.
"סופרפוזיציה" היא תופעה קוונטית שהוצעה לראשונה על-ידי ארווין שרדינגר, אשר נהג
להמחיש אותה בניסוי מחשבה שזכה לכינוי "החתול של שרדינגר". בניסוי זה מכניסים חתול
לקופסה סגורה, יחד עם בקבוק של חומר רעיל שהפקק שלו קשור ל"הדק" העשוי חומר
רדיואקטיבי. דעיכת החומר הרדיואקטיבי, המלווה בקרינה, תפעיל בעיתוי כלשהו את ההדק,
שיפתח את הבקבוק וישחרר את חומר הרעל אשר ימית את החתול. הצופה המתבונן בקופסה
הסגורה שבתוכה מצוי החתול יחד עם בקבוק הרעל אינו יכול לדעת אם ההדק הרדיואקטיבי
כבר פעל, ולכן הוא אינו יכול לדעת בוודאות האם החתול חי או מת. מהו, אם כן, מצבו האמיתי
של החתול? לפי תורת הקוונטים, לפני שהצופה פותח את הקופסה או מודד בכל דרך אחרת את
מצבו של החתול, החתול מתקיים במצב של סופרפוזיציה: הוא חי ומת ("חימת") בעת ובעונה
אחת. לא מדובר ב"טריק", או באמירה עקרונית בלבד. על-פי תורת הקוונטים, החתול שטרם
נמדד הוא באמת ובתמים חי ומת בעת ובעונה אחת. וכאן כדאי אולי להזכיר שתורת הקוונטים
היא התורה המדעית המוכחת ביותר.
.
Contemporary, או, "מהו העכשווי", המוצגת בגלריה Contemporary by Golconda, באצירת
מעין אמיר,היא סוג של סופרפוזיציה. קיבוץ של מצבים, מסרים ועבודות שלא יכול להתקיים מחוץ למסגרת
התערוכה, אבל הקיום שלו בחלל המוגדר של הגלריה, המובחן מהרחוב בדלת מתכת כבדה, משליך על
החוץ ומלמד על טיבו, גם אם המסרים שהוא נושא מנוגדים לכל אינטואיציה. איפה עוד אפשר לראות
במסגרת אחת עבודות של פנחס כהן גן, ג'ניפר בר לב ושי לי עוזיאל?
.
היה אתמול, יהיה מחר, אבל אין עכשיו
.
מעין אמיר ("זו לא אמנות ישראלית", "מהו הפוליטי"), לוקחת כאן צעד קדימה ומסדרת את האמנים
הישראליים המציגים בשורה אחת ארוכה. למעשה, היא בוחרת את האמנים לפי המקומות הפנויים
והמתאימים בשורה שהיא כתבה/כותבת. מדובר בשיר, או סוג של שיר שהאוצרת כותבת באמצעות
שורות של טקסט הכלולות בעבודותיהם של האמנים, שכמובן לא יכלו להיות מודעים, בזמן היצירה,
לשימוש שתעשה בו האוצרת בעתיד. הגשרים שנמתחים ונמחקים כאן בין עבודות שנוצרו בהפרשים
של שנים רבות, משליכים על השאלה שאמיר מנסה לבחון: "מהו העכשווי". מצד אחד, העכשיו
אינו קיים באמת. הוא גבול חד, וחד-ממדי בין העבר לעתיד. היה אתמול, יהיה מחר, אבל אין עכשיו.
בטקסט האוצרת, היא מצטטת את ג'ורגיו אגמבן שהגדיר את העכשוויות כ"סוג של דחיפות, שפועלת
בזרם הזמן, מאיצה אותו, לוחצת ומעצבת אותו".
.
יש משהו עכשווי, במובן של תחושת דחיפות מעצבת, בעובדה שהטקסטים הכלולים בעבודות,
שעל-פיהם נבחרו ועל-פיהם הוצבו בתערוכה – כך שייצרו יחד אמירה שהיא בעצם אמירתה של
האוצרת – כתובים בשפה האנגלית. יש בעובדה הזאת הצבעה על התכווננות לעתיד שבו
האימפריאליזם התרבותי-לשוני ינצח, שבו מי שירצה להיות מובן, תקני, "נכון", ידבר, יחשוב
ויכתוב באנגלית.
.
לשון, מסורת וזכויות
.
"כל עם דובר בלשון משלו לטוב ולרוע: לשון זו אין השכן מבינה. כל עם המציא לו את לשונו. לשון,
מסורת וזכויות". כה אמר זרתוסתרא (ניטשה, "על האליל החדש", בתרגום ישראל אלדד).
שפות חזקות יותר מכל צבא כובש. והעבודה האוצרותית של מעין אמיר מכניסה את ראשיהם
של המבקרים לאיזור המערכה שבין הכובש לנכבש. ללוע הארי של התרגום הסימולטני, עם כל
הפערים שהוא יוצר בהכרח, בין המילולי, למשמעותי ולאסוציאטיבי. נצחונו של יהודה בן-חור על
הלגיונר מסאלה, לווה בתחושת זמניות דוחקת, בשל השפה הרומית (הלטינית) המושלמת
שהתגלגלה בפיו של המנצח – דבר שסימן את הניצחון ארוך-הטווח של העקרונות שעליהם
נלחם הלגיונר שהובס בקרב, אבל כנראה שלא במלחמה. דפוס דומה אולי אפשר לראות בעברית
הצחה של סייד קשוע, כמו גם באנגלית האמריקאית הנהדרת של ראש ממשלה ש"יכול לדבר אל
האמריקאים בשפתם". הבחירה של אמיר באנגלית כשפה המובילה ומעצבת את שורת העבודות
בתערוכה, רומזת שימיה של העברית כשפת המקום ספורים. בעצם, אולי היא כבר מתה? או
שלפתע היא תתעורר?
.
אבני שפה
.
מילים: מאיר גולדברג
לחן: איתי פרל
ביצוע: איתי פרל ודנה ברגר
.
.
אבני שפה
סלעי מחלוקת
שומרי הסף מנמנמים
.
המגרפה
סירקה ירוקת
הזמן חלף באגמים
.
עברית יפה היא כמו תינוקת
אף שהיא באה בימים
.
העיר שטופה
באור הבוקר
שולי הדף נעלמים
.
בסוף תקופה
מותר לזרוק את
עלי הסתיו האדומים
.
עברית יפה היא כמו תינוקת
אף שהיא באה בימים
.
ילדות מאוחרת זוקפת ראשה
כמו פרח לקראת הגשמים
כמו ילדה מדברת
ילדה מרגישה
אף שהיא באה בימים
.
אבני שפה
מילה בסלע
ותריס מוגף אלי חצר
.
עברית יפה
אולי היא מתה
או שלפתע
תתעורר
.
אבל האם האנגלית היא באמת הדבר הבא? או שגם היא כבר נסחפת אל העבר? (שכן
בגני-הילדים היוקרתיים בניו-יורק, כבר מלמדים את הילדים האמריקאיים מהמעמד
הגבוה, סינית).
.
טקסט בתוך עבודות אמנות הוא עניין בפני עצמו, אבל במקרה זה, כדאי אולי רק להתעכב
לרגע על תפיסתו של פסח סלבוסקי (שעבודתו מוצגת בתערוכה זו), שלפיה "אם אתה
לא מצליח להביע את רעיונותיך באמצעות ציור בלבד, עדיף שפשוט תכתוב למה התכוונת,
שכן חובת התקשורתיות מוטלת בראש ובראשונה על המשדר". אבל האמת היא שלשון
היא רק מרכיב בסיסי, גס למדי ביכולתו של המשתלב החדש, הנכבש, להיטמע בקהלו
של הכובש, האימפריאליסט התרבותי-לשוני. מעבר לשפה, קיים המבטא כגורם המייחד
ומבחין בין אנשים. וההבחנה הזאת, על-פי מבטא, אינה נובעת, כפי שאפשר היה אולי
לחשוב, מהתפתחויות תרבותיות. מתברר שזה משהו שאנחנו סוחבים איתנו במעלה
האבולוציה, ושירשנו מאבות קדומים.
.
סלנג לציפור
.
ד"ר דוליטל ושלמה המלך אולי ידעו לדבר בשפת בעלי-החיים ובעלי הכנף, אבל
אפילו הם נתקלו בוודאי בקשיי תקשורת מכיוון שללא ספק, דיברו בהיגוי
)מבטא (זר. מסקנה זו עולה ממחקריהם של סטפן רוטסטיין מאוניברסיטת
קליפורניה, ורוברט פליישר מאוניברסיטת הוואי. השניים גילו שכמו בכל
שפה, גם בשפת הציפורים מתפתח ניב מקומי, המורכב מסוג של מבטא,
ומ"ביטויים "האופייניים לתושבי איזור מסוים.
.
ה"סלנג" הציפורי התגלה לשניים כאשר עקבו אחר אנפות הבקר האמריקאיות
והקליטו את שריקותיהן. נמצא שההבדלים בשריקותיהן של האנפות שמקורן
באיזורים שונים באמריקה, מתבטאים בניואנסים שונים בלבד, אבל הם
מאפשרים (לאנפות עצמן, ועכשיו גם לחוקרים), להבחין ולזהות לפי
ה"סלנג" המקומי, את האיזור המדויק שממנו באה האנפה.
.
החוקרים הקליטו וצילמו להקות של אנפות באזורים שונים בארה"ב,
ומצאו שהמבטא, או ה"סלנג" מהווים קריטריון חשוב בבחירת בן, או בת זוג.
נראה שזכר זר המגיע לאזור חדש, אינו נתקל בשום קושי להתקבל כחבר
מן המניין בלהקת האנפות המקומית. חבריו "מבינים אותו" ומקבלים אותו,
אבל, כשה"עולה החדש" ירצה למצוא לו בת זוג, הוא עלול להיתקל בקשיים,
שכן האנפות המקומיות מעדיפות באופן ברור, זכרים המצפצפים (או "מדברים"),
במבטא וב"סלנג" המקומי. רק במקרים יוצאי דופן, כאשר כמעט כלו כל הקצין,
נצפו זוגות מעורבים של אנפות מקומיות עם זכרים מהגרים.
.
תופעות דומות של פיתוח "ניב מקומי" לשפה "רשמית", נצפו גם באוכלוסיות
של מכרסמים שונים, בעיקר חולד הרים שממנו ועד לאדם, במונחים גנטיים
ואבולוציוניים, המרחק שקול לפסיעות אחדות.
.
בסופו של דבר, מעין אמיר מציגה כאן קובץ של עבודות שהן אכן עכשוויות במובן
תחושת הדחיפות שהן יוצרות. המשפט הארוך והמורכב שנוצר משירשור הטקסטים
הכלולים בעבודות האלה הוא, בסופו של דבר, גם אם היה הפיגום שלאורכו נבנתה
התערוכה, בבחינת הברקה שגילויה מפתיע ומרים גבות, אבל אין בו אמירה קוהרנטית
אמיתית. לעומת זאת יש כאן אמירה אוצרותית אמיצה ואפילו מתגרה במובן של
"הנני כאן". או, אם ממש מתעקשים, "אני אנווט". אומץ, העזה ומעוף הן תכונות
שראויות להערכה, ובמובן ידוע, הן מנוע הצמיחה של התרבות והאמנות.
.
צורת אות עברית
.
במקרה או שלא במקרה, בנקודה שבה מתחיל הכל, שבה מתחיל "משפט השרשרת"
של אמיר, מוצבת העבודה היחידה בתערוכה שבה מופיעה צורת אות עברית. והאות
הזאת,הכלולה בעבודה של ארנון בן-דוד, מופיעה בגדול, במרכז העבודה, מתחת
למלה האנגלית GOD. האות הזאת היא, ה'.
.
http://contemporary.co.il/
.
