מחר יהיה יום חדש – ותגידו יפה שלום לחיים הטובים / / / פוסט פוסיל במוזיאון העיצוב בחולון

.
לי אדלקורט רואה אנשים מתים. הם אולי לא יודעים את זה עדיין, אבל הם מתים.
גופות מהלכות. סוג חדש של תערוכת גופות במוזיאון. במבט ראשון הם אולי נראים
כמו אנשים שקמו בבוקר, התלבשו יפה, נסעו כמה קילומטרים במכוניותיהם, עם או
בלי ג'י-פי-אס, קנו כרטיסי כניסה בכרטיס אשראי ובאו לראות את התערוכה "פוסט
פוסיל" שאצרה לי אדלקורט, במוזיאון העיצוב בחולון. אבל אז, כמו בשורת המחץ
ב"החוש השישי" (במאי: מ. נייט שאמלאן, עם ברוס ויליס והיילי ג'ואל אוסמנט),
מתברר להם איפה באמת הם חיים (כלומר, מתים).
.
להפליג מערבה, בדרך מזרחה
.
בחלל התערוכה מוצבים חפצים ורהיטים שהיו שייכים לאנשים שחיו בעתיד הלא
רחוק. כלומר, נקודת המבט שמציעים מעצבי המוצגים, היא זו של מי שחי בעתיד
הרחוק, המתבונן בחפצים "מאובנים" שמלמדים על אורח חייהם של אנשים, שמבחינת
מבטו של מי שחי ב-2011, עדיין לא נולדו (או שלפחות, עדיין לא בגרו). במילים
אחרות, התערוכה נראית כמבט לאחור, כמשהו ש"כבר היה", אבל מבחינתנו, היא
מהווה סוג של תחזית, או נבואה לעתיד הלא רחוק. כמו להפליג מערבה בדרכנו
מזרחה. יש איזו הנחה של מעגליות, או כדוריות בסדר הדברים, המונחת בבסיס
התערוכה הזאת.
.
.

.
.
מדפי עץ של פיטר מריגולד. אין שני מדפים זהים זה לזה. כל מדף הוא

אורגינל חד-פעמי בפני עצמו.

.

"היי ביל", צוהל קווין קוסטנר ב"הדוור", אל הפרד הנאמן שלו, כשהם נכנסים לבית
נטוש, מט לנפול, בעתיד הלא רחוק (2013). קוסטנר צונח אל הספה המאובקת, מול
הטלוויזיה המשותקת, מעלעל בגיליון עיתון מתפורר ומודיע: "יש לנו 147 ערוצי
טלוויזיה". איזה כיף.
.
.
.
.
.
שילובי חומרים, אילתורים חד-פעמיים, פונקציוניליות כערך עליון.
.
.

בסוכנות החלל הרוסית חיפשו פעם דרך לבחון שיטות להנחתת חללית על כוכב-לכת
אחר במערכת השמש. חישבו ומצאו שהיכולת להנחית על מאדים "חבילה" של
מכשירים עדינים במשקל 150 ק"ג, כך שהמערכות הרגישות לא ייפגעו, שקולה
להנחתת ביצת תרנגולת מגובה 18 מטר, על כדור-הארץ, מבלי שקליפת הביצה תישבר
או תיסדק. התרבות האנושית בת 4,000 השנים, שבירה ורגישה הרבה יותר מאותה
קליפת ביצה. לא צריך הרבה כדי לאבד אותה, ולא חייבים לרוץ לקצה של השמדה
עצמית באמצעות פצצות גרעיניות.
.
גאיה תחיה לעולם
.
אפשר למשל להיזכר בהיפותיזת גאיה של ג'יימס לאוולוק, שלפיה כוכב-לכת (למשל,
"ארץ"), הוא אורגניזם שלם, המאחד ומכיל בתוכו את עולמות החי והצומח. כל מה
שאחד הפרטים עושה – כל האחרים מושפעים ממנו. לפי לאוולוק, גאיה תחיה לעולם.
אם נגרום להתחממות, או לזיהום, מעבר לרמה מסוימת, היא פשוט תבצע מעבר מופע
(פאזה), ותתייצב במצב שיאפשר לה להסתגל, להמשיך ולהתקיים. אנחנו, בני-האדם,
אולי ניכחד במעבר הזה. אבל זה לא ממש יטריד את גאיה. ואולי לא ניכחד, אבל
נופשט מתרבותנו, מהטכנולוגיה, מהתקשורת, מהרפואה, מהעולם הווירטואלי למחצה
שבו התרגלנו לחיות בעשורים האחרונים. זה המצב שאליו מכוונים המעצבים והאמנים
שעבודותיהם קובצו על-ידי לי אדלקורט ב"פוסט פוסיל".
.
הד חוזר
.
תרחישים כאלה הם משחק ותיק למדי. בשנת 1959 ראה אור אחד מספרי המדע
הבדיוני הטובים שבכל הזמנים: "הימנון ללייבוביץ", פרי עטו של ולטר מילר. מילר
משאיר את גיבוריו בחיים, בעולם שכל תשתיתו המדעית, הטכנולוגית והתחבורתית,
נהרסה כליל. אין חשמל, ,אין טלפון, אין כבישים, אין דפוס, אין ספריות מסודרות ולכן
אין אפשרות לרכוש ידע מדעי וטכנולוגי. החברה האנושית נאלצת לטפס בכוחותיה
הדלים, לאט לאט, במעלותיהן של היסטוריה ואבולוציה חדשות.
.
.
כך היינו, כך נהיה.
.
.

כריסטופר, בפשטות, מניח לגיבוריו להילחם על חייהם. מלחמה אישית, בסיסית, על
מזון, מים, נשק, מסתור. תפוס כפי יכולתך. אין מדינות, אין משטרה, אין חוקי משחק.
שום פחד אינו מקנן בלבבות, למעט פחדם של הרעב והמוות. החיים מתנהלים
מארוחה לארוחה. מקורות המזון מידלדלים והולכים במהירות, מה שגורם לקרבות
להיעשות קשים ואכזריים יותר. זה העולם שקווין קוסטנר והפרד "ביל" מנסים
לשרוד בו ב"הדוור". השאלה המרחפת מעל לעולם הזה היא: כמה, בדיוק, שווים לך
חייך? מה אתה מוכן ומה אינך מוכן לעשות כדי לשמור עליהם? כריסטופר מציב לפני
גיבוריו סדרה של ברירות קשות, שאף אחת מהן אינה ברירת מחדל. האם תשתלט על
מקור מזון במחיר חשיפת בני משפחתך לסכנת מוות? האם תאכל את בשרו של בוגד?
האם תחלוק את משאביך המעטים עם חבר ותיק שהופיע פתאום? מה תעשה כדי להגן
על יתרונות שרכשת לעצמך?
.
.
.
.
.
.
אין מחיר לכל פיסת אריג, שלא לדבר על עור.
.
.
יתרונות חומריים
.
"פוסט פוסיל" מציגה יתרונות חומריים שאנשים ירכשו, יטפחו ויעצבו לעצמם בעתיד,
במטרה לעשות את חייהם מעט יותר נוחים, בריאים, אסתטיים (שלא לדבר על עצם
קיום החיים). זו תרבות של פראים-אביונים שיודעים להעריך את ערכה של יריעת אריג,
של פיסת עור דוב, של שברי רהיטים ישנים, של חפיסת מסמרים מעולם שנכחד. כמו
סמרטוטרים בני זמננו שאוגרים בחצרותיהם גרוטאות, מתוך אמונה ש"יום אחד נזדקק
להן", האביונים העתידיים לא ישליכו שום דבר. הם ימחזרו הכל. יפעילו את כל כושר
ההמצאה, האילתור והעיצוב שלהם כדי לנצל באופן מיטבי כל חפץ, או פיסת חומר
שיפלו לידיהם. פונקציונליות היא לא רק שם המשחק כאן. היא, למעשה, חזות פני הכל.
.
.

.
ארנב לבן ענק וארך אוזניים, מחיבור של רגלי עץ של רהיטים ישנים,

של ניקולה ניקולוב. לא זורקים דבר. משתמשים שוב ושוב בכל פיסת חומר.
.
.

זה סופו של העידן התעשייתי. אין עוד שני מוצרים זהים זה לזה. אין "תקן". כל מוצר,
או חפץ, הם יצירות בלעדיות. כפי ש"כל אדם הוא עולם בפני עצמו", כך כל מוצר הוא
אורגינל חד-פעמי בפני עצמו, ואין עוד דבר שישווה לו.
.
.

.
מנורת שולחן. משתמשים ב"מה שיש".
.

"פוסט פוסיל" מציגה, אם כן, "ממצאים" מחפירות ארכיאולוגיות של העתיד.
אילתורים שמבוססים על "מה שיש", על חומרים אורגניים טבעיים מצד אחד,
ועל שאריות חבוטות מהעולם שחלף (כמו, למשל, מכיתות זכוכית שהומסו בחום של
ה"אש ששרפה הכל"). במידה מסוימת, הביקור בתערוכה הזאת מזכיר
את מי שזוכה להשתתף בהלווייה של עצמו, אבל יותר מכך, בהקראת הצוואה של
עצמו, ובמעמד חלוקת רכושו בין יורשיו.
.
.
.
.

פוסט פוסיל
.
התערוכה הוצגה באחרונה במוזיאון DESIGN SIGHT בטוקיו, יפן. מוצגות בה עבודות

של יותר מ-60 מעצבים בין-לאומיים, ובהם גם תשעה ישראלים. התערוכה תינעל ב-30

במארס.
.