עוד לא נדמו הדי הוויכוחים הקלאסיים על ייתכנותה או אי
ייתכנותה של בינה מלאכותית, והמצדדים בישויות המלאכותיות כבר
מעבירים את הקרב לעומק שטחו של האוייב. עכשיו, לא מדברים רק על בינה
מלאכותית, אלא על חיים מלאכותיים של ממש, על כל תכונותיהם, כל
מורכבויותיהם, ועל כל מה שיישתמע מעובדת ייתכנותם – אם תוכח .
בריאת חיים חדשים עשויה להתגלות כאפשרית, וכפחות מורכבת ממה
שחושבים, אם מוכנים להגדיר את תופעת החיים בדרך אובייקטיווית ככל
האפשר, ללא התבססות דווקא על החיים מבוססי הפחמן שהתפתחו בכדור
הארץ. החוקרים העוסקים ב"מדע הבריאה", מנסים למעשה למצוא ולנסח
הגדרה לתופעת החיים, שתכלול את החיים מבוססי הפחמן שבני האדם
התפתחו במסגרתם, יחד עם מגוון רחב יותר של תופעות, תיאורטיות בחלקן,
בשלב זה, שאולי יכולות להתקיים במחוזות שונים של המרחב-זמן. במלים
אחרות, מדובר בניסיון לראות את תופעת החיים המוכרת, כמקרה פרטי מתוך
מכלול תופעות אפשרי רחב בהרבה.
לפי הגדרות ידועות, מערכת נחשבת חיה, אם היא מסוגלת לארגן את
סביבתה ולשכפל את עצמה. לפי התפיסה הזאת, להתפתחות החיים קדמה
אבולוציה כימית, שבה פעלו מערכות דוממות שלא היו מסוגלות לשכפל את
עצמן. המערכות האלה "נשאו ונתנ " אלה עם אלה ללא הרף, עד שבשלב
כלשהו, באופן ספונטני ולפי השקפות מסויימות גם בלתי נמנע, נוצרו
מולקולות שהיו מסוגלות לשכפל את עצמן ולארגן את סביבתן מחדש. אלה
המולקולות הראשונות שחצו את הקווים שבין עולם הדומם לעולם החי.
לפי התפיסה הזאת, האורגניזמים החיים כיום בכדור הארץ מהאדם
ועד לאחרון הנגיפים, אינם אלא מכונות ביו-כימיות מורכבות מאוד
ואולי אוסף של הרבה מאוד מכונות ומערכות מורכבות כאלה. המורכבות
הרבה הזאת מקנה למערכות החיות אורח התנהגות "לא קווי", כלומר, לא
מובן מאליו ולא ניתן לחישוב ולחיזוי פשוט. התנהגות "לא קווית" זו,
נחשבת לאחד ממאפייניה הבולטים של תופעת החיים. החוקרים המנסים לברוא
מערכות חיות, שואלים אם אפשר ליצור תכונה של התנהגות "לא קווית" לא
באמצעות מערכות מורכבות מאוד, אלא באמצעות הרבה מאוד מערכות פשוטות
יחסית. למשל, תוכנות מחשב המנהלות אלה עם אלה "שיח ושיג "מתמיד
ומורכב מאוד.
החיים על-פי הביולוגיה מבוססת הפחמן, מתחילים כאמור במולקולה
המסוגלת לארגן את סביבתה ולשכפל את עצמה. קיומן של מולקולות בעלות
תכונות כאלה, מוליכה במשך הזמן להיווצרות תאים חיים, המתארגנים
בהמשך ברקמות, היוצרות איברים המרכיבים את המערכת השלמה, שהיא בעל
החיים – שהתנהגותו, כאמור ,אינה "קווית". מערכת של חיים מלאכותיים
עשויה להגיע לאותה "שורה תחתונה", במסלול אחר: מכונות פשוטות פועלות
על-פי "חוקים" או "מתכונים" פשוטים, ויוצרות יחד מבנים פשוטים,
שהדינמיקה המוכללת שביניהם, קובעת את התנהגותה של המערכת הכוללת.
התיאור המופשט משהו הזה, ניתן להמחשה באמצעות מודל ה"אוטומטון
התאי "שהוצע על-ידי המתמטיקאי ג'ון פון-נוימן, שנודע כבונה המחשב
האלקטרוני הראשון. המודל מבוסס על לוח דמוי לוח שחמט, בעל מספר רב
מאוד של משבצות. על הלוח הזה מוגדרים 29 מצבים כמו, למשל,
"שמח", "עצוב", "זריז", ועוד. כן מוגדרים תנאי מעבר. תנאים אלה
קובעים כיצד ישפיע מצבו העכשווי של ה"יצור המלאכותי" שהוא אוסף של
תאים צמודים הפועלים כמהות אחת, ביחס למיקומו היחסי על לוח
המצבים, על מצבו במהלך הדור הבא. לדוגמה, אם מצבך X, ואתה
נמצא על הלוח במיקום Y ביחס למשבצות מצבים אחרות, הרי שבמהלך
הבא ,יהיה מצבך Z. כל שינוי באחד הגורמים האלה, משפיע על מצב
ה"אורגניזם" בדור הבא. הרצה של המודל הזה במחשב, הראתה שבמסגרתו
קיימת אפשרות להתפתחותה של "מכונת רבייה עצמית" הפולטת מתוכה מבנה
זהה לה, הפולט בתורו מבנה זהה נוסף, וכך הלאה.
ג'ון קונווי מאוניברסיטת קימברידג, אנגליה, פיתח מערכת דומה
המכונה "משחק החיים", מערכת זו מבוססת על שני מצבים: חי ומת,
ועל ארבעה חוקי מעבר פשוטים על לוח משובץ, וכעבור ריצה במשך פרק זמן
ידוע היא נכנסת ל"היבהוב"קבוע.
תיאורים אלה, ובמיוחד ה"אוטומטון התאי" של ג'ון פון נוימן,
מזכירים את "מכונות פיינמן", הקרויות על שמו של הפיסיקאי היהודי,
חתן פרס נובל בפיסיקה, ריצ'ארד פיינמן, שהגה אותן. מכונות אלה, אמר
פיינמן, יתוכנתו ליצור מכונות אוטומטיות קטנות, שיתוכנתו ליצור
מכונות קטנות עוד יותר, עד שיתפתחו וייוצרו מכונות בסדר גודל
מולקולרי. סופר המדע הבדיוני ארתור סי קלארק ביסס על מכונות כאלה,
בעלות יכולת פעולה ברמה המולקולרית, את ספרו "פני העתיד". בספר
מתוארת מכונה ("רפליקטור") המסוגלת לקחת כל חומר ולייצר ממנו כל
חומר דרוש אחר. כך אפשר להביא את הקץ על הרעב והעוני בעולם.
ה"רפליקטור" הראשון אומנם יעלה סכום כסף ניכר, אבל השני והשלישי ,
ייבנו חינם אין כסף על-ידי ה"רפליקטור" הראשון, שיארגן את סביבתו
מחדש וישכפל את עצמו. במלים אחרות, לפי ההגדרה הביולוגית המקובלת
עצמה, הוא ייחשב לבעל חיים לכל דבר. ה"רפליקטור", "מכונות פיינמן"
וה"ניאוטרים "שבורא תיאודור סטרג'ן בספרו "אל בזעיר אנפין", יכולים
להיראות כחוליות בשרשרת הכוללת את פינוקיו של קרלו קולודי
לורנציני, פרנקנשטיין של מרי שלי, ועוד רבים אחרים.
החוליות העכשוויות בשרשרת הארוכה הזאת, מפותחות בין היתר במכון
לחקר המורכבות והסיבוכיות בסנטה-פה שבין מקימיו אפשר למנות את הפיסיקאי
היהודי, חתן פרס נובל לפיסיקה, מוריי גל-מן, ממפתחי המודל הסטנדרטי
של מבנה החומר.
בין יתר המערכות שפותחו במכון, והוצגו בכינוסים שהתקיימו בו,
קיימות לא מעט מערכות ממוחשבות המבוססות על מבנים התחלתיים פשוטים ,
ועל ריצה עצמאית ,ללא התערבות מפעיל, המצליחות ליצור מאפיינים שונים
של מערכות חיות ביולוגיות. מערכת אחת מניעה "עצמים" אירודינמיים
בדרך דומה מאוד לדרך שבה מתנהגות ועפות ציפורים בלהקה. הוספת צלילי
ציפצוף למראה שמקרינה המערכת על מירקע המחשב, עשויה ליצור אשליה
מושלמת כמעט של להקת ציפורים חיות. המערכת הזאת מוגדרת על-ידי שלושה
חוקים בסיסיים בלבד. כל אחת מה"ציפורים" נעה במרחב באופן עצמאי
לחלוטין, ובכל זאת, בין כל ה"ציפורים" המלאכותיות, מתפתחת במשך הזמן
דינמיקה של להקת בעלי-חיים מעופפים.
מערכות אחרות יוצאות לדרכן ההתפתחותית כקווים גרפיים פשוטים,
אבל בהמשך מתפתחים הקווים למבנים בעלי מאפיינים צורניים מובהקים של
מערכות חיות, כמו צמחים ובעלי-חיים שונים. בין מפתחי המערכות האלה,
נמנה גם הגנטיקאי ריצ'ארד דוקינס, מחבר "הגן האנוכיי". מערכות אלה
מבוססות על "גנים" הקובעים "תכונות"צורניות שונות. מתברר שגם
"יצור" (קו) שמתחיל את דרכו עם מטען "גנטי" מסוים, מפתח במהלכן של
ריצות רבות (כלומר, דורות רבים), תכונות צורניות שלא היו לו בתחילת
המסלול. היצורים המתפתחים במערכת הזאת, דומים להפליא ליצורים שאכן
התפתחו על כדור-הארץ במהלכה של האבולוציה הביולוגית.
במכון פותחה גם מערכת מחשב, שבה נכתבות תוכניות שמטרתן לחקות
את התכונה הבולטת של המערכות החיות – שיכפול עצמי. התהליכים הגנטיים
הטבעיים מעניקים השראה לבוני המערכות האלה. כך, למשל, הם מרשים
לעצמם לפעמים להתערב באופן שרירותי ("אלוהי") במעשה הבריאה שלהם
עצמם, ולהפוך סימנים שונים במבני התוכנות הרצות במערכת. כך קורה
לפעמים שבאוכלוסיה של "יצורים" מסוימים, מתפתחים יצורים נוספים ,
המתפקדים כמעין טפילים המנצלים את היצורים הראשונים, שלמעשה אינם
אלא כמה שורות תוכנה, לצורך שיכפולם העצמי, שאותו אינם מסוגלים
לבצע בכוחות עצמם. בהמשך, מתפתחים יצורים המסוגלים להדוף את
הטפילים, מה שגורם להתפתחותם של טפילים שמסוגלים להערים גם על
המוטציה החדשה. כך מתפתח מירוץ חימוש אבולוציוני אופייני למערכות
ביולוגיות, ותוך זמן קצר יחסית מוצף המרחב הממוחשב בעשרות מיני
"יצורים" שונים, האוכלים זה את זה, מנצלים זה את זה, מזדקנים,
מתים, מולידים צאצאים, ועוד, כמקובל בעולם החי.
יש הטוענים כי המודלים המתמטיים העומדים בבסיס המערכות האלה
מייצגים חיים לכל דבר. אחרים סבורים שהמודלים אינם חיים, אם כי הם
מבצעים הדמייה משתבחת והולכת של חיים. מכל מקום, אחת התופעות
המעניינות שנצפו במערכת הממוחשבת שבה מתפתחים היצורים המשכפלים
את עצמם, מראה שגם היצורים הנראים מנצחים, אינם נצחיים. לא לעולם חוסן.
גם הם מנוצחים בסופו של דבר ונעלמים מעל בימת ההיסטוריה, כשהם מפנים מקום ל"כוכבים" חדשים. יש הרואים בתכונתם זו, את ההוכחה החזקה ביותר להקבלה המסוימת שבינם לבין מערכות חיות אמיתיות.
