.
הפיזיקה של העתיד. מיצ'יו קאקו. תרגום: אורי שגיא. עורכת: חיה לנדא.
הוצאת אריה ניר. 376 עמודים.
.
לפני 115 שנים התקיימה מסיבה באוניברסיטת קימברידג'. הפיסיקאי ג'. ג'.
תומסון הרים כוסית לכבוד תגליתו המדעית החדשה, אותה כינה "האלקטרון
חסר התועלת, שלא יצלח לדבר".
.
כעבור שלוש שנים בערך, ב-27 באפריל, בשנת 1900 נשא לורד קלווין, אחד
מהפיסיקאים הגדולים בעולם (שמו המלא היה ויליאם תומסון, והוא לא היה
קשור בשום דרך למגלה האלקטרון), הרצאה לפני חברי החברה המלכותית
של בריטניה הגדולה, וקבע כי "אין לצפות עוד לשום תגלית חדשה בפיסיקה.
מה שנותר הוא רק לבצע חישובים יותר מדויקים. למעשה, נותרו רק שתי עננות
קטנות של חוסר ודאות, בקשר לתיאוריה הדינמית של חום ואור".
.
אחד ממפתחי שפופרת הטלוויזיה העריך ש"הטלוויזיה אומנם אפשרית מבחינה.
טכנולוגית, אך לעולם לא תהיה בעלת ערך כלכלי ולא תשפיע על אורחות חיינו".
.
"האלקטרון חסר התועלת" הוא כיום הגורם העיקרי המעצב את חיינו (וג'. ג'.
תומסון נאלץ להודות שלפחות לדבר אחד הוא צלח: הוא זיכה אותו עצמו בפרס
נובל בפיסקה). "שתי העננות הקטנות" של לורד קלווין הפכו להוריקנים שהובילו
למהפכה של ממש בפיסיקה, ולשינויים שעיצבו מחדש את כל תפיסת העולם שלנו.
על הטלוויזיה ומקומה בחיינו אין צורך להרחיב.
.
משלוש הדוגמאות האלה אפשר אולי ללמוד רק דבר אחד: פיסיקאים, כנראה,
אינם שונים מבני-אדם רגילים במה שקשור ליכולת לחזות את העתיד. חשוב לזכור
את זה כשקוראים בספר שלפנינו. מיצ'יו קאקו הוא פיסיקאי ידוע, וסופר מצליח
בתחום המדע הפופולרי. אלא שהפעם הוא מציג את כפות רגלית על הקרקע המוצקה
פחות של חיזוי מדעי-טכנולוגי.
.
אומנם נכון שתכונתו הבולטת ביותר של העתיד, היא שקשה לחזותו. אבל זה לא
מפריע לאלפי עתידנים לחקור את התחום, לחנך סטודנטים, לעלות בדרגות,
לכתוב ולפרסם מאמרים ולנסוע לכנסים במקומות אקזוטיים בעולם. אבל מה
בין תחום נזיל זה לבין הפיסיקה המוצקה והמבוססת? ככל הנראה, לא הרבה.
והעובדה הזאת ניכרת לאורכו ולרוחבו של הספר הזה. במילים אחרות, מיצ'יו קאקו,
שכתב את ספריו הקודמים מעמדה של בר-סמכא, קלע כאן את עצמו לעמדה
הרבה פחות נוחה: עמדתו של החובבן שמנסה לעשות סדר בתחום שהוא לא
ממש שולט בו, ולא ממש מבין את הכללים המניעים אותו.
.
לפני שנעבור לשלב הדוגמאות, כדאי לזכור גם את אמירתו הידועה של נביא
התקשורת המודרנית, מרשל מקלוהן: המדיום הוא המסר. רבות נכתב ונאמר
על הקביעה הזאת, אבל בקצרה, אפשר לומר שעלינו ללמוד ממנה לפחות כלל
אחד: מאמר בעיתון, חייב להיות מותאם למדיום שנושא אותו. הוא חייב להיות
שונה בתכלית, למשל, מכתבה בטלוויזיה המתייחסת לאותו תוכן.
.
לפי העיקרון הזה, ספר אמור להיות שונה ממאמר בעיתון, או, אפילו, מקובץ של
מאמרים עיתונאיים. הספר הזה אינו עובר את המשוכה הזאת. כל קורא עיתונים
שעוקב אחר מאמרים בתחום החיזוי המדעי-טכנולוגי, לא ימצא בו דבר שלא קרא
עליו בשנים האחרונות בעיתונים (ובמקרים מסוימים אפילו בעשורים האחרונים).
.
הנה ה"צימוקים" של הספר: מכוניות ללא נהג המרחפות מעל שדות מגנטיים
(העקרונות המדעיים פורסמו לראשונה לפני 30 שנה); חישני מוח המאפשרים
שליטה במיכשור חשמלי (מתפרסם חדשות לבקרים בעיתונות מזה 15 שנה ויותר);
רובוטים מנתחים (כבר קיים בפועל); מעליות לחלל (סיפור בן 50 שנה לפחות);
תינוקות מעוצבים לפי הזמנת ההורים (לא רעיון חדשני, בהמעטה). ועוד כהנה
וכהנה.
.
כל אחת מהדוגמאות האלה יכולה (ואכן עושה זאת מעת לעת) לפרנס מאמר נאה
במוסף שבועי של עיתון יומי, או בירחון כזה או אחר. אף אחת מהן אינה מורחבת
בספר הזה אל מעבר לרמת כתבת המגזין. כמובן, מיצ'יו קאקו, בהיותו סופר
מוכשר, מביא את הסיפור באופן סדור, קוהרנטי, הגיוני ומעניין. אבל לאחר הקריאה
נותרת שאלה המזכירה את אחד משיריו הפחות ידועים של פרנק סינטרה: האם זה
הכל? הסיפור כולו אינו ממריא. הוא הולך ברגל, על המדרכה, בעיר. בשורה
התחתונה: לעתיד שלנו מגיע יותר.
.
