.
הנה סיפור על ניסוי פשוט יחסית, שמטיל סימני שאלה על מידת יכולתנו
להבחין בין מציאות לבין מה שאומרים לנו שהוא המציאות. מי שרוצה
להוציא את הדברים מהקשרם ולהעבירם למגרש הפוליטי, מוזמן לעשות
זאת על אחריותו בלבד.
.
חוקרים יפאניים במכון ריקן, בנו מערכת של מציאות וירטואלית, שמאפשרת
למפעיל לברור – בשביל המשתתפים בניסוי – בין קטעי וידיאו מוקלטים,
לבין "ניצוק" שמאפשר לנסיינים לחוות מציאות כפשוטה.
.
כל משתתף בניסוי התבקש לחבוש קסדה שהציגה לו קטעי וידיאו.הסצינה
הראשונה הייתה הקלטה של אחד מהחוקרים המופיע בדלת ושואל אם
המשתתף מרגיש נוח לחבוש את הקסדה ומבקש ממנו לבדוק זאת
באמצעות התבוננות מסביב. לאחר מכן הוקרן לנסיין קטע שצולם רגעים
אחדים קודם לכן, שבו הוא עצמו נראה מובל על-ידי החוקר לחדר הניסוי,
ומקבל הדרכה.
.
בשלב זה מופיע החוקר בדלת שוב, ואומר לנסיין, שהפעם הקודמת שבה
הופיע ושאל אם נוח לו, הייתה בעצם הקלטה. "האם את יכול להבחין
בין שתי ההופעות שלי?
.
המשתתפים הבינו שסצנת הכניסה לחדר לא יכולה להיות אמיתית (ברור
שהם לא יכולים לראות את עצמם באירוע מהעבר), אבל הם לא הבחינו
בין הכניסות של החוקר שהתעניין בנוחותם. במילים אחרות, אם קטע
מצולם מוקרן לנו באותה מערכת, בהקשר "הגיוני", קשה לנו מאוד
להבחין בן מציאות למה שאומרים לנו, או גורמים לנו לחשוב שהוא
המציאות.
.
.
.
.
כמה מהמשתתפים בניסוי הבחינו בהבדל באיכות השמע בין ההקלטה
להתרחשות האמיתית.
.
החוקרים סבורים שבדרך זו אפשר לשכפל את האשליות של חולים
פסיכיאטריים, אך המערכת אינה שמישה ישירות לאיבחון או לטיפולים.
.
.
