הקרב על הנגיף – והסכם השלום שחתמו נשיאי ארה"ב וצרפת. מי ניצח? מי הפסיד? ומה אפשר ללמוד מזה.

בעוד ימים אחדים יזכה רוברט (בוב) גאלו בפרס דן דוד מטעם אוניברסיטת תל-אביב.
הנה תזכורת לאחת הדרמות המדעיות המטלטלות ביותר, שבה מילא גאלו תפקיד ראשי,
ובאותה הזדמנות, הנה גם צעד הניצחון של המדע על הטלנובלות ואופרות הסבון
למיניהן. Everything you can do, we can do better.

בכנס האגודה הישראלית למיקרוביולוגיה, שהתקיים לפני שנים אחדות
באוניברסיטת תל-אביב, התפנו המדענים מדיון בדו"חות המחקר
השונים שהציגו עמיתיהם, וחזו בלהקת שחקנים חובבים שהציגו לפניהם
מחזה מדעי מפרי עטו של בוב מרטין. מרטין, מדען בכיר ממכון הבריאות
הלאומי של ארה"ב, NIH, כתב מחזות אחדים שעניינם החיים
האמיתיים בעולם המדעי.

המחזה שהוצג בכנס הישראלי, מביא מעשה בפרופסור מכובד, שמטפח
חוקרי וחוקרת צעירים. החוקר הצעיר מודיע על תוצאות יוצאות דופן
ומלהיבות שקיבל במחקרו. הקריירה שלו, ושל הפרופסור המנחה אותו, עושה
סימנים שהיא עומדת להמריא לגבהים עולמיים. אבל החוקרת שמנסה לחזור
על הניסוי של עמיתה המבטיח, לא מצליחה לקבל ולאשר את התוצאות
המקוות. העובדה הזאת מאיימת לקלקל את כל השמחה, מפני שבמדע מקובל
שתוצאות מתקבלות כאמיתיות, רק אם וכאשר מצליחים לחזור ולקבל אותן
בניסויים נוספים. לתוצאות חד פעמיות, בדרך כלל אין שום ערך ממשי .
אבל הפרופסור ותלמידו המבטיח, לא כל כך רוצים שיבלבלו אותם עם
העובדות .

לכן הם מחליטים לחזור ולבצע בעצמם את הניסוי המוצלח. לשם כך
דרושות להם דוגמאות ביולוגיות שונות, המצויות במקפיא שבמעבדה. אבל
אז מתברר שמישהו ניתק את המקפיא מרשת החשמל, והדוגמאות הופשרו
והושמדו. כאן מתחיל סיפור של חשדות בחבלה מכוונת (שאינו נעדר סממנים
רומנטיים), אבל מה שחשוב הוא, שבדיקה מדוקדקת של דו"חות המעבדה ,
מגלה שבדו"ח הניסוי המוצלח והמבטיח שבוצע פעמים) לעומת חמישה
ניסיונות שיחזור שלא עלו יפה), שיפץ החוקר המבטיח תוצאות שונות שלא
עלו בקנה אחד עם התוצאה שקיווה לקבל, ושנחשבו בעיניו ל"רעש. "הסוף :
הפרופסור האחראי נוזף קשות בחוקר הצעיר, מוכיח אותו על חומרת התרמית
שכמעט הצליח לבצע, ומפטר אותו. אחר כך התקיים דיון על האפשרויות של
"עיגול פינות" במחקר מדעי.

אפשר לראות את התופעה הזאת של עיסוק מקיף ברמאויות היפותטיות,
כעוד ארון מבין הארונות הרבים שנפתחים באחרונה. אבל במידה רבה, נראה
שאחד משורשי התופעה הוא דו"ח של ועדת חקירה של שרות הבריאות האמריקאי,
שקבע שד"ר רוברט (בוב) גאלו, אחראי – אחריות מינהלית – למעשים של אי-הגינות
מדעית שבוצעו במעבדתו. הקביעה הזאת התקבלה בסיומה של חקירה מסועפת שבוצעה
על-ידי כמה ועדות חקירה, בדרגים שונים, במשך חמש שנים. במוקד החקירה עמדה
דרך עבודתו של גאלו, בעת שביצע במעבדתו מחקרים שונים הקשורים בגילוי ובידוד
נגיף האיידס, ובפיתוח מבחן הדם לזיהויו. גאלו נחשד כמי שנהג שלא בקולגיאליות
ולא ביושר כלפי המדען הצרפתי, לוק מונטנייה, שגילה ובידד ראשון את הנגיף.
בשלבים מסוימים נטען כי הוא חשוד אפילו בגניבת הנגיף שגילה מונטנייה. בסופו
של דבר נוקה גאלו מהחשד הזה, אבל הפרשה כולה העלתה ערפל קרב תקשורתי
סמיך כל כך, שמבעד לו אפשר לראות בבירור רק דבר אחד :גאלו יצא רע מאוד
מכל העניין, לפחות בכל מה שקשור לדעת הקהל. בשביל רבים הוא היה ויישאר
"האיש שגנב את הנגיף".

ימים אחדים לפני שוועדת החקירה של שירות הבריאות קבעה מה שקבעה
בעניינו של גאלו, אמר לוק מונטנייה: "לעולם לא אוכל לטעון שלבוב גאלו לא
היה חלק בתגלית. ואת שיעורו המדויק של החלק הזה, לעולם לא נוכל לדעת".

נכון לעכשיו, שריר וקיים בעניין זה הסכם כתוב שנחתם בשנת 1987
על-ידי נשיאי ארה"ב וצרפת, רונאלד רייגאן וז'אק שיראק. לפי ההסכם,
זכויות הגילוי על הנגיף, כמו גם הזכויות על פיתוח מבחן הדם לזיהויו,
נחלקות שווה בשווה בין גאלו למונטנייה, ובין מכון פאסטר הצרפתי
למכון הבריאות האמריקאי שהם מייצגים.

הסיפור הבסיסי נשמע פשוט: היה היו שני חברים. שניהם ניסו לגלות
את הגורם למחלת האיידס, שבאותם זמנים עוד הייתה מגיפה צעירה בתחילת
דרכה. החבר הצרפתי הצליח לבודד נגיף מסוים מתאי גופו של חולה
שנחשד כחולה איידס. הוא שלח דוגמאות מהנגיף אל חברו האמריקאי, לסייע
לו במחקרו. על תעודת המשלוח נרשם במפורש: למטרות מחקר בלבד. כלומר,
אין לעשות בנגיף שנשלח, שום שימוש בעל אופי מסחרי. האמריקאים קיבלו
את הנגיף, וזמן קצר לאחר מכן, הודיעו בצהלה שעלה בידיהם לבדד ולזהות
נגיף (בדוגמאות שנלקחו מחולים אחדים), להוכיח שהוא הגורם לאיידס,
ולפתח ערכת איבחון לזיהוי הנוגדנים שהגוף יוצר בניסיונותיו להילחם בפולש
הזר. בהמשך, עולה ומתחזקת האפשרות שהנגיף ה"אמריקאי" שעליו התבסס
פיתוחה של ערכת האיבחון, הוא, למעשה, הנגיף הצרפתי, שכזכור נמסר
"למטרת מחקר בלבד". לכאורה, מקרה של הפרת אמון, אי כיבוד הסכם,
ואולי אפילו גניבה. כך הוצגה הפרשה בעשרות, אם לא מאות מאמרים
ותוכניות רדיו וטלוויזיה בכל העולם. אבל עכשיו מתברר שגם לפי דעתו
של לוק מונטנייה עצמו, ייתכן מאוד שהתמונה האמיתית שונה לחלוטין.

כדי לדעת באמת "מי התחיל", יש לקבוע היכן ומתי התחיל הכל. אחרי
שנים רבות של מחלוקות מדווחות היטב, דומה שגם מונטנייה מסכים שקו
ההתחלה מתוח לרוחבה של של שנת 1979 שבה גילה גאלו את ה"רטרו-וירוס"
הראשון התוקף אדם (והגורם לוקמיה). רטרו-וירוס הוא נגיף שהמטען
הגנטי שלו אצור בחומצת גרעין מסוג אר-אן-אי, ולא בדי-אן-אי. לאחר
שנגיף כזה חודר לתא, הוא הופך את עורו: הוא משתמש באנזים מיוחד, הקרוי
RT, המסייע בבניית מולקולת די-אן-אי על-פי התבנית של האר-אן-אי.
בשלב זה יכול הדי-אן-אי הנגיפי להשתלב בחומר הגנטי המקורי של התא.
רטרו-וירוסים אטיים יכולים להמתין במצב כזה זמן רב, אפילו שנים, עד
שנמצאת להם הזדמנות להכריח את התא להתחיל לייצר נגיפים נוספים
בצלמם. הנגיף הגורם איידס, כפי שהתברר בהמשך, הוא אכן רטרו-וירוס אטי
כזה.

כשגברה ההתעניינות המדעית בחקר האיידס, בשנות השמונים
הראשונות, העריך גאלו שהמחלה נגרמת על-ידי רטרו-וירוס דומה לזה
שגילה. תוך כדי מחקר בתכונותיו של הרטרו-וירוס הזה, מצא שהוא חודר
לתאי דם לבנים מסוג T הממלאים תפקיד מרכזי בהפעלת המערכת החיסונית,
וגורם להתרבותם. בהמשכו של אותו מחקר, גילה גם את החומר
אינטרלוקין-2 המזרז את ייצור תאי ה-T. באותו זמן השתלמה במעבדתו של
גאלו מדענית צרפתייה, פרנסואז בארה-סינוסי. בסתיו 1982 חזרה
בארה-סינוסי למכון פאסטר, שם עבדה במעבדתו של לוק מונטנייה.

חודשיים לאחר מכן, קיבלה דגימת דם של מעצב אופנה פאריסאי,
הומוסקסואל, פרדריק ברוג'ייר שמו, שנחשד כחולה איידס. בארה-סינוסי
ניסתה לגדל את תאי ה-T שבדגימת הדם, בתרבית תאים מחוץ לגוף.
הבעיה היא שהתאים האלה מפונקים במיוחד, וקשה לספק להם את התנאים
הדרושים לקיומם. ברוב המקרים הם פשוט מתים, מה שבולם כל ניסיון לחקור
אותם, לא כל שכן להפוך אותם לחממות לנגיפים. באותו זמן במעבדתו של גאלו,
גודלו תרביות אחדות של תאי T, הודות לחומר אינטרלוקין 2-שהיה ברשותם.
אבל למונטנייה ולבארה-סינוסי לא היה אינטרלוקין-2. כדי להתגבר על המחסור,
הם ניסו לטפל בתאים שלהם (כלומר, של ברוג'ייר), באמצעות נוגדנים
לאינטרפרון. הרעיון שמאחורי הטיפול הזה אמר, שמכיוון שידוע
שאינטרפרון מדכא גידול נגיפים בתאים, הרי שאם נבלום את האינטרפרון,
אולי לנגיפים יהיה יותר קל להתרבות בתאים המטופלים.

ינואר 1983. בארה-סינוסי מטפלת בתרביות "שלה" במסירות רבה. מדי
שעות אחדות היא מבצעת מדידות לגילוי האנזים RT ההופך אר-אן-אי
לדי-אנ-אי (מציאות האנזים מעידה על הימצאותם של רטרו-וירוסים
בתרבית). במידת הצורך, כשמתים תאים רבים מדי, היא מזרימה לתרבית
"דם חדש" בדמותה של תגבורת תאים. באותו זמן במעבדתו של גאלו, איפשרו
נוהלי המחקר מבוססי האינטרלוקין-2 (שהחלו במאי 1982), למדוד את
כמויות האנזים RT בתרבית, רק כעבור שלושה שבועות מתחילת הגידול.
בפרק זמן זה נמדדו הכמויות הגדולות ביותר של האנזים, בתרביות
שהכילו את הרטרו-וירוס הראשון, שגילו ב1979. אבל הנגיפים הגורמים איידס
שגדלו בתרביות במעבדתו של גאלו, פעלו על-פי לוח זמנים שונה,
בהשוואה לקצב הפעילות של אותו רטרו-וירוס ראשון, שלא גרם איידס.
ההנחה שנגיפי האיידס יתנהגו כמו הרטרו-וירוס הראשון, התגלתה בדיעבד
כטעותו הגדולה הראשונה של גאלו. אילו היה מעט יותר חרד, אילו בטח
פחות ביתרונות האינטרלוקין-2, ואילו בדק את שיעורי האנזים בתרבית
מדי, נאמר, יומיים, הוא היה יכול לגלות ולבדד את הנגיף הגורם איידס לפני
מונטנייה ובארה-סינוסי.

הסיבה לכך היא, שהנגיף הגורם איידס מהיר ואלים בהרבה מהרטרו-וירוס
תוקף האדם שהם הכירו באותו זמן. לאחר שלושה שבועות בתרבית, הוא כבר
חדר לתאים והחל להרוס את רובם, כך ששיעור הימצאותו של האנזים
המסגיר את קיומו בתרבית, כבר נמצא בירידה. וכך, בפברואר 1983 הצליחה
בארה-סינוסי, "הגננת המסורה", לבודד לראשונה כמות קטנה של נגיפים
מתוך תאי ה-T של ברוג'ייר. כעבור חודשים אחדים, הצליחה להדביק
בנגיפים האלה תאים אחרים. התהליך הזה קרוי "בידוד נגיף", והקרדיט
עליו מגיע, לכל הדעות, לבארה-סינוסי ולמונטנייה שהנחה אותה בעבודתה.

"אבל", אמר מונטנייה, "באותו זמן היה בידינו נגיף, שלא ידענו אם וכיצד הוא
קשור לאיידס". הוכחת הקשר מתבצעת, כאשר מדביקים בנגיף המבודד, בעל-חיים
בריא, וגורמים לו לחלות במחלה. ברור שבמקרה של הנגיף הגורם איידס אי-אפשר
לבצע את התהליך הזה בבני-אדם, ולפיכך יש צורך בהוכחה אחרת.

הדרך המקובלת לעשות זאת, מבוססת על ההנחה שהדבקת תאי דם בנגיפים
גורמי איידס, תכניס לפעולה את המערכת החיסונית של הגוף, שתייצר נוגדנים
נגד הנגיפים האלה. הנוגדנים נקשרים למבנים מולקולריים המצויים על
מעטפת הנגיף, המתאימים להם התאמה מבנית פיסית (כמו ההתאמה שבין
מפתח למנעול). בשלב זה מבודדים נוגדנים המצויים רק בדמם של חולי
איידס, והחשודים כנוגדנים לנגיפים גורמי איידס. כאשר יוצרים מגע בין דם
המכיל נוגדנים חשודים לבין דוגמה של נגיפים חשודים, הם נקשרים אלה
לאלה, מה שמהווה הוכחה עקיפה לקשר שבין הנגיף למחלה.
הבעיה היא, שלצורך הפעלת השיטה הזאת, יש צורך בכמויות גדולות למדי
של נגיפים. וכאמור, גידול הנגיפים בתרביות הרקמה השונות לא היה קל
ופשוט לביצוע. בקטע זה של המחקר, בילו גאלו, מונטנייה ועמיתיהם כמעט
שנתיים.

בנוסף לכך, היה צורך לבדוק אם הצרפתים לא בידדו פעם נוספת את
הרטרו-וירוס הראשון התוקף אדם, שגילה גאלו (אשר לא נחשד כגורם
לאיידס). למטרה זו שלח להם גאלו דוגמאות מהנגיף "שלו". תוצאות
ההשוואה היו שליליות. כלומר, מדובר בנגיף אחר. לנוכח הגילוי הזה,
שמשמעותו הייתה שייתכן שמדובר בנגיף הגורם איידס, כתבו מונטנייה
ובארה-סינוסי מאמר) ד"וח מחקר (שאותו הציעו לכתב-העת המדעי "סיינס".
כמקובל, עורכי כתב-העת העבירו את המאמר ל"מעריכים" אחדים, ובהם
גאלו. גאלו המליץ לקבל את המאמר (שבאותה עת לא כלל "אבסטרקט" –
תקציר מקדים). כש"סיינס" הודיע שהוא מתעתד לפרסם את המאמר, ביקש
מונטנייה מגאלו לכתוב את התקציר המקדים. גאלו נענה לו, וציין
בתקציר, בין היתר, שהנגיף ה"צרפתי" הוא "קרוב משפחה" של
הרטרו-וירוס הראשון התוקף אדם, שהוא גילה. לימים טענו נגדו שלא כתב
שם שמדובר בנגיף חדש. רק מעטים, ובהם מונטנייה, מבינים שבאותו זמן,
אי-אפשר היה לקבוע שמדובר בנגיף חדש. מונטנייה עצמו אומר כי שמע
ואישר את הנאמר בתקציר, טרם שגאלו העבירו ל"סיינס".

כל החברות המופגנת הזאת, לא הפריעה לשניים לנהל מירוץ קדחתני
אחר הוכחת הקשר שבין הנגיף שהתגלה לבין איידס. וההוכחה, כאמור,
חייבה גידול כמויות ניכרות של הנגיף. לימים התברר שבאותו זמן
(חודשים אחדים אחרי שפורסם מאמרם של מונטנייה ובארה-סינוסי
ב"סיינס"), היו במעבדתו של גאלו תרביות אחדות שהכילו נגיפים גורמי איידס,
אלא שבשל המדידה המאוחרת של האנזים RT בתרבית, הם לא זוהו בוודאות
ככאלה. הצרפתים, לעומת זאת, המשיכו להתבסס על הנגיפים שגדלו בתרבית
מדמו של ברוג'ייר.

סתיו 1983. המעבדה של גאלו מפיקה נגיפים בשצף קצף. הם מפתחים
"שושלות תאים" שבהם גדלים סוגים שונים של רטרו-וירוסים תוקפי אדם.
"שושלות התאים", המשמשות למעשה מעין בתי-חרושת לנגיפים, מבוססות על
תאי אדם – תאי דם לבנים מסוג T – שחיים בתרבית כבר שנים רבות.
אלה הם תאים שחלו בהם שינויים כלשהם, המאפשרים להם להמשיך ולהתחלק
ולהתרבות ללא הרף. תאים מסדרת ה"ייצור" הזאת נפוצים
כיום במעבדות מחקר רבות בכל העולם. מיקה פופוביץ, אחד החוקרים
הבכירים במעבדתו של גאלו, פיתח על בסיס ה"שושלת" הזאת, שושלת תאים
משלו, שהוא מכנה אותה H-9 . על העובדה הזאת עוד תינטש מלחמה
בעתיד. כעבור זמן קצר מתגלה בתאים האלה רטרו-וירוס חדש התוקף אדם,
שונה מאלה שהיו מוכרים קודם לכן לאנשי המעבדה. הוא מככונה HTLV-3.
זהו נגיף גורם איידס, והוא בודד חודשים אחדים לאחר שבארה-סינוסי בידדה את
הנגיף ה"צרפתי". אבל גאלו, כמו מונטנייה, עדיין אינו יודע אם הנגיף
קשור לאיידס, ובאיזה אופן.

בנקודה הזאת, פחות או יותר, התחילו שושלות התאים הכמעט
תעשייתיות של האמריקאים להעניק לבעליהם יתרונות. אבל, גאלו מנסה
לגדל נגיפים גם בשיטה ה"צרפתית" שאותה למדה בארה-סינוסי, בין היתר,
אצלו. כך מורכבות במעבדתו כמה תרביות תאים שאינן מטופלות
באינטרלוקין-2. לתרביות ניתנים "שמות" שהם ראשי תיבות של החולים
שמהם נלקחו דגימות הדם. בנוסף לכך, מורכבת תרבית אחת – B-3, מתערובת
של דגימות דם שהתקבלו מחולים אחדים מאזור ניו-יורק. כל התרביות
המטופלות בשיטה זו עולות יפה, ומפיקות נגיפים רבים. ומכיוון
שבודקים בהן לעתים קרובות את שיעורו של האנזים RT, מזוהים בהן
הנגיפים החשודים.

בספטמבר 1983 שלח מונטנייה לגאלו דוגמת דם המכילה את הנגיפים
שגדלו בתאי ה-T של ברוג'ייר ("למטרות מחקר בלבד"). בו בזמן הוא מגיש
בקשה לרישום פטנט על השיטה לבידוד הנגיף (לא על מערכת לאבחנת הנוגדנים נגדו,
שעדיין לא הייתה בידו). גאלו מנסה לגדל את הנגיף ה"צרפתי" כדי
להשוותו לנגיפים הרבים הגדלים במעבדתו, ומצליח בכך, חלקית. בינתיים
הגיעה תעשיית הנגיפים בשושלות התאים השונות של גאלו ל"מאסה קריטית",
והוא מוכן לבצע את הניסוי הקובע. השאלה הייתה, באילו נגיפים, מאיזו
תרבית, להשתמש. מיקה פופוביץ המליץ על נגיפים שגדלו בתרבית מתאיו של
אדם תושב האיטי, שראשי התיבות של שמו הן RF. גאלו מתעקש על הנגיפים
שגדלו בתרבית הניו-יורקית המעורבת הקרויה B-3.

זו הייתה טעותו הפטאלית השנייה. אילו ביסס את הניסוי על נגיפים
מתרבית RF, או מכל תרבית אחרת למעט B-3, 3-לא הייתה מתחוללת כל הפרשה.
בכל אופן, על בסיס הנגיפים שגדלו בתרבית המעורבת, B-3, מצליח גאלו
לפתח את מערכת האיבחון, ולהוכיח שהנגיף אכן קשור לאיידס.
ניסיונות דומים של הצרפתים בתחום זה לא מוכתרים בהצלחה (המערכת
שלהם מאבחנת את הימצאות הנוגדנים לנגיף בדם רק בכשליש מהמקרים,
לערך. הצרפתים ניסו גם לגדל את הנגיף "שלהם" בשושלות תאים ששלח להם
גאלו, אך לשווא. בשלב זה (אפריל 1984), שנה אחרי שהצרפתים בידדו את
הנגיף, וחצי שנה אחרי שהצרפתים הגישו בקשה לרישום פטנט, מגיש גאלו
בקשה לרישום פטנט משלו (לזכות המכון האמריקאי הלאומי לבריאות).

הבקשה הצרפתית לרישום פטנט על השיטה לבידוד הנגיף, נדחתה.
הסיבה: הם הגדירו את הנגיף כ"בלתי ניתן לגידול בתרביות תאים" מה
שהופרך לחלוטין בניסיונותיו המוצלחים של גאלו, ולא פירטו כמתחייב
את פרטי הטכנולוגיה המעורבים בתהליך. למעשה, הם הדגישו בבקשה
שחלבוני המעטפת של הנגיף "אינם דיאגנוסטיים". כלומר, אי-אפשר לאבחן
על-פיהם את הנגיף. גם טענה זו נסתרה בניסיונותיו של גאלו, ויתרה
מזו, הבקשה לרישום פטנט שהגיש המכון האמריקאי הלאומי לבריאות (מעסיקו
של גאלו), מתייחסת במפורש לשיטות לגידול הנגיף בתרביות תאים,
ולמערכת איבחון המבוססת על קשירת נוגדנים לחלבוני המעטפת של הנגיף.
כלומר, לא לנגיף עצמו, ולא לדרך בידודו, שבוצע לראשונה על-ידי
מונטנייה.

במלים אחרות, כל אחד הגיש בקשה לרישום פטנט על קטע אחר מהמחקר,
שעליו יש לו זכות ראשונים שאיש אינו מערער עליה. שני מדענים אומנם
אוחזים בנגיף, אבל שניהם טוענים "חלקו שלי", ומתייחסים לחלקים
שונים. כלומר, בניגוד לרושם שהתקבל לימים בציבור, קבלת הבקשה
האמריקאית אינה קשורה, ולא באה על חשבון דחיית הבקשה הצרפתית.
מונטנייה עצמו אמר כי "גאלו ואנשיו גידלו, ללא ספק, נגיפים רבים
משלהם. הם פיתחו את שושלות התאים לגידול הנגיפים, הרבה לפנינו.
אנחנו גם החמצנו את הבנת חשיבותם של חלבוני המעטפת של הנגיף.
הבכורה בעניין הזה שמורה כולה לגאלו".

החשד הראשון שלא הכל בסדר בסיפורה של התרבית B-3 ששימשה בסיס
לבקשת הפטנט האמריקאית, הועלה על-ידי גאלו עצמו. הוא בחן את הרצף
הגנטי של הנגיפים השונים מהתרביות הרבות שהיו לו, ומצא שהדמיון
הגנטי בין הנגיף הצרפתי לנגיפים שגדלו בתרבית הניו-יורקית המעורבת, B-3,
גדול מכדי שיוכל להיות מקרי. כלומר, ייתכן שהתרבית "הזדהמה"
במעט חומר שהכיל את הנגיף ה"צרפתי". כאן התחיל מחול השדים. אם אכן
היה "זיהום" כזה, ייתכן שהפטנט האמריקאי שנרשם, פותח למעשה על בסיס
דגימות חומר שנלקחו מנגיפים "צרפתיים". העובדה שבמעבדתו של גאלו היו
באותה עת לא מעט תרביות אחרות שהכילו נגיפים גורמי איידס "אמריקאיים" ללא
עוררין (שנלקחו מאזרחים אמריקאיים מזוהים); ושהוא בחר בתרבית B-3
בדרך מקרה, לא הועילה.

הצרפתים פנו לבית-המשפט ותבעו את ממשלת ארה"ב, מעסיקתו של
גאלו. בכתב התביעה נרמז שגאלו השתמש שלא כדין בנגיפים שמונטניה מסר
לו למטרות מחקר בלבד. בשלב זה נעשה המאבק דומה יותר ויותר למשיכת
חבל. מאחורי מונטניה ניצבו העם, התקשורת והממשלה הצרפתית. מאחורי
גאלו ניצבו העם, התקשורת והממשלה האמריקאית. המצב המביך הזה, שלווה
השמצות הדדיות ועשיית נפשות קדחתנית בעולם המדע, שגם הוא נחלק לשני
מחנות, נמשך עד ראשית שנת 1987. הגיעו הדברים לידי כך שנשיא צרפת (אז) (
ז'אק שיראק, ונשיא ארה"ב (אז) רונאלד רייגן, התייצבו מול
זרקורי התקשורת על מדשאת הבית-הלבן, והכריזו ש"שתי האומות הגיעו
להסכם בעניין גילוי הנגיף הגורם איידס". ההסכם דמה במידה רבה למשפט שלמה:
גזרו את הילד החי לשנים. כלומר, זכויות הגילוי, לרבות הזכויות על
פיתוח ערכת האיבחון, יתחלקו בין גאלו ומונטניה. ורוב הכסף ישמש
למימון מחקרי המשך עד למציאת דרך לבלימת המגיפה.

אבל סיפורים טובים, כידוע, לא מתים (לפחות לא בקלות). העיתון "שיקאגו
טריביון" פירסם תחקיר ענק ובו הועלה חשד שגאלו גנב את הנגיף של מונטנייה, ונישל את
עמיתו ממחצית זכויותיו. המאמר עורר את עניינו של חבר הקונגרס ג'ון
דינגל, והוא ביקש לברר את העניין במכון האמריקאי הלאומי לבריאות. בעקבות
זאת, מינה המכון ועדת בירור פנימית, שבה היו חברים ארבעה מדענים
ומשפטן אחד. בראש הוועדה עמדה סוזן האדלי. הוועדה ביקשה, קיבלה
ובחנה את כל מחברות המעבדה, המסמכים והנתונים הממוחשבים ממעבדתו של
גאלו. גאלו עצמו נחקר על-ידי חברי הוועדה 25 פעמים. כחל חקירה כזאת נמשכה בין שלוש
לשמונה שעות.

הוועדה הגיעה למסקנה ש"במעבדתו של גאלו בודדו בתקופה הנחקרת
כמה קבוצות של נגיפים גורמי איידס, בתרביות שונות, ממקורות שונים. מכאן,
שגאלו לא גנב את הנגיף הצרפתי, ולמעשה, לא היה לו באותה עת מניע
לעשות זאת. אותה ועדה גם ציינה כמה מקרים שבהם גאלו) הידוע כאדם
קצר רוח, חריף ביטוי וחם מזג במיוחד), פגע בעמיתיו. כדי לא ליצור
מצב שבו מכון הבריאות חוקר את עצמו ואת עובדיו, מונתה לאחר מכן ועדת
יועצים חיצונית שכללה כמה מדענים בכירים, חברי האקדמיה האמריקאית
למדעים, ומשפטן. הוועדה הזאת לא נפגשה עם גאלו מעולם. בסיכום הדו"ח
שלה היא אומרת, שעל-פי הנתונים הקיימים, סיכומי הוועדה הפנימית
מקובלים עליה. "אבל, אם רוצים לברר את הפרטים בדיוק רב יותר, אפשר
לחקור ולעשות זאת". כך חזר הכדור לוועדה בראשותה של סוזן האדלי, אלא
שהפעם כבר ניתנה להם הסמכות להורות על הרצה חוזרת של ניסויים,
לבצע שיחזור תנאים, ועוד.

כאן קם רעש תקשורתי אדיר שהוזן בשמועות ש"גאלו גנב את הנגיף".
אבל העובדה היא, שלמעשה, ועדת החקירה נועדה לברר אירועים שלא הייתה
להם שום נגיעה ליחסיו של גאלו עם החוקרים הצרפתים. מדובר בטענה
שעוזרו הבכיר של גאלו, מיקה פופוביץ, לא נהג כשורה כאשר לא פירסם את
מקור "שושלת התאים" שממנה פותחה תרבית התאים B-3, שעל הנגיפים שגדלו
בה בוססה ערכת האיבחון הראשונה (שושלות תאים שפותחו על-ידי חוקרי המכון
הלאומי לבריאות מוגדרות "רכוש הציבור", כך שלא מדובר על זכויות יוצרים ממש,
אלא על מתן "קרדיט" בלבד). הוועדה מצאה שפופוביץ אכן נהג שלא בהגינות
בעניין זה, וכן בעניינן של אי התאמות מסוימות שנמצאו ברישומי המעבדה שרשם.
פופוביץ טען שחלק מאי ההתאמות האלה נובע מקשיי השפה שלו (הוא יליד צ'כיה),
ושאחרות הן אי הבנות פשוטות. כך למשל הוא החליף בין רישום של 10% לרישום
"מעט מאוד". המשמעות המעשית של שני הרישומים האלה היא "אין קשר", ולפיכך
הוא סבר שהם שווים בערכם. הוועדה קבעה שהוא טועה.

הוועדה בחנה גם את טיוטת המאמר שהכין פופוביץ בעניין פיתוח
מבחן הדם. שם נכתב כי המבחן פותח על בסיס הנגיף "הצרפתי". המשפט הזה
נמחק על-ידי גאלו, שרשם על הטיוטה הערה לפופוביץ בכתב ידו: "מיקה, אתה מטורף?!".
משפט זה פורש בתקשורת הלא מדעית, כראייה ברורה לכוונת
זיוף וגניבה. אבל בבדיקה התברר שבאותה עת רבים מהחוקרים במעבדתו של
גאלו (שכללה באותה עת כ-70 אנשי צוות), כינו את כל הרטרו-וירוסים החשודים
כנגיפים גורמי איידס שגדלו במעבדה בכינוי "וירוס צרפתי", או "כמו צרפתי".
זאת, על-אף שכאמור היו בידיהם נגיפים רבים ממוצא אמריקאי מתועד היטב.
לאחר בדיקה קפדנית, קיבלה הוועדה ללא הסתייגויות את ההסבר הזה.

החקירה המפורטת העלתה גם שורה של ממצאים לא צפויים. כך למשל
התברר, לתדהמת הכל, שהנגיף "הצרפתי" ששלח מונטנייה לגאלו, היה למעשה
"מזוהם" (לא בידיעתו (בנגיף גורם איידס אחר. מכאן אפשר אולי ללמוד,
שזיהומים מסוג זה מתרחשים במעבדות לעתים קרובות, כך
שלא מדובר באירוע חריג שאפשר להסבירו רק באמצעות גניבה. אם זה קרה
למונטנייה, זה יכול היה לקרות גם לגאלו. הוועדה בדקה גם את מאמריו
של גאלו מאותה תקופה, והתמקדה במיוחד במשפט שנכלל בפרק הדיון של אחד
מהם, שבו מצטט גאלו את החוקרים הצרפתיים שאמרו ש"טרם נמצאה דרך
לגדל את הנגיף הצרפתי בתרבית תאים". כאשר נדפסו הדברים האלה, כבר
ידע גאלו שהוא מצליח לגדל את הנגיף בתרבית. העובדה שלא פירסם זאת,
יכלה לכאורה להטעות את עמיתיו. גאלו טוען שהמשפט נועד "ליצור גשר"
למאמר נוסף, שבו ביקש לפרסם את שיטת הגידול של הנגיף בשושלות התאים.
הכנת "גשרים" כאלה היא פעולה כמעט שגרתית, ואכן, גם במקרה הזה קיבלה
הוועדה את הסבריו.

התברר גם שבמאמר אחד שהוצע לכתב-עת מדעי, נכללו תוצאות
שהתקבלו, כביכול, חודשיים לאחר תאריך ההגשה. גאלו הסביר שמדובר
בנתונים משלימים שהוכנסו ביודעין באופן טנטטיבי, כדי לא לעכב את
הפירסום. בהכירו את ה"דד-ליין" של כתב-העת, הוא ידע שיוכל להחליף
את הנתונים הטנטטיביים בתוצאות אמת, לפני הפרסום, כפי שאכן עשה
(כלומר, הפרסום בפועל תאם את המציאות). גאלו יכול היה, כמובן,
לחכות למועד יציאתו של הגיליון הבא של כתב-העת, אבל הוא לא רצה
לחכות. הוא היה נתון בתחרות, וניסה – כדרכו – לנצח בה. שאפתנות,
דחף תחרותי עז, ויעילות רבה בכל מה שקשור בהפקת פרסומים, אינם עבירה
על החוק. מצד שני, רישום מוקדם של "תוצאות מקוות", נחשב בקהילה
המדעית, חריגה אתית ברורה.

בשלב זה התגלה כי יו"ר הוועדה, סוזן האדלי, מדווחת באופן שוטף,
ובסתר, לחבר הקונגרס ג'ון דינגל. האדלי הודחה (מאוחר יותר עבדה בשירותו של
דינגל וטענה שדו"ח הוועדה "שופץ" לטובת גאלו).
חברים אחרים בוועדה טענו בתגובה, שהדו"ח כולו הוא מעשה ידיה הבלעדי
של האדלי, ושהם עצמם בקושי הורשו לקרוא בו. מכל מקום, מנהלת המכון
הלאומי לבריאות, ברנרדין הילי בחנה בעצמה את הממצאים,
וקבעה ש"יש לעשות מאמץ ניכר לשיקום תדמיתו של גאלו". הילי גם גילתה,
שבחלק מחקירותיו של גאלו, שהתבצעו בין היתר לפי חוק חופש המידע
האמריקאי, לא נשמרו זכויותיו החוקיות של הנחקר עצמו, שלעתים אפילו
לא ידע שהוא נחקר.

בשלב הזה הוקמה ועדת חקירה עליונה, מטעם שרותי הבריאות הלאומיים של
ארה"ב, (הממונים על המכון הלאומי לבריאות). ועדה זו, שלא כללה אף מדען,
לא נפגשה עם גאלו וסירבה גם לקבל ממנו תזכירים בכתב. היא קבעה שאי-אפשר
להרשיע את פופוביץ בהתנהגות לא הוגנת, ובאותה עת לזכות את גאלו, שהיה
האחראי לעבודתו. כך נקבע שגאלו אשם בהתנהגות לא הוגנת – בהקשר של
ניהול מחברות המעבדה של עוזרו, המהגר מצ'כיה.

בוב גאלו, שקביעת הוועדה אומנם חמורה מאוד מבחינתו, יכול בכל
זאת לטעון שההר הוליד עכבר מעבדה קטן למדי. מהאשמות בגניבת נגיף,
ובזיוף מחקרים, הגיעו הדברים לידי האשמה "מיניסטריאלית" ברישומים
בעלי משמעות כפולה במחברתו של אדם ששפת האם שלו אינה אנגלית.
אבל גאלו לא רוצה לטעון שום דבר. הגיבורים, כמו שאומרים, כבר עייפים.
הוא, אומנם, מנסה להחזיק פאסון, אבל חמש שנות חקירה נתנו בו את
אותותיהן. את נאום הסיכום שלו הוא ביטא במשפט אחד: "הפוליטיקה שמסביב
למחקר המדעי יכולה לפעמים לייאש".

כך קורה שמכל האנשים בעולם, דווקא מונטנייה מבין ללבו של גאלו.
דווקא הוא זוכר לו את תרומותיו הגדולות למחקר, ודווקא הוא האדם
הכמעט יחיד בעולם, שיודע ואומר (לכל מי שרק מוכן לשמוע) שגאלו לא
גנב את הנגיף, שהוא פיתח ראשון את מבחן הדם, ושלעולם, לעולם, אי-אפשר
יהיה להעריך במדויק את חלוקת הזכויות ביניהם. "זו דרכו של המדע",
אמר מונטנייה, "אני מניח לבנה, מישהו אחר מניח לבנה על הלבנה שלי,
ואז אני בא ומניח עוד לבנה על הלבנה שלו. אנחנו שותפים, לא אויבים".
לאחר מחשבה, הוסיף: "היה לנו ויכוח כספי, לא מדעי, ובוודאי שלא אישי,
והוא הסתיים. מבחינתי העניין סגור. עכשיו צריך רק להסתכל קדימה ולחפש
פתרון טוב יותר למגיפת האיידס".

אלא שאחרי המאבק הסנסציוני, המאמרים, הכותרות, הנוהלים החדשים וטפסי הדיווח
התקופתיים החדשים של המכון הלאומי לבהריאות על "אי הגינות מדעית",
המטרה הזאת אולי קשה יותר להשגה. בשורה התחתונה, זה סיפור של מפסידים.
גאלו ומונטנייה החמיצו את פרס נובל. שניהם הולכים לכל מקום עם "הילה" של
כוכבי טלנובלה מדעית. מיקה פופוביץ התקשה למצוא עבודה. פרנסואז בארה-סינוסי
עזבה את מונטנייה (שלא "פירגן" לה מספיק, לדעתה), וכיום היא עובדת באוניברסיטת
מארסיי.

שאלה למחשבה: מה היה קורה אילו ברגע שהתברר שהפטנט האמריקאי התבסס (לרוע המזל)
על שושלת תאים שזוהמה בנגיף "הצרפתי", גאלו ומונטנייה היו נפגשים, שותים יחד קפה
ומסכימים לחלוק ביניהם את הכבוד והכסף?