.
בספטמבר 1941 פירסם אייזיק אסימוב את הסיפור "שקיעה", שלימים
(1968) נבחר על-ידי אגודת סופרי המדע-הבדיוני לסיפור המד"ב הטוב
ביותר בכל הזמנים. זה היה סיפורו ה-32 במספר של הסופר הצעיר, שעבד
אז למחייתו בחנות הממתקים של אביו (הוא היה אז סטודנט באוניברסיטת
קולומביה). הרעיון לסיפור עלה בדעתו (לפי עדותו) כשהרהר במשפט
המופיע במסה של ראלף וולדו אמרסון: "אם הכוכבים היו מופיעים לילה
אחד בלבד בכל אלף שנים, כיצד יאמינו בני-האדם, ואיך יעריצו או ישמרו,
למשך דורות רבים, את זכרה של עיר האלוהים?".
.
"שקיעה" הוא סיפור על פחד מהחושך, אבל הוא מתחיל באור גדול. הוא
מתחולל בכוכב-לכת היפותטי ("לגאש", או, בגרסה אחרת, "קלגאש"),
הנע סביב צבר של מספר שמשות, כך שכל צדדיו ואיזוריו מוארים ללא הרף.
אין לילה. אין צורך, ולכן לא הומצאו אמצעי תאורה. אבל פעם באלפיים
שנה מתחוללת קונסטלציה שמימית שבה יורד לילה – עלטה גמורה – לזמן
קצר.
.
הסיפור מתאר עיתונאי ומדען שתוך-כדי שיחה (לא ידידותית במיוחד)
ביניהם, מבינים שיש גרעין של אמת באמונה דתית שלפיה ב"אחרית
הימים" כל השמשות ישקעו, השמים יחשיכו ויופיעו בהם מיליוני כוכבים
(מלה חסרת משמעות בשפתם של בני לגאש). לפי אותה אמונה דתית, אש
גדולה תצא מהכוכבים ותשרוף את כוכב-הלכת על אנשיו ותרבותו.
.
המדענים מבינים לפתע שעלטה אכן עומדת לרדת בתוך שעות לא רבות.
פסיכולוג שמוזעק למקום מעריך שאימת העלטה הפתאומית תוציא את
רוב תושבי כוכב-הלכת מדעתם. ניסיונות למנוע את הקטסטרופה נכשלים.
הלילה יורד, מיליוני כוכבים אכן נראים בשמיים, דעתם של ההמונים
נטרפת מאימה, והם שורפים את כל מה שיש להם כדי להשיג מעט אור.
התוצאה: עד הבוקר, כל התרבות הלגאשית שרופה עד אפר. מיליונים
נספו במהומות ובתאונות, והמעטים שנותרו נאלצים להתחיל לבנות
תרבות חדשה, מההתחלה, עד שבעוד אלפיים שנה, ישקעו שוב
השמשות…
.
באחד משלבי הסיפור, מתברר שסקר ארכיאולוגי גילה שכבות של אפר
במרווחים קבועים, של אלפיים שנה, בעומק האדמה. מעין "ופלה" של
שמעידה על מחזוריות מבהילה של היסטוריות, שכל אחת מהן מתחילה
בשריפת התרבות עד אפר, ממשיכה בבנייתה מחדש, ומסתיימת
כשהשמשות שוקעות.
.
היסטוריות מחזוריות דומות אפשר אולי לראות בסביבת הר הגעש וזוב,
באיטליה, שהתפרץ מדי כמה עשרות שנים והחריב את מה שבנו בני-האדם
שקבעו את מגוריהם למרגלותיו. (הדוגמה המפורסמת ביותר היא, כמובן,
העיר פומפיי שנחרבה בשנת 79 לספירה הנוצרית). הם בונים, הוא הורס,
וחוזר חלילה.
.
התכונה הבולטת ביותר של היסטוריות מחזוריות היא שהן מאפשרות לחזות,
במידה טובה למדי, את העתיד. זה, פחות או יותר, מה שמנסה מיכל רובנר
להגיד לנו – ליתר דיוק, לצרוח לנו בפנים – בתערוכה המונומנטלית
"היסטוריות" שהיא מציגה בימים אלה בלובר, בפאריס.
.
"אמרתי לה שזה לא יקרה לעולם", אומר מארק גלימשייר, מנהל הגלריה
הניו-יורקית הנחשבת פייס-וילדנשטיין, המייצגת את רובנר בעולם. איש
לא הורשה עד כה להקים מבנים, או להציג פסלים ברחבת נפוליאון. אבל
עובדה היא עובדה. שני מבני אבן מסדרת "מקום" של רובנר נבנו ברחבה,
הצהרת נוכחות מדברית, אכזרית, קשה, בלב התרבות האירופית. במקביל,
מוצגות עבודות וידיאו שלה באגף ימי-הביניים ובמחלקה של המזרח
הקרוב הקדום (בחדרים שמוקדשים לסוריה, ירדן וארץ-ישראל), וכן
במרתפי המוזיאון העתיקים.
.
מקום תחת השמש
.
העבודות שרובנר קראה להן "מקום" התחילו באיסוף אבנים מבתים
מפורקים – ישראליים ופלסטיניים מפה ושם בארץ-ישראל: ירושלים,
חיפה, חברון, שכם, הגליל ועוד. השלב הבא היה מציאת דרך לחבר ביניהן.
מציאת האבן הנכונה שתתאים לפאזל הייתה כמעט עבודה ארכיאולוגית.
המבנה הזה, קולאז' של ביוגרפיות, זמנים ומקומות במשקל 60 טון,
על קירותיו הישרים, המשדרים יציבות (שכפי שנראה מיד, וכפי שגילו
תושבי לגאש של אסימוב, אינה אלא אשליה מסוכנת), משהו שנראה
נטוע וקבוע במקומו, נועד לנוע ולנדוד בעולם. ואכן, הוא פורק והוקם
מחדש באנגליה, בניו-יורק ועכשיו גם בפאריס.
.
.
.
מקום בלובר
.
ברחבת נפוליאון, (רחבת הכניסה החיצונית אל הלובר, אשר בה ממוקמות
פירמידות הזכוכית) עומדים עכשיו "מקום II" ו"מקום IV". באחת מפאותיו
של "מקום IV", שנוצר מאבני בזלת שהובאו מהגליל והגולן, "ניבע" סדק
גדול ובולט. אות לזעזוע שעבר על המבנה, וסימן בדוק לכך שחזק ממנו
עתיד להגיע.
.
.
.
מקום IV בלובר. סדקים.
.
טור הטוהר
.
עבודת הווידיאו הגדולה, שרובנר מתארת כ"פרסקו זז", נראית כמעין
המחשה אפוקליפטית של "טור הטוהר", הר הפורגטוריו שבו נשמות המתים
מבקשות להיטהר ולכפר על עוונותיהן, כדי שיותר להן להיכנס אל גן העדן,
או, לפחות, כדי שלא יושלכו לגיהנום. אנשים זעירים, חסרי זהות, חסרי
יכולת לשלוט בגורלם, נושאים את עוונם באיטיות מכאיבה במעלה שביל
לא ברור, ממש כאן, כמעט עכשיו, עמוק באדמה, על קיר היסוד של הלובר,
מרחק עשר דקות במונית מהמטבח של השף רובושון.
.
.
פרסקו זז. אפוקליפסה עכשיו
.
"היסטוריות" של רובנר, אם כן, הן ההיסטוריות של העתיד. הלילה שעומד
לרדת על לגאש בחטף, הלבה של הווזוב שעומדת להקפיא את החיים
בפומפיי. האם אפשר לעצור את מהלך ההיסטוריה? את רצף ההיסטוריות?
האם אפשר לתקן כיוון תוך כדי תנועה? האם מישהו יציל אותנו? אין
לדעת. מאז חרב בית-המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לאמנים.
שומעים את הפעמונים ברוח?
.
פעמונים ברוח
.
מילים ולחן: דנה ברגר.
.
ביצוע: דנה ברגר ואיתי פרל
.
ימים של חורף בחלון
פעמונים ברוח מול עצי הזית
שירים על הגשם הראשון ששוטף אותנו
מחדש את הכל
.
ימים של תקווה
של תשוקה
שמשהו יקרה בבקשה
.
שמישהו יציל אותנו
שעון מתקתק
שמישהו ישמע אותנו
נשבר כבר הלב
.
.
.
.
נראה
