.
העולם לא עשוי מאטומים. הוא עשוי מסיפורים
.
מיוריאל רוקייזר (1913 – 1980). משוררת יהודיה-אמריקאית. מהראשונות
שכתבו כתיבה פמיניסטית ישירה, כמעט בוטה. היא נולדה בניו יורק למשפחה
אמידה, החלה ללמוד בקולג' פרטי יוקרתי, אך לאחר שאביה פשט את הרגל
עברה לאוניברסיטת קולומביה. ערכה את "סטיודנט רוויו", והייתה גם עיתונאית-כותבת.
במסגרת זו, בהיותה בת 20, כיסתה את משפט סקוטסבורו באלבמה, עלילת
שווא שבה נידונו תשעה שחורים למוות באשמת אונס שתי נשים לבנות.
סיקרה את האולימפיאדה האנטי-פאשיסטית בברצלונה (1936), ערב מלחמת
האזרחים בספרד.
.
היא חשה מחויבות להתמודד עם חוסר השוויון בין המינים, הגזעים והמעמדות.
בין היתר למדה בבית-הספר לתעופה על-שם רוזוולט. תובנותיה מהחוויה הזאת
מצאו את דרכן לספר השירים הראשון שלה, "תיאוריה של תעופה".
.
היא נמנעה מלכתוב על חייה האישיים או על זהותה המינית.
.
השיר "להיות יהודי במאה העשרים" (1944) לקוח מתוך "מכתב לחזית", שבו
מופיע גם המשפט האלמותי: "נשים ומשוררים רואים את האמת מגיעה".
.
מיוריאל רוקייזר / להיות יהודי במאה העשרים / (תרגום: רות אלמוג)
.
לִהְיוֹת יְהוּדִי בַּמֵאָה הָעֶשְרִים
מַשְמַע שֶהוּצְעָה לְךָ מַתָּת. אִם תְּסַרֵב
לְקַבְּלָהּ כִּי רְצוֹנְךָ לִהְיוֹת סָמוּי מֵעַיִן, בָּחַרְתָּ
בְּמוֹת הָרוּחַ, בְּשִגְעוֹן הָאֶבֶן.
.
אִם תְּקַבְּלֶנָהּ, יִהְיוּ לְךָ חַיִּים שְלֵמִים. יִסוּרִים שְלֵמִים:
הָעֶרֶב שֶלְךָ יִהְיֶה טָבוּל בַּדָּם הַסָבוּך
שֶל מִי שֶמִתְנַגֵּד, נִכְשָל וְשָב וּמִתְנַגֵּד: וְהָאֵל
יִהְיֶה רַק בֵּן-עֲרוּבָּה בֵּין בְּנֵי עֲרוּבָּה.
.
הַמַתָּת הִיא עִנּוּי. לֹא לְבַדוֹ יִהְיֶה הָעִנּוּי
הַשָּקֶט, הֵסְגֵר; אוֹ עִנּוּי הַבָּשָר.
גַּם זֶה עָלוּל לְהַגִּיע. אֲבָל אִם תֵּעָנֵה לַמִשְאָלָה,
תִּהְיֶה הָרוּחַ הַשְלֵמָה וְהַפּוֹרִיָּה
עֲרוּבָּה לְכֹל חֵרוּת אֱנוֹש, סוֹבֶלֶת לְמַעַן הֱיוֹתָהּ בַּת-חוֹרִין,
מְעֵזָה לִחְיוֹת לְמַעַן מַה שֶאֵינוֹ מִן הָאֶפְשָר.
.
.
.
.
מיוריאל רוקייזר / ניסיון שיחה בין שני אנשים (תרגום: עודד פלד).
.
דַבֵּר אֵלַי. קַח אֶת יָדִי. מָה אַתָּה עַכְשָׁו?
אֲסַפֵּר לְךָ. לֹא אַסְתִּיר דָּבָר.
כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שָׁלֹש, יֶלֶד קָטָן הִקְרִיא סִפּוּר עַל שָׁפָן
שֶׁמֵּת, בַּסִּפּוּר, וַאֲנִי זָחַלְתִּי מִתַּחַת לַכִּסֵּא:
שָׁפָן וָרֹד: זֶה הָיָה יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי, נֵר
שָׂרַף נְקֻדָּה כְּאוּבָה בְּאֶצְבָּעִי וְנֶאֱמַר לִי לִהְיוֹת מְאֻשֶּׁרֶת.
.
הוֹ, לְמַד לְהַכִּיר אוֹתִי. אֵינֶנִּי מְאֻשֶּׁרֶת. אֶהְיֶה פְּתוּחָה:
עַכְשָׁו אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל מִפְרָשִׂים לְבָנִים מוּל שָׁמַיִם כְּמוֹ מוּזִיקָה,
כְּמוֹ קְרָנוֹת עַלִּיזוֹֹת נוֹשְׁפוֹת וְצִפֳּרִים חוֹפְזוֹת וּזְרוֹעַ כְּרוּכָה סְבִיבִי.
הָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁאָהַבְתִּי, שֶׁרָצָה לִחְיוֹת, מַפְלִיג.
.
דַּבֵּר אֵלַי. קַח אֶת יָדִי. מָה אַתָּה עַכְשָׁו?
בְּגִיל תֵּשַׁע הָיִיתִי סֶנְטִימָנְטָלִית,
נוֹזְלִית: וְדוֹדָתִי הָאַלְמָנָה נִגְּנָה שׁוֹפֶּן,
הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ עַל הָרָהִיט הַצָּבוּעַ וּבָכִיתִי.
עַכְשָׁו רוֹצָה לִהְיוֹת קְרוֹבָה אֵלֶיךָ. אֶקְשֹׁר
רְגָעִים שֶׁל יָמַי, קָרוֹב, אֵיכְשֶׁהוּ, אֶל יָמֶיךָ.
.
אֵינֶנִּי מְאֻשֶּׁרֶת. אֶהְיֶה פְּתוּחָה.
חִבַּבְתִּי מְנוֹרוֹת בְּפִנּוֹת עֶרֶב, וְשִׁירִים חֲרִישִׁיִּים.
הָיָה פַּחַד בְּחַיַּי. לִפְעָמִים אֲנִי מְסַפְסֶרֶת בְּמַחְשְׁבוֹתַי
בְּעִנְיַן הַטְּרָגֶדְיָה שֶׁחַיָּיו הָיוּ, בֶּאֱמֶת.
.
קַח אֶת יָדִי. הַדֵּק אֶת מֹחִי בְּיָדְךָ. מָה אַתָּה עַכְשָׁו?
כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה הָיוּ לִי חֲלוֹמוֹת הִתְאַבְּדוּת
וְעָמַדְתִּי לְיַד חַלּוֹן גָּבוֹהַּ, בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה, מְקַוָּה לָמוּת:
אִלּוּלֵי הֵמֵס הָאוֹר אֶת הָעֲנָנִים וְהָעֲרָבוֹת לְיֹפִי,
אִלּוּלֵי שִׁנָּה צוּרָה אוֹתוֹ יוֹם, הָיִיתִי קוֹפֶצֶת.
אֵינֶנִּי מְאֻשֶּׁרֶת. אֲנִי בּוֹדְדָה. דַּבֵּר אֵלַי.
.
אֶהְיֶה פְּתוּחָה. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהוּא לֹא אָהַב אוֹתִי מֵעוֹלָם:
הוּא אָהַב אֶת הַחוֹפִים הַבּוֹהֲקִים, שִׂפְתֵי קֶצֶף
זְעִירוֹת רוֹכְבוֹת עַל גַּלִּים קְטַנִּים, אָהַב אֶת חוּגוֹת הַשְּׁחָפִים:
הוּא אָמַר בְּפֶה שָׁמֵחַ: אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ. לִמְדִי לְהַכִּיר אוֹתִי.
.
מָה אַתָּה עַכְשָׁו? אִלּוּ יָכֹלְנוּ לָגַעַת זֶה בָּזֶה,
לוּ יָכְלוּ יֵשֻׁיּוֹת נִפְרָדוֹת אֵלּוּ שֶׁלָּנוּ לְהֵאָחֵז,
לְהֵאָרֵג כְּחִידָה סִינִית… אֶתְמוֹל
עָמַדְתִּי בִּרְחוֹב הוֹמֶה אָדָם,
אִישׁ לֹא דִּבֵּר מִלָּה, וְהַבֹּקֶר הֵאִיר.
כָּל אֶחָד שָׁקֵט, נָע… קַח אֶת יָדִי. דַּבֵּר אֵלַי.
