.
.
הציירת רמדיוס וארו כיבדה את המדע והתעניינה בו, אבל סירבה להאמין
שהוא המערכת היחידה המושלת ביקום. ציוריה הם מזיגה נדירה בין קודש
לחול, בין מדע למיסטיקה דתית.
.
וארו הקדימה את מרשל מקלוהן, ואף הרחיקה לכת ממנו, בקביעה שהגלקסיה
כולה אינה אלא כפר קטן אחד
.
יש תרכובות שאפשר לייצרן רק תחת לחץ מוגבר. הציירת הספרדית
רמדיוס וארו (1908 – 1963) הפעילה לחץ כזה, שתחתיו נוצרה מזיגה
נדירה בין מיסטיקה ומדע, בין קודש לחול. בעצם, מפעל חייה של וארו
היה מבצע ארוך ומפותל לאיחוד משפחות, לאיחוד משפחתה שלה. אמה הייתה
קתולית אדוקה ששלחה את בתה לבית-ספר במנזר, אביה היה מהנדס
הידראוליקה, אתיאיסט שדיבר אספרנטו. אמה לימדה אותה לפחד מהשטן,
אביה לימד אותה לחשוב בהיגיון ולצייר פרספקטיווה נכונה בין שתי
נקודות.
.
.
.
כשהייתה בת שש-עשרה, ברחה וארו מהמנזר לבית-ספר לאמנות במדריד.
כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, ברחה דרך הפירנאים לצרפת, וכשהגרמנים
כבשו את פאריס, ברחה משם למקסיקו. שם, בשנת, 1941 התיישבה לראשונה
בחייה תחת שמים בטוחים. בכל התחנות הללו התחברה לאינטלקטואלים,
מדענים אמנים ומיסטיקנים. היא האמינה בגילגול נשמות ובאלכימיה,
הושפעה מציוריהם של פיטר ברויגל והירונימוס בוש, והייתה שטופה בדחף
שכמעט לא ניתן לכיבוש, ללמוד ולדעת עוד ועוד בתחומי המדע השונים:
אסטרונומיה, פיסיקה, מתימטיקה, הנדסה, ביולוגיה ופסיכואנליזה.
.
.
.
ציוריה מתארים לעיתים חלקי מכונות ואמצעי תחבורה שהם מדעיים
בצורתם, אבל מאגיים בדרך פעולתם. כמה מהם מונעים בדלקים כמו אור
שמש, אבק כוכבים, או מוסיקה. לעתים, הקומפוזיציות שלה מציגות
עקרונות מדעיים שונים בדרך קומית, כמעט אירונית. למשל, בלשים
המניעים את עצמם באמצעות גלגול זקניהם ושפמיהם סביב ובתוך גלגלי
הרכב. למשל, מעיל בעל מדחפי טיס המאפשר לבעליו לרחף בין הכוכבים.
.
פנטסיה רציונלית
.
ברוח הדיכוטומיה המנחה את כל חייה, יצרה וארו בציוריה עולם של
פנטסיה רציונלית. עולם מגי ועל-טבעי הפועל לפי לוגיקה פנימית משלו,
ולפי כללים פרטיים, כמעט סודיים, של סיבה ותוצאה. ההגדרה הזאת זהה,
למעשה, להגדרה הבסיסית ביותר של ספרות המדע-הבדיוני. לפיכך אפשר
לראות את וארו כציירת מדע-בדיוני. בהתבוננות רחבה יותר, שבה
המדע-הבדיוני אינו רק ז'אנר ספרותי, אלא תרבות בפני עצמה, הכוללת
ספרות, מוסיקה מדע ואמנות, צריך לראותה כאחת מהאבות והאמהות של
המד"ב המודרני, לצדם של היינליין, אסימוב, וברדבורי, שבספריהם הרבתה
לקרוא.
.
.
.
בעולמה של וארו, שבו הכניסות אינן צפויות והיציאות אינן
מוסברות, שבו הגיבורים עוברים דרך קירות, חפצים מתרוממים מעצמם
באוויר, רהיטים קמים לחיים ובני-אדם הופכים לאבן, עדיין קיים ופועל
היגיון. היגיון פרטי, שאולי לא היה פועל במציאות, אבל הוא מורכב
ממערכת של הנחות ראשוניות, וכללי פעולה הנשמרים בעקביות, לאורך כל
הדרך.
.
.
.
היגיון כזה, הטבול במידה לא מעטה של הומור, אפשר לראות בציור
"תופעת האנטי-כבידה, "המתאר אסטרונום ימי-ביניימי נדהם, המתבונן
בגלובוס שניתק מכנו והוא מרחף בחלל החדר, ונמשך אל החלון הפתוח
כתוצאה מכוח שמפעיל עליו גרם שמימי מסתורי המופיע בשמי הלילה. הארץ
)הגלובוס (הפכה את ציריה בתשעים מעלות, כך שצפון הפך מזרח ודרום
הפך מערב. ואילו האסטרונום עצמו מועד בין שני ממדים, כשרגלו השמאלית
עומדת בממד אחד, והימנית באחר. הציור" מרכז העולם "מתאר יחס הפוך
של הכלה בין האדם ליקום :כנפות מעילו של האדם, המתרוממות, מגלות
מתחתן כוכבים וגלקסיות. בציור" הצמח הלא כנוע, "נראה בוטניקאי בעל
שיער דמוי שיח, המנסה להרכיב נוסחה מתימטית כלשהי, בעוד החפצים שעל
שולחנו יוצרים פסוק חשבוני האומר" שתים פלוס שתיים הם כמעט ארבע."
וארו סירבה להימחץ על-ידי טיעוניה החותכים של האנליזה המדעית. היא
כיבדה את המדע והתעניינה בו, אבל סירבה להאמין שהוא המערכת היחידה
המושלת ביקום.
.
נזירות, קוסמים ועובדי-שטן
.
ציוריה מזכירים במידה רבה) בנושאים, בטכניקת הנחת הצבע
ובסמליות (את סגנונות הציור של ימי-הביניים ושל הרנסנס המוקדם.
הבניינים שבציורים בנויים בסגנון גותי, או רומי, והדמויות נראות
כלקוחות מתוך אגדות ימי-הביניים. יש שם נזירות, קוסמים ועובדי שטן.
באחד הציורים הללו נראות נערות דתיות השבויות בראש מגדל גותי. הן
יושבות שם, על מרפסת הצריח, וטוות את יריעת הקיום של העולם, שבה
נראים העבר ההווה והעתיד, לרבות עתידן האישי של הטוות עצמן, וסיפור
בריחתן מהמגדל. ייתכן שיש בציור הזה יותר מסתם רמז לבריחתה של וארו
עצמה מתרבות ימי-הביניים של ילדותה במנזר, אל תרבות ההתחדשות המדעית
המתמדת של אמצע המאה העשרים.
.
וארו אינה רואה את המדע והדת ככוחות מנוגדים. היא רואה אותם
משולבים זה בזה בהרמוניה שמאפשרת) קודם כל לה עצמה (לנוע בחופשיות
על הציר שבין דטרמיניזם לרצון חופשי, בין יקום אדיש ליקום" טוב,"
בין מוות ודאי לקיום נצחי. מציוריה עולה ההכרה שמדע ודת המשולבים זה
בזו, יוצרים מרקם קיום הגדול מסכומם. התפיסה הזאת נותנת את
אותותיה בתפיסת הזמן של וארו, כפי שהיא משתקפת בציוריה המשלבים זמן
גשמי הנע במרחב הומוגני בקו ישר, עם זמן מיסטי החוזר על עצמו בלולאה
-ויוצר בכך את עצמו, בכל פעם מחדש. כמו הריטואל של השנה החדשה,
שבלא מעט חברות דתיות, נחשב לגורם היוצר מחדש את הקיום. לפי תפיסת
הזמן המיסטית, קיימות תקופות זמן מורחבות ומצומצמות, וגם תקופות
שבהן מקומות מסוימים בעולם) מקומות קדושים, (מתפקדים כמרכז העולם,
או מרכז היקום, שהשכינה שורה בו. במרחק רב מהמקומות הקדושים הללו
הזמן והמרחב מתנהגים כרגיל, אבל במקומות הללו עצמם, כמעט הכל
ייתכן. שום חוק אינו תקף ואינו מחייב את המקום הקדוש בזמן המיסטי.
הגלובוס המתהפך בציור" תופעת האנטי כבידה, "או הגלקסיה הספירלית
החודרת מבעד לחלון ומתערבת בעבודתו של השען בציור" תגליתו של עושה
השעונים, "הם דוגמה לעיקרון הזה, האומר שבמקומות וזמנים מיוחדים,
הכל אפשרי.
.
.
.
המקומות הקדושים והזמנים המיסטיים מופיעים הרבה בציוריה של
וארו. בכל פעם שהיא מבקשת לתאר התרחשות לא רגילה, היא יוצרת לה רקע
של ארכיטקטורה ונוף כללי של מקום כזה. בציור" מסע ספירלי, "היא
מתארת כפר ימי-ביניימי שלם שבתיו וסמטאותיו יוצרות מעין ספירלה
המטפסת על סלע בצורת חרוט הבוקע מתוך ים אפור. הופעתו הפתאומית של
הסלע מתוך הים האפור היא, כמובן, תמונה ארכיטיפית של הבריאה. לצד
המרכיבים הכמו-דתיים הללו, נראים בציוריה של וארו אבזרי חולין
מדעיים מובהקים, כמו מבחנות, גלגלים, חוטים ועוד. תפיסה מרחבית של
הציור, וניסיון להביט על הכפר מלמעלה למטה, עשויה גם לגלות דמיון
מסוים בין הכפר הימי-ביניימי לגלקסיה ספירלית, כמו גלקסיית
שביל-החלב שאליה שייכת מערכת השמש שלנו. במובן זה, וארו הקדימה את
מרשל מקלוהן, ואף הרחיקה לכת ממנו, בקביעה שהגלקסיה כולה (לא רק כדור-הארץ)
אינה אלא כפר קטן אחד.
.
קוסמולוגיה מודרנית, עם חורים שחורים
.
הייחודיות שווארו מיחסת למקומות הקדושים בזמנים המיסטיים נשענת
במידה מסוימת על הקוסמולוגיה המודרנית, הכוללת גרמי שמיים כמו חורים
שחורים. במרכזם של חורים שחורים מצוי איזור סינגולרי) ייחודי (שבו
כוחות הכבידה הפועלים על החומר הם חזקים כל-כך, עד שחוקי הטבע
הידועים לנו שוב אינם חלים שם. וארו קובעת בציוריה סימטריה מוחלטת
בין המדע למיסטיקה הדתית, ואומרת שמה שמאפשר את קיומם של חורים
שחורים מסביב לנקודות סינגולריות, מאפשר גם את קיומם של המקומות
הקדושים שבהם מתרחשים נסים, התגלויות אלוהיות, ושהזמן בהם יכול לנוע
לאחור וליצור לולאות.
.
עם כל הכבוד שוארו רחשה למדע, היא התקשתה במיוחד לקבל ולהפנים
את החוק השני של התרמודינמיקה, האומר בפשטות, ש"החום נוטה להתפזר"
ושמידת אי-הסדר הכללית ביקום) האנתרופיה, (יכולה רק לגדול. כלומר,
שסוף החומר ו החיים להיעלם, ושהכל ייגמר בחוסר משמעות. מכאן
שהתהליכים אינם הפיכים והזמן אינו מחזורי והוא נע בכיוון אחד, מסדר
לאי-סדר, מלידה למוות. וארו נלחמת על נקודת הייחודיות המיסטית שלה,
בציור שקיבל את הכותרת" יריעת המרחב-זמן. "שם היא מתארת את היקום
כרשת קרטזיאנית של קווים מעוקמים המושפעים מכוחות שונים, ויחד עם
זאת, בתוך אימת הרשת המסודרת קיימת מעין בועה, או מקום קדוש, או
נקודה סינגולרית, שבה מתקיימות שתי דמויות אדם הלבושות בסגנון
ימי-ביניימי. הקו הישר היחיד בתמונה הזאת, עובר דרך שעון קיר שמשני
צדדיו ניצבים האנשים. הוא מסמל את הזמן החד-כיווני, והופעתו בתוך
הבועה הסינגולרית מעידה על הפחד של וארו מהחוק השני של
התרמודינמיקה, המאיים להשתלט על תפיסת העולם שלה. היא חוששת שההכרה
בחוק הטבע הזה תעביר אותה מעולם של שיתוף והרמוניה בין מדע
למיסטיקה דתית, לעולם גשמי, המתנהל באי-וודאות גוברת, עד כדי חוסר
משמעות.
.
נקרעת בין הכרתה המדעית לכמיהתה אל המיסטי והעל-טבעי, יצרה
וארו בשנת 1963 את יצירתה האחרונה", טבע דומם מתחדש) "ראה ציור.(
סיטואציה ביתית רגילה משמשת כאן כמעין מטאפורה, או סימולציה של
מערכת השמש, שהיא אבן הבניין היסודית של הגלקסיות, שהן אבני הבניין
שמהן מורכב היקום כולו. כוכבי הלכת שהם הפירות וכלי השולחן, אכן
מתרחקים והולכים זה מזה, וכשהם מתנגשים זה בזה, החומר מתפזר בחלל.
אבל, כאן נכנס לתמונה המרד של וארו נגד החוק השני של התרמודינמיקה:
גרעיניהם של הפירות, כוכבי-הלכת המרוסקים, נופלים לקרקע הנמצאת, ככל
הנראה, במימד שאינו ידוע לנו, ושם הם נובטים וצומחים, ומתפתחים
לעצים, והעצים מגדלים פירות, שיהיו בבוא הזמן לכוכבי-לכת חדשים.
אולי זה מקרה, ואולי לא, אבל עובדה שחודשיים בלבד לפני שלקתה בהתקף
הלב שהביא עליה את מותה, הקדישה וארו את משיכות המכחול האחרונות שלה
לאמירה הנובעת מתקווה ומאמונה ביקום לוגי-מדעי, המשאיר בתוכו מקום
גם לזמן המחזורי, המיסטי, המאפשר את תחיית המתים.
