כל השבט הזה – מחקר אנתרופולוגי חושף דרכי התנהגות שבטיות בקרב פיסיקאים של אנרגיות גבוהות

.
"רק לא פיסיקאים", אמרה אשתו של המארח. המארח היה פיסיקאי.
הוא השאיר אותי עם אשתו, על המרפסת, וניגש למטבח להביא עוד קנקן
קפה. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה מיהם חבריהם, וזה מה שהיא
ענתה: "רק לא פיסיקאים". למה? "פיסיקאים הם עם נפרד", היא אמרה,
"ברגע שהם נפגשים, הם פשוט מתחילים לעבוד יחד. כל האחרים פשוט
מפסיקים להיות קיימים בשבילם. אם אתה רוצה שפיסיקאי ינהל מערכת
יחסים רגילה עם בן עם אחר, עליך לבודד אותו".
.
אולי יש מידה של הגזמה באמירה הזאת. אולי הפיסיקאים אינם עם,
אבל במובנים ידועים, הם בהחלט פועלים ומתנהגים כבני שבט אחד. כך
סבורים לא מעט אנתרופולוגים, שהתעייפו מהחיפוש המתמיד (הנעשה,
עם הזמן, קשה יותר ויותר) אחר שבטי אינדיאנים נידחים, והחליטו להתחיל
לחקור את סביבתם הקרובה. אחת מאלה היא שרון טרייוויק, שהחליטה לחקור
את ההנחות הלא כתובות, המטרות, הארגון ודרכי הפעולה המסורתיות של שבט
בין-לאומי לא גדול: שבט הפיסיקאים של אנרגיות גבוהות.
.
כמו הרבה מחקרים אנתרופולוגיים אחרים, גם המחקר של טרייוויק
החל בכך שהחוקר האנתרופולוג בא לחיות בקרב השבט הנחקר. במקרה הזה,
טרייוויק לא נאלצה לחדור לג'ונגלים מסוכנים, היא אפילו לא נאלצה
לוותר על הנוחיות הקליפורנית. בסך הכל, היא הייתה צריכה להביט מעבר
לחלון חדרה הממוזג באוניברסיטה. בני השבט הנחקר שלה ציפו לה בכיכרות
הקמפוס, ובמסדרונות המוצלים והשקטים של אוניברסיטת סטנפורד
בקליפורניה. אוניברסיטה זו ידועה כאחד ממעוזיו העיקריים של שבט
הפיסיקאים של האנרגיות הגבוהות. כדי שלא לעורר חשד, ולהיראות טבעית
ככל האפשר, כיהנה טרייוויק במשך שנות המחקר כמנהלת מחלקת המידע של
אוניברסיטת סטנפורד. ממקום תצפיתה, למדה החוקרת על מנהגי עבודתם
וחייהם של בני השבט, המתרכזים מסביב למאיץ החלקיקים המשמש אותם
לניסוייהם.
.
טרייוויק למדה לדבר בשפתם המיוחדת של בני השבט, וסיגלה לעצמה,
לפחות למראית עין, כמה ממנהגיהם האופייניים. לאחר שנים אחדות של
תצפיות וניתוחים, פירסמה את מחקריה, המתארים בפרוטרוט את הריטואלים
החברתיים של הפיסיקאים, ואת מערכות היחסים ביניהם, המעצבות את
התגליות המדעיות.
.
למעשה, לפי טרייוויק, השבט נחלק לחלוקות משנה אחדות. החלוקה
הבולטת ביותר, היא בין ה"מקומיים", המחזיקים ב"בעלותם" את מאיץ
החלקיקים של סטנפורד, לבין ה"זרים" המשחרים לפתחם של המקומיים,
ועוסקים בשתדלנות מתמדת, כדי שתינתן להם הזדמנות להשתמש במחקריהם
באותו מאיץ חלקיקים.
.
ה"זרים", המהווים את עיקר מניינו ובניינו של השבט, מבלים את
רוב זמנם בתנועה מתמדת, במטוסים, רכבות, אוניברסיטאות ומכוני מחקר
שונים ברחבי העולם. את הריצה הזאת אחרי מענקי מחקר והזדמנויות
לשימוש במאיצי חלקיקים, אי-אפשר להפסיק, ממש כפי שהרוכב על האופנוע
ב"קיר המוות", אינו יכול לחדול מלנוע – אם הוא חפץ חיים.
.
ה"מקומיים" נחלקים גם הם לכמה קבוצות מחקר, שבראשן עומדים
מנהיגים בעלי עוצמה רבה, המקפידים לשמור על אחדות הקבוצה, ורואים
עצמם אחראים, לטוב ולרע, לשלום חברי הקבוצה ולקצב התקדמותם האישי,
במדרג המדעי. הלימוד נעשה ברובו בשיטת אחד-על-אחד, כלומר, מורה מלמד
תלמיד אחד.
.
ה"זרים" המבקשים להשתמש במחקריהם בציוד המקומי, צריכים,
בדרך-כלל, להפעיל קשרים עם מנהיגי הקבוצות המקומיות. בדרך-כלל, גם
מתבצע שיתוף של חוקר מקומי עם חוקר חוץ, מכיוון שהציוד הדרוש
לניסויים בפיסיקה של אנרגיות גבוהות הוא כל-כך מאסיבי, ורגיש עד
שרק המדענים העובדים אתו כדבר שבשגרה, מכירים ויודעים לנצל את כל
גווני הפעולה האפשריים שלו.
.
החיים מתנהלים מסביב למאיץ החלקיקים. ה"מטבע" שבו מתנהלת
הכלכלה השבטית קרוי "זמן קרן". כלומר, זמן השימוש במתקני המאיץ,
היוצרים אלומות של חלקיקים תת-אטומיים מואצים. על המטבע הזה
(המזכיר במשהו מטבע אחר, "זמן מחשב", מדברים ללא הרף. פיסיקאי
פקיסטני ופיסיקאי אוסטרי, שנפגשים לראשונה בסטנפורד, יכולים לשקוע
מיד בשיחה ערה על הנושא הזה, כאילו היו חברים מילדות. עסקאות חליפין
ב"זמן קרן", נחתכות במהירות שלא הייתה מביישת את בורסת הסחורות
העתידיות.
.
היכולת להשיג "זמן קרן", קובעת, למעשה, את גורלו המקצועי של הפיסיקאי,
שכן המטבע הזה, והוא לבדו, מעניק לו את ההזדמנות לגלות תגליות מדעיות,
שהן המפתח העיקרי לקידום בעולם האקדמי התחרותי. העובדות האלה יוצרות מנהגים
המזכירים לא במעט את מנהגיהם של צליינים דתיים.
.
טרייוויק התמקדה בעיקר בתיאור הדרך שבה תלמיד מחקר, או חוקר
בשלב הפוסט-דוקטורט, מתחיל לרכוש מעמד של חברות מלאה בקהילה השבטית.
מסע ההתבגרות הארוך של הפיסיקאי של אנרגיות גבוהות, מתחיל, למעשה,
כשהוא מתקרב לשלב סיום עבודת הדוקטורט שלו. אז הוא שומע הרבה מאוד
סיפורים בעלי מוסר השכל, על זכויותיו וחובותיו של מדען החוקר, כמעט
עובד, את "מלכת המדעים". בעיקר מדובר על האובייקטיביות ועל העבודה
הקשה והמאומצת המאפיינות את חייו של מי שבחר במקצוע הזה. מספרי
הסיפורים, פיסיקאים של אמצע הדרך, עשר שנים אחרי הפוסט-דוקטורט,
בערך, מייעצים לחדשים לוותר על כל עיסוקיהם האחרים, מכיוון שהם
עלולים לגזול את זמנם היקר, שמן הראוי להשקיעו בפיסיקה לבדה.
.
מי ששורד לאחר הנאומים ומאמצי השכנוע האלה, ומגיע לשלב הפוסט-
דוקטורט, חייב להיות מאוד אסרטיבי ועצמאי. ללא גיבוש של עמדה
עצמאית, ידועה וברורה, קשה מאוד להשיג "זמן קרן", כלומר, קשה מאוד
לשרוד. זהו השלב שבו הפיסיקאי הצעיר נדרש להוכיח באמת, מאיזה חומר
הוא קורץ, האם הוא מדען חוקר, או מישהו שעתיד להיות מורה לפיסיקה
בבית-ספר תיכון. כדי לעבור את המשוכה הזאת, עליו לעזוב מאחוריו את
הספרים שכתבו "אחרים", ולהתחיל להוכיח את יכולתו לשאוב מידע
ורעיונות, בזמן אמיתי, תוך כדי שיחות "קטנות", עם חוקרים אחרים.
זמנו האישי של הפיסיקאי הוא המשאב החשוב ביותר העומד לרשותו, אחרי
"זמן הקרן", כמובן. לפי טרייוויק, פיסיקאים בשלב ההתפתחות הזה,
מתאפיינים בחרדה גוברת באשר לזמן החולף, המביא בעקבותיו את התיישנות
הרעיונות שרק אתמול נראו חדשים ומרעננים. הם ישנים במעבדות, שוכחים
לאכול, ומרוכזים רק ב"דבר עצמו", מה שמקנה להם את אותה תדמית ידועה
ומוכרת של "פרופסורים מפוזרים", המרחפים להם אי-שם בין ענני
הפיסיקה, ואינם מצליחים להציג את רגליהם על קרקע המציאות. תופעה
משונה בפני עצמה, בהתחשב בעובדה שפיסיקה, בסופו של דבר, היא המדע
הקרוב ביותר לחקר ולהבנת המציאות הפיסית של היקום והעולם. בכל אופן,
בשלב זה הם גם מתחילים "לרשת" את עצמם על רשתות של קשרים אישיים
וחברויות עם פיסיקאים אחרים, מכל העולם. קשרים אלה נועדים להבטיח
את שיתופם בקבוצות מחקר בעתיד. פיסיקאי שאינו משתייך לקבוצת מחקר,
מאבד כמעט לחלוטין את סיכוייו להשיג לעצמו "זמן קרן". זמנו של
המדען הבודד חלף ועבר מן העולם.
.
אחת מהשיטות ליצירת הקשרים הבין-לאומיים האלה, מכונה "נישואים
מעורבים". כאמור, הלימוד בשלבים המתוארים נעשה בשיטה של מורה אחד
לתלמיד אחד. הקשר בין המורה לתלמיד הוא אישי וקרוב מאוד. המורה רואה
עצמו אחראי לכל תחומי חייו של התלמיד, ולא רק לתחום עיסוקו המקצועי.
מדובר במערכת יחסים המצויה בתווך שבין חברות קרובה מאוד, לבין יחסי
אב-בן. מנהיגי קבוצות המחקר מוצאים לעצמם, מטבע הדברים, את תלמידי
המחקר המבריקים והמבטיחים ביותר. התלמידים האלה נעשים חלק ממשפחתו
של המורה. במובן ידוע, הם כמעט "נכס" שלו.
.
מכיוון שהנוהג האקדמי בתחום זה קובע שאת מחקר הפוסט-דוקטורט
אין לבצע בהנחייתו של מי שהנחה את עבודת הדוקטורט של התלמיד, נוצר
אילוץ של נדידה, כך שמורים תמיד מחפשים תלמידים, ותלמידים תמיד
מחפשים מורים. השבט הזה, למרות שהוא מפוזר על-פני העולם כולו, אינו
מפסיק להתערבב. בשיטת ה"נישואים המעורבים", ממליץ המורה לתלמידו
המסיים את הדוקטורט, על נושא מחקר ועל מנחה מתאימים למחקר
הפוסט-דוקטורט. המנחה המומלץ, מחזיר לעמיתו טובה, ושולח אליו את
תלמידיו שלו. כך, מנהיגי הקבוצות מחליפים ביניהם תלמידים מצטיינים,
שומרים על הקשר שבין מורה לתלמידו, "מטייבים את המאגר הגנטי של
השבט", ויוצרים מחויבות חזקה של התלמיד כלפיהם, וכלפי קבוצת המחקר
שבראשה הם עומדים.
.
דרך ההתייחסות המיוחדת של בני השבט הזה אל כל בני-האדם האחרים,
שאינם פיסיקאים, היא נושא למחקר אחר, שעליו אולי נספר בהזדמנות אחרת.