הטוב, הרע והמדע – אחרי שקרה מה שקרה לרעיונותיו של מארקס, יש המאמינים שהגיע הזמן לשים קץ גם לאמונה בכוחו של המדע לפתור את בעיותיו של המין האנושי

"המדע הוא מערכת אמונות מיושנת, בת מאות שנים. וכמו המערכת של
ימי הביניים לפניו, המדע מתחיל לא להתאים יותר לעולם". כך אומר
המתמטיקאי איאן מלקולם, אחד מגיבורי ספרו של מייקל קרייטון, "פארק
היורה". מלקולם: "המדע צבר כל כך הרבה כוח, עד שגבולותיו המעשיים
מתחילים להסתמן. הודות למדע, בעיקר, מיליארדי בני-אדם חיים בעולם
קטן אחד, דחוסים בצפיפות ומקושרים זה לזה. אבל המדע לא יכול לעזור
לנו להחליט מה לעשות עם העולם הזה, או איך לחיות. המדע יכול לבנות
כור גרעיני, אבל הוא לא יכול לומר לנו שלא נבנה אותו. המדע יכול
לייצר קוטלי מזיקים, אבל הוא לא יכול לומר לנו שלא להשתמש בהם".
.
בעולם שטוף התלהבות מההנדסה הגנטית ומהישגי המדע המבטיחים
האחרים, מנסה מלקולם לשכנע שבאופק כבר אפשר לראות את סופו של המדע.
הוא מנסה לשלוח רגל וללחוץ על דוושת הבלם, אבל עמיתיו המדענים ואנשי
העסקים מונעים זאת ממנו. ורכבת האשליות ממשיכה לדהור, עד שבדיוק כפי
שצפה המתמטיקאי המתמחה בתורת הכאוס, בגלל תקלה אקראית קטנה, יוצאת
המערכת כולה מכלל שליטה – וקורסת על מתכנניה. מכל המקומות האפשריים,
העלילה הזאת מופיעה דווקא בספר מדע-בדיוני. אותו ז'אנר שבעבר היה החסיד
השוטה ה"שרוף" ביותר של המדע.
.
אוטופיה
.
ובאמת, כמה פעמים היינו בטוחים שהמדע יפתור את כל בעיותינו,
ושום דבר לא קרה ?אדוארד בלאמי ב"מבט לאחור, משנת 2,000 לשנת 1,887",
מביא את אחד משירי ההלל והאמונה המפוארים ביותר שנכתבו
מעולם לכבוד "המדע המושיע". הוא מתאר את סוף המאה ה-20 מנקודת
ראותו של בן סוף המאה ה-19, כמעין גן עדן מדעי. כל אנשי העולם
בריאים, רגועים, מאושרים ועתידם מובטח. בשנת 1935 קבעו צ'ארלס
בירד, ג'והן דיואי ואדוארד וויקס פה אחד, שספרו זה של בלאמי) שראה
אור ראשון בשנת 1,887), ניצב במקום השני ברשימת הספרים שהשפיעו על
החברה האנושית. הספר הראשון באותה רשימה היה "הקפיטל" של מארקס.
.
ועכשיו, אחרי שקרה מה שקרה לרעיונותיו של מארקס, יש המאמינים
שהגיע גם תורם של הרעיונות והמחשבות על מקומם של המדע והטכנולוגיה
בחברה המודרנית, שהגיע הזמן לשים קץ לאופטימיזם ולאמונה בכוחו של
המדע לפתור את בעיותיו של המין האנושי. היסטוריונים ופילוסופים של
המדע כבר מדברים על "פסימיזם טכנולוגי", ומנסים, ממש כמו איאן
מלקולם, לשכנע שהמלך הוא עירום, ושלכל הפחות אפשר כבר לראות באופק
את גבולות יכולתו. עם כל התנופה המדעית ופריצות הדרך שמבשרים עליהן
חדשות לבקרים, נראה שהרעב והאומללות בעולם לא התמעטו, לא באופן
יחסי, ובוודאי שלא באופן מוחלט.
.
המדע הבדיוני (בלאמי, אסימוב ואחרים), היה הראשון שהאמין במדע
והציב אותו בחזית ההתקדמות של התרבות האנושית. והמדע הבדיוני
(קרייטון, זילאזני ואחרים) הוא גם הראשון המעלה ספקות ומבחין
במוגבלות היחסית של האל החדש. המדע הבדיוני של הגל החדש, החוזר אל
התהליכים הנפשיים, מרבה למקם את עלילותיו החדשות בעולם טכנולוגי
ימי-ביניימי, ערפילי, מכושף, מסתורי, בלתי ניתן לחיזוי. משחקי
ה"מבוכים ודרקונים" העולים מתוך המדע הבדיוני הזה, ממחישים את
הדומיננטיות של גורם אי הוודאות, כשהם מתבססים על הטלת קוביות.
התחושה הרווחת היא, שאלוהים אכן משחק עם העולם בקוביות. יתכן שהמדע
הבדיוני שוב מקדים את זמנו ומתאר את הלך הרוח, התחושות והאמונות
כלפי המדע, שיאפיינו את חברת העתיד. במובן זה, המדע הבדיוני
העכשווי, המפנה עורף למדע המדויק, הוא הפסימיסט הטכנולוגי החריף
ביותר.
.
בינתיים, שלא כמו בספרו של קרייטון, הפסימיסטים הטכנולוגיים
המציאותיים, אינם מונים בין שורותיהם חוקרים מתחום מדעי הטבע.
ועדיין אין לדעת את משמעותו של ההבדל הזה. אומנם יש בין מדעני
הסביבה והרופאים, מי שכבר אינם מאמינים כבעבר ביכולתו של המדע לספק
פתרונות לכל הבעיות, אבל איש מהם לא יגדיר את עצמו כפסימיסט
טכנולוגי. האתיקה ואורח המחשבה של מדעני הטבע, טבועים בהם עמוק מדי.
כך נותרה מלאכת הטלת הספק ומתיחת הביקורת במגרשם של מדעני החברה.
שאלה גדולה היא, כמובן, אם אין בגישה הזאת גורם אופנתי חזק מדי.
במלים אחרות, עדיין לא ברור מי – המדע המעשי, או מבקריו הנוכחיים
העוסקים בהעלאת שאלות – יישאר כאן אחרי שהשני ייעלם בין ערפילי
העבר.
.
ריחוק מבהיל
.
בכנס "פסימיסטים מדעיים" שהתקיים בירושלים דנו המשתתפים, בין היתר, בנטייה
הקיימת בחברה, לתפוס את האוביקטיביות המדעית כאכזריות. חוקרי מדעי הטבע מופתעים
בכל פעם מחדש, כשמתברר להם שהאובייקטיביות, שהיא ערך כמעט
עליון במדע המודרני, משהו שמן הראוי לשאוף אליו בהתמדה, משקפת לדעתם
של אנשים רגילים גם ריחוק מבהיל. המדען המבקש לבצע אנליזה אובייקטיבית,
הורג לא אחת את נשוא המחקר שלו. אפשר להביא בהקשר זה את דבריו
של המשורר האנגלי וורדסוורת' על המדענים: "כדי לנתח – הם הורגים".
.
תביעה נפוצה אחרת בעולמם של מדענים ניסיונאים היא הצורך להיות מסוגלים לנבא
התנהגות של מערכת. אבל מכיוון שחיזוי מדויק של התנהגות מערכות מורכבות
מאוד אינו אפשרי (כפי שהראה מלקולם ב"פארק היורה"), אין ולא יכולה
להיות תקומה למשטרים טוטליטריים, הגורסים בקרה מוחלטת על כל הגורמים הפועלים
במערכת. דמוקרטיה, לעומת זאת, כוללת בעצם הגדרתה את ההשלמה
עם גורם קבוע של אי ודאות. ייתכן שזו הסיבה להתמוטטות המשטרים
הטוטליטריים ולדמוקרטיזציה שלה אנו עדים באחרונה במקומות
רבים ושונים בעולם. הציפייה לוודאות הגמורה – בכל תחום ובכל מקרה –
תמה לגווע. והמדע עתיד להפוך מהמקור לאמונה באפשרות הוודאות, לאמצעי
העיקרי להתמודדות עם אי-הוודאות. במובנים ידועים, המגמה הזאת מעמתת
את המדע עם דרישה לקיצוץ כנפיו, ועם תביעה שיסכים לקבל על עצמו
קיום נחות יחסית. הארגון מחדש שמציעים הפסימיסטים הטכנולוגיים בסדר
הקדימויות של התרבות האנושית, מציב את המדע במקום נמוך מזה שנשמר
לו עד כה (אם כי גם המקום החדש אינו ממש נמוך).
.
אי ודאות
.
יחסי הגומלין שמתארים הפסימיסטים המדעיים בין המדע, הדמוקרטיה, הטוטליטריזם
וגורם אי הוודאות, מזכירים במידה רבה את "זכות הצבעה" שכתב אייזיק
אסימוב בשנות ה-50. הגיבור האמיתי של הסיפור הזה הוא המחשב
המרכזי הענק "מולטיוואק", היודע הכל על הכל, ועל כולם. הוא מסוגל
לשקלל את השפעת הגומלין בין אנשים שונים באוכלוסיה, וכך לדעת בדיוק
מי יחשוב מה, ומתי. וחשוב מזה, הוא יכול לחזות בוודאות מוחלטת, מה
יעשה כל אדם, בכל רגע נתון. למשל, הוא יכול לדעת כיצד יצביע כל בעל
זכות הצבעה ביום הבחירות. ואם כך, הוא יכול למצוא מראש את תוצאות
הבחירות, ובכך לחסוך את כל הטרחה וההוצאות הכספיות הכרוכות בניהול
מסעי תעמולה. אבל אסימוב ומולטיוואק יודעים שגאוותם של בני-אדם לא
תניח להם לקבל עליהם את שלטונו של נשיא שנבחר על-ידי המחשב. ולכן,
כדי להדגים כיצד אפשר לנצל את יכולתו המדעית של המחשב ובה בעת למנוע
מבני-האדם את תחושת הקיפוח, מביא אסימוב את הסיפור לשיא אבסורדי:
המחשב בורר ומוצא אדם אחד שדעתו ודרך הצבעתו הצפויה תואמות לאלו
שהיו מתקבלות בבחירות דמוקרטיות מלאות. וביום הבחירות, אותו אדם
מטיל פתק בודד לקלפי בודד, וחורץ בכך את גורל השלטון בארבע השנים
הבאות.
.
האם כל פשרה בין דמוקרטיה, ליברליזם ומדע צריכה להיראות כמו
הפתרון הזה ?הפסימיסטים הטכנולוגיים מרשים לעצמם מידה ידועה של
אופטימיות, כשהם משיבים על השאלה הזאת בשלילה. אבל השלילה הזאת
מותנית שוב באותו פיחות נדרש במעמדו של המדע ובאמונה ביכולתו לפתור
את כל בעיותינו.
.
בין טוב לרע
.
האם אין מקום לקונסנסוס ערכי בעניין מעמדו של המדע ?האם דחיפה
מתמדת להשגת ידע נוסף לא תביא בסופו של דבר תועלת לכל בני-האדם באשר
הם ?ובכן, בתנאים של חירות אי-אפשר לדבר על תועלת לכל,
כפי שאי-אפשר לדבר על שום דבר אחר, שנכון ורצוי לגבי כולם. החרות
מביאה בני-אדם לביטוי של סולמות ערכיים שונים. ניסויים בבעלי-חיים
ייראו חיוניים ומועילים לאנשים מסוימים, ואילו אנשים אחרים יעדיפו
לוותר עליהם. והוא הדין בכורים גרעיניים להפקת חשמל. שלא כמו בסיפור
הבריאה, עץ המדע והדעת צמח והתפתח, וענפיו כבר מגיעים אל מעבר להישג
ידינו. עכשיו הוא כבר לא מאפשר לנו להבדיל באופן חד ואחיד בין טוב
ורע.
.
כשצייד יוצא ליער הגשם
.
עם כל ההסתייגויות והפיחותים והדרישה לקירוב אופק הציפיות שלנו
מהמדע, הפסימיסטים הטכנולוגיים מסכימים שתהיה זו
טרגדיה אם הפסימיזם הטכנולוגי ימנע שימוש בידע מדעי. האנושות אינה
צריכה לשרת את המדע, אבל באותה מידה, אין היא יכולה ואינה נדרשת
לוותר על שירותיו של המדע. השאלה היא שאלה של מיקום בדירוג הציפיות,
והפסימיסטים, למעשה, מציעים לנו לחדול משיגעון הגדלות שלנו, לרדת
מהעץ ולוותר על הניסיון חסר השחר להשתמש במדע כדי להבין ולהשתלט על
הטבע. איאן מלקולם, גיבור "פארק היורה" מנסח את הרעיון הזה בבהירות
מרבית: "כשצייד יוצא ליער הגשם כדי לחפש מזון למשפחתו, האם הוא מצפה
לשלוט בטבע ?לא. הוא רואה את הטבע כמצוי מחוץ להישג ידו. נשגב
מבינתו. מעבר לשליטתו. אולי הוא מתפלל לטבע, לפריון היער המפרנס
אותו. הוא מתפלל מפני שהוא יודע שהוא לא יוכל לשלוט בו. הוא נתון
לרחמיו".