האיש שרצה לעשות היסטוריה

המעלית הסתחררה כנגד הזרם, מיטלטלת קלות במאמץ לשמור על
יציבותה בתוך התנועה הקצובה של החוץ. בחוץ געש הזמן, מנסה ללא הצלחה
להקיא מקירבו את הגוף הזר, וממשיך בדרכו הלאה, בכיוון שהאיש כינה
"כלפי מטה", בקריסה בלתי-נמנעת אל המקום שבו החל הכל.

אפשר, אם רוצים, לתאר את דרכה של המעלית כמסע-אל-המקורות, אלא
שלאמיתו של דבר המעלית נצבה במקומה ללא ניע, כך שהיצמדות לעניין
המקורות תוליך למסקנה שהמקורות, הם שפתחו במסע אל המעלית – ואל מי
שבתוכה. לפיכך, תנועתה הקצובה, המיטלטלת, הגועשת, של המעלית במעלה
הזמן, לא הייתה אלא אשליה, תוצאת זרימתו של הזמן שהקיף אותה מכל
הכיוונים, ונפל, ונפל, ונפל. במובנים רבים המעלית דמתה לאי בזרם, אי
הנלחם על קיומו, הנאחז בציפורניו בכל סיכוי אפשרי, אי שהצליח לשמור,
במאמץ רב, על יציבות מסוימת, המנוגדת לזרם המתמיד, הגובר, ששטף וגרף
את כל מה שהיה מחוץ למעלית.

האיש שבתוך המעלית פיתח את חגורת מכנסיו, התרווח במקומו ועילעל
בהיסח דעת בז'ורנאל דהוי שהציג תמונות של נוף שאיננו עוד, ומוצרים
מסחריים של תרבות שעברה מן העולם, לצד דיונים מעמיקים בשאלות
פוליטיות וחברתיות הרות-גורל, שנראו לאיש, לאור ההתרחשויות שבחוץ,
חסרות משמעות. הוא עילעל בדפים הקמוטים, המוכרים, רק מפני שלא
מצא לו עיסוק טוב יותר לשעת המנוחה שלאחר סעודת הערב. הקריאה עייפה
את עיניו והוא שקע לאיטו אל תוך תרדמה רגועה, בטנו המלאה עולה
ויורדת עם נשימתו הקצובה, מתחככת בדפי הז'ורנאל שנפל מידיו אל הרווח
שבין מושב הכורסה למשענת היד שלה, שהייתה מוטלאת בבד קטיפה זול, שכבר
ניכרו בו סימני שיפשוף.

גשם הזמן שניתך כל אותה עת מחוץ למעלית לא שינה את כיוונו
ואת קצב זרימתו של הזמן בתוך המעלית, כך שבעוד המציאות החיצונית
דוהרת במהירות מתגברת והולכת אל העבר, המשיך האיש שבמעלית להתבגר
מיום ליום, עד שבינו לבינו החל לחשוב על ההתבגרות כעל הזדקנות שסופה
ידוע ובלתי-נמנע.

בדרכו שלו היה האיש מנהל אורח-חיים מסורתי, כמעט שמרני, כפי
שיכול לעשות רק מי שנולד וחי בבית שבו חיו והלכו לעולמם אביו וסבו,
ואולי גם אבי-סבו. המעלית התנודדה קלות, תריס העץ חרק, והאיש פקח
עין, התמתח והזדקף בכורסה, תוך שהוא מכוון בתנועת יד מיומנת את
זווית המסעד. האיש ידע להעריך נוחיות. בדידותו הנוכחית דיכדכה אותו
מעט, אבל לא יותר מכפי שדיכדכו אותו בדידויות אחרות בעבר. ראית
בדידות אחת – ראית את כולן. אבל איכשהו, ברגעים מסוימים, כמו הרגע
הזה, למשל, הוא לא ממש האמין בזה.

הוא קם וניגש אל החלון שהיה מוגף מבחוץ בתריס עץ כבד. בימים
שבהם המעלית עדיין לא נעה, היה התריס פתוח ומבעד לחלון אפשר היה
לראות את החוץ. היה שם רחוב ואנשים הלכו בו לענייניהם. אבל מתוך
התבוננות בקטע המדרכה שנשקף אליו, לא יכול היה האיש לדעת מיהם
האנשים הללו, מאין הם באים, לאן הם הולכים ומדוע. רובם התעלמו
מקיומו. אחרים בירכו אותו לשלום במנוד ראש מהיר, בתנועת שפתיים
אילמת, ולפעמים אפילו במלמול חרישי שלווה בעיקום מהיר של זוויות הפה
כלפי מעלה, מה שקוראים חיוך. אנשים מרוחקים, כמו קדושים שאפשר
לראותם בלבד, ואסור, וגם אי-אפשר לממש את הקשר אתם. עד שבאחד מימי
התנועה הראשונים של המעלית, הוא נטל פטיש, מסמרים, וכמה לוחות עץ,
ובנה תריס שאטם את החלון. זה אולי לא שינה את המציאות החיצונית, אבל
הוא שאב עידוד מעצם העובדה שהיה לו העוז ליטול את גורלו בידו. האיש
שמאס בבדידות אחת, עבר במחי פטיש לבדידות אחרת.

הוא תהה אם הרחוב והאנשים החולפים בו עדיין נמצאים מאחורי
החלון האטום. האור מבחוץ הסתנן בקרניים דקיקות והססניות, שהאירו את
ענפי הבונסאי שניצב על אדן החלון. האיש נטל את הקומקום החשמלי
והזליף ממנו כמה טיפות לתוך העציץ. הבונסאי חייב להישאר צמא תמיד.
המחסור המתמיד, ההיזקקות הנואשת לצורכי החיים הבסיסיים, עשו את הצמח
הפשוט ליצירת אמנות. האיש בדק באצבעו את הקרקע היבשה של העציץ,
והניח את הקומקום הצידה. אצבעו ליטפה את גזעו של הבונסאי. שם, קרוב
לקרקע, התעוותה צורתו של הגזע ויצרה כיווץ מעניין. לעתים ראה האיש
את הכיווץ הזה כחיוך. אבל אחר-כך היה כועס על עצמו, נכלם על
שבדידותו גברה עליו עד כדי כך, שהחל לשגות בדמיונות כאלה.

האיש הבודד ניסה, פה ושם, לנער את הבדידות מעליו, להיות
יותר חברותי, יותר תקשורתי, לחייך לאנשים, להראות להם שאיכפת לו .
אבל איכשהו, זה לא הצליח. איכשהו, גם כאשר הוא רצה מאוד בחברתם של
אנשים, עדיין לא היה באמת איכפת לו מה קורה להם. והשקר הזה צף
ביניהם ומנע כל אפשרות של תקשורת בלתי אמצעית פשוטה. השקר הזה,
הנחמדות והאכפתיות המזויפות, גרמו לו לחייך במבוכה ולהזיע בכל פעם
שפנה למישהו בעניין כלשהו. האנשים היבשים והבטוחים בעצמם (שהיו
כנראה טובים ממנו, והיה אכפת להם, באמת, מה קורה לאחרים), חשו מיד
שאין הוא אחד משלהם. הם ענו על ברכותיו הנבוכות במלמולים לא
מחייבים – והשאירו אותו בבדידותו. הוא זכר את עצמו כילד בודד שעמד
בצד כשכל האחרים שיחקו בכדור, ואחר כך כנער בודד שעמד בצד כשכל
האחרים מילאו את רחבת הריקודים. כצעיר בודד הוא עמד בצד ולא השתתף
בשום מאבק ציבורי, או פוליטי או חברתי. לא היה לו אכפת מספיק,
ומעולם לא היו לו אפילו חברים לדיעה, או לרעיון (וממילא, הרעיונות
היחידים שעלו במוחו, היו קשורים לדרכים שבהן יוכל לעשות את חייו
לנוחים יותר). ועכשיו, הוא היה איש בודד שגר לצד נהר הזמן, ולא
השתתף בזרימתו.

בעיניים עצומות למחצה, רובץ על צידו בכורסה הישנה, הוא הירהר
בתחיית-המתים שהתחוללה עכשיו בעולם שמחוץ למעלית, כתוצאה משטף הזמן
שפנה לאחור. אנשים נולדו בקבריהם ונקברו ברחם אימם, דור אחרי דור,
אחרי דור, בדרך היורדת אל העבר. ההיסטוריה חזרה על עצמה בפעם המי
יודע כמה, אבל הפעם היא עשתה זאת בהילוך אחורי. לפחות זה היה המצב
מחוץ למעלית. האיש נאנח, הסיט את המתג והדליק את מנורת הקריאה הישנה
שהייתה תלויה בזווית מדויקת, מאחורי הכורסה, משמאל. הוא שינה את
תנוחתו כך שקימורי גופו מילאו בדיוק את השקערוריות שנוצרו במשך
השנים בריפוד הבלוי. שום ריפוד חדש לא יכול היה להתאים לו יותר.
האיש הקדיש כמה רגעים להנאה דמומה. ברגעים כאלה הוא היה נכון להודות
שהוא אוהב את עצמו, ואת נוחיותו, ואת רהיטיו ואת חפציו הישנים, אהבה
עזה כל-כך, עד שלא נותר לו מקום לאהדה או לאכפתיות המיועדות לייצוא
לאנשים אחרים. אם זה היה תלוי בו, ואם עסקות כאלה היו אפשריות, הוא
היה מוכן לקנות כמה רגעים של נוחות גם במחיר חייהם של בני-אדם
אחרים. הידיעה הזאת הייתה תלויה לפניו כשנפגש עם האנשים האלה, והיא
יצרה את מסך המבוכה שהפריד אותו מהם. הוא יכול היה לשלוח אותם
לעזאזל מבלי להניד עפעף, אבל התקשה לשקר ולומר להם שאכפת לו, שהוא
מצטער.

הוא אהב לחשוב על עצמו במונחים של אחד ששולח לעזאזל את כל
האחרים, אבל המציאות הייתה שונה. יותר מששלח הוא אותם, שלחו הם אותו,
לעמוד בצד, מחוץ לקהלם. הדרך היחידה לשנות את פני הדברים, האיש היה
בטוח בזה, היא להביא להם משהו. מתנה. לעשות מעשה מיוחד, להשיג הישג
נדיר, להתפרסם, לעשות היסטוריה. מאז שעמד על דעתו זו, החל האיש
לחכות להזדמנות שלו לעשות היסטוריה. ההמתנה הזאת מילאה את כל עולמו.
הוא חדל כמעט להבחין באנשים, והתרכז רק באפשרות לעשות משהו למענם,
משהו שיכריח אותם להכיר בייחודו.

הוא זכר את היום, בעצם היה זה לילה, שבו הבחין לראשונה באורן
האדום של הגלקסיות הרחוקות, הנע לרוחב הספקטרום האלקטרומגנטי, אל
עבר הקטע הסגול. האנרגיה של המפץ הגדול, שדחפה את גרמי השמיים
העתיקים להתרחק ללא הרף זה מזה, הגיעה, כמו כל דבר אחר, לסוף דרכה.
הגלקסיות הדוהרות קדימה האטו את מרוצתן, עד שנבלמו כליל, ואז, כעבור
רגעים אחדים של איזון עדין, החלו עושות את דרכן, בהססנות מסוימת,
בחזרה, אל המקום שממנו באו.

אחר-כך באו לילות סגולים-כחלחלים שהוארו בנגוהות הגלקסיות
החוזרות, ושמי הלילה נעשו צפופי כוכבים, עד שלא היה עוד צורך להאיר
בחשמל את רחובות הערים. האנשים חדלו להזדקן. בעצם, הם נעשו צעירים
יותר מיום ליום. הם עלזו על מה שנראה להם כהתגשמות החלום הישן על
נעורי נצח, אבל הוא ידע שסוף ההיסטוריה קרב, שכל עוד הזמן נע, לא
חשוב לאן, שום דבר לא יכול להיות נצחי. לאיש לא היה אכפת אם הם
ייקברו בני תשעים באדמה או בני רגע אחד ברחם אימותיהם; הוא רק רצה
להספיק לעשות היסטוריה, ולזכת בהכרתם, ולהיות אחד מהם באמת ובתמים,
לפני שההיסטוריה תסתיים בריסוק הגדול.

ומה אם לא יספיק לעשות זאת בזמן? במקרה כזה, המסקנה הייתה בלתי
נמנעת, יהיה עליו לשמר את ההיסטוריה ולהעבירה בחרבה דרך היקום הקורס
אל היקום העתיד לפרוץ ולהתהוות ברגע שיגיע הזמן לסוף דרכו, ויצא
לדרכו החדשה. ככל שהירהר בכך, החל האיש להבין שזאת ההזדמנות שלו
לעשות היסטוריה: לשרוד ולעבור ליקום החדש שיפרוץ לאחר שהיקום הנוכחי
יכלה את עצמו. אתה לא מוותר על הזדמנות כזאת כשהיא נופלת לידיך.
הפיתוי גדול מדי.

והוא החל, כנוח-איש-צדיק בשעתו, לבנות את תיבת המילוט שלו ,
שהוא קרא לה המעלית, כי ביחס לגשם הזמן שעתיד היה לרדת לפי חישוביו
אל העבר, תהיה המעלית היציבה כעולה ומטפסת (אשליה פיסית-סמנטית
בלבד), כנגד הזרם הכללי של ההתרחשויות. ואז, בוקר אחד, הוא התעורר
במעלית, שהייתה פעם ביתו הישן, וראה מבעד לחלון את יום אתמול, וידע
שהפליג, כלומר, הטיל עוגן.

מאוחר יותר הוא הצטער על שלא כלל בתחומי המעלית את הגינה
הקטנה. בתחילה עוד ראה אותה, אלא שהמטרים הספורים שהפרידו ביניהם
כיסו על פער עמוק יותר של עשרות, מאות, ואחר-כך אלפי שנים. הוא ראה
את הירקות הבשלים מתרוממים מן האדמה, נצמדים לשיחים ונספגים בהם,
בדרכם אל העבר.

ואז הוא סגר את התריס ולא פתח אותו עוד. הוא ידע בדיוק מה
יתגלה לעיניו אם יעשה כן: משטח אפור אטום, לחוץ אל זכוכית החלון,
שלמראית עין היה קבוע במקומו, ללא נוע. הוא ידע שמאחורי
הקביעות-כביכול הזאת, מתחוללת תנועה מתמדת, בלתי נלאית, של המציאות
המתאבכת כלפי מטה, אל העבר. הוא ידע, ולא היה זקוק לשם כך למראה
עיניים או להוכחות כלשהן, שהעידנים הקדומים חולפים ליד ביתו בהילוך
אחורי חפוז .

הוא ידע שבחוץ, כל החומר והאנרגיה שביקום, למעט אלה שבמעלית,
נעים במסלול סלילוני מתכנס, לעבר נקודת ריכוז סינגולרית אחת.
תרבויות תבוניות לא מעטות עמדו, כתוצאה מכך, להחזיר את נשמתן ולהפוך
לחלק מהמרק האחיד של גלואונים וקווארקים לוהטים, לחוצים, השואפים
לצאת החוצה במפץ גדול חדש שיפנה את הזמן אל עתיד חדש, שגם הוא, בבוא
זמנו, יהפוך את כיוונו ויתכווץ אל העבר, עד שיחזור לנקודת ההתחלה,
וחוזר חלילה.

ובין הראשית והאחרית תתפתחנה תרבויות שונות על-פניהם
של כוכבי-לכת זמניים, והוגי-דיעות בני גזעים שונים ישאלו שאלות
שתיראינה להם נצחיות, והיסטוריונים, ברצינות איומה, יעלו את דברי
הימים על הכתב למען הדורות הבאים, והיסטוריונים שיבואו אחריהם, ישנו
במעט או בהרבה את הכתוב, לפי אמות מידה שתהיינה תקפות בזמנם.

האיש היה בטוח שמתוך הקריסה הגדולה יבקע ויתפרץ יקום חדש. הוא
רק תהה, מה הסיכוי שבתהליך היווצרותו של היקום החדש הזה, יתפתח שוב
היצור המכונה אדם. והוא ידע שההסתברות שמסלול התפתחות המורכב מסדרה
ארוכה כל-כך של אירועים מקריים, יחזור ויתרחש פעם נוספת, היא
אפסית, כמעט לא קיימת. וזה הזכיר לו סיפור ישן שסיפרה לו סבתו
בלילה חורפי אחד, בימים שבהם העולם עדיין היה קיים:
.
היה היה זבוב שהחליט לשרוד בכל מחיר. בחורף, כשכל
חבריו קפאו ומתו בקור, התחבא הוא במטבח החמים. איכשהו,
הוא הצליח להתחמק מחבתות המגבת של המבשלת ומשיניו המנקשות
של הכלב. הוא היה זבוב חכם מאוד ובעל ניסיון, והוא היה
נחוש בהחלטתו לשרוד ויהי מה.

סופו של אותו זבוב, שהחליט לשרוד בכל מחיר, שנפטר
מן העולם בבדידות, ובכאב, ובמרירות ובאכזבה.
.
המעלית נבלמה בטלטלה והאיש זע באי-נוחות בכורסתו, פקח את עינו
האחת ומתח את ידיו, כפותיהן אוחזות זו בזו, לאחור, אל מעבר לראשו.
אחר כך פתח בסדרת פיהוקים ומחה את זויות עיניו. ורק אז הבין שהמעלית
עמדה במקומה ללא ניע. הוא קם ממקומו, הקיף את הכורסה, ניגש אל
החלון, הזיז את כנפי התריסים לצדדים, ומבטו ננעץ בנקודה המרכזית .
הזמן עמד מלכת, האפור נמחק מן הזכוכית והריק השקוף נמשך מן המעלית
ועד למקום שבו נכלאו כל החומר והאנרגיה של היקום. הוא לא ראה דבר
אבל הוא חש את קיומה של הנקודה הסינגולרית, את דחיסותה. כל העולמות
התאחדו בקרבה, רק האיש והמעלית שלו, נשארו בחוץ.

המעלית הייתה מצויה במנוחה מוחלטת, מחוץ לזמן, שלא היה קיים,
מחוץ לחלל, שגם הוא לא היה קיים. במובנים רבים, היא הייתה
לא-קיימת-למעשה. במובן אחר, היא הייתה המציאות היחידה, האחרונה, שבב
נואש של רצון אנושי להמשיך ולהתקיים, לשרוד בכל מחיר. והזמן שעוד לא
נוצר עמד, והאיש שמאחורי חלון המעלית עמד, והנקודה הסינגולרית עמדה,
והמעלית עצמה עמדה במה שאפשר, אולי, לכנות על-חלל, או תת-חלל, או
חלל-פנימי, מה חשיבות יש לשמו המדויק של משהו שאולי אינו קיים.

והרגע, (אם אפשר לתאר משהו חסר זמן במונח זה), התקרב והלך.
הנקודה הסינגולרית לא תישאר במצבה הפוטנציאלי לנצח. בתוכה מתגברים
הלחצים, מתרבות התנגשויות החלקיקים. הפיצוץ היה עניין של זמן בלבד.

האיש שלח את ידו להפעיל את המגן שנועד לבלום את שטף החלקיקים
הלוהטים, טעוני הכוח שיפרצו וירחיבו את גבולותיו של היקום החדש ,
תוך שהם יוצרים זמן וחלל חדשים. אבל דמותו של הזבוב מהקיץ שעבר
ריפרפה מול פניו. ובאמת, הוא שאל את עצמו, מה הטעם לעשות היסטוריה
אנושית ביקום שאין בו בני-אדם אחרים מלבדך ?וגם אם יהיו בני-אדם
ביקום החדש, הרי ברור שהוא, שריד מיקום גווע, לא יהיה אחד מהם.

גרונו יבש, והוא נטל את כוס התה שעמדה על אדן החלון והגישה
אל שפתיו. אבל בינתיים התקרר המשקה שבכוס והאיש העווה את שפתיו
בתיעוב, ושפך את הנוזל, בהיסח הדעת, לתוך עציצו של הבונסאי. זה רע,
חשב האיש. לא טוב לרוות צימאון בלגימה אחת גדולה. אבל הבונסאי היה
צמא מדי ולא ויתר על המים, כמו שהזבוב היה צמא מדי לחיים, ולא ויתר
על האפשרות לעבור את החורף אל השנה הבאה.

אפשר ללמוד משהו מהסיפורים האלה, חשב האיש בעירפול, אבל מה?
ידו המהססת לפתה את מתג ההפעלה של מגן הכוח, כאשר יקום חדש בקע בשצף
קצף, מתיז סילוני ענק של חומר ואנרגיה אל הלא-כלום, כובש לעצמו
מרחבים חדשים שנוצרו על-ידו בעצם הרגע הזה. זמן חדש החל לטפס מעבר
חדש לעתיד חדש, גלקסיות חדשות החלו מסתובבות על ציריהן, בדרך ליצירת
שמשות חדשות, כוכבי-לכת חדשים, חיים חדשים, אבל האיש שרצה לעשות
היסטוריה כבר לא היה שם כדי לראות את כל אלה.