סוד הקסם של אשת השכן, ואטרקציות אחרות

.
כמו שהוא בא, ככה הוא הולך. כמו ספינה בלי עוגן, כמו פרפר, הוא
מדלג, כאילו בקלות לא נסבלת, מאישה אחת לאישה אחרת וממנה לשלישית.
מה אפשר לעשות, הוא גבר שרמנטי, רומנטי, אבל לפעמים, ההורמונים
המשתוללים בגופו לוקחים מידיו את ההגה ומסיעים אותו מתחנה לתחנה.
הוא איש עם עתיד. אין בשבילו תחנות סופיות.
.
גבר, כמו כל אורגניזם אחר, פועל מכוחו של ציווי אבולוציוני,
הדוחק בו להעביר גנים רבים ככל האפשר אל הדור הבא. להפיץ את זרעו
כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמים לרוב. אבל השאיפה הטבעית הזאת
מתנגשת עם קצב ההתרבות המוגבל של האישה: אחת לתשעה חודשים לכל
היותר. לפיכך, אפשר לומר שרק טבעי שגבר יחלק את זמנו וזרעו בין
נשים רבות ככל האפשר. בהקשר הזה אפשר להיזכר במלך שלמה בעל אלף
הנשים, או בז'ורז' סימנון שטען שעשה את זה עם 10,000 נשים "לפחות".
.
יש תרבויות שבהן מקובל לפעול לפי הציווי האבולוציוני הזה.
בתרבויות אחרות, מקובלת בלעדיות מסוימת בקשר הזוגי שבין גברים
ונשים. מסוימת, כי קשה לשים מחסום מוחלט בפני היצר, וכי
חריגות אקראיות וקצרות מועד אינן אלא יוצאות מהכלל המוכיחות את
הכלל. באיטליה, לדוגמה, רווחת אימרה שלפיה "כל הגברים האיטלקיים
בוגדים בנשותיהם, וכל הנשים האיטלקיות נאמנות לבעליהן". הסתירה
הגלומה באמירה הזאת לא מפריעה לאיטלקים ולאיטלקיות לנהוג כמנהגם –
ולהישאר נשואים בנישואים קתוליים. בכלל, נראה כי האטרקטיוויות
המיוחדת במינה של אשת השכן, או בתו, היא תופעת טבע אוניברסלית
ותיקה שדרושים כוחות גדולים כדי לעמוד בפניה. אולי לכן, מי שערך את
הטקסט החסכני של עשרת הדיברות, מתוך אמונה בחיוניות הבלעדיות שבקשר
הזוגי, מצא לנכון להזהיר מפניה פעמים" "לא תנאף" ו"לא תחמוד אשת
רעך". אזהרות שכאמור וכידוע, לא תמיד מצליחות לעמוד בפרץ, מה שמחייב
כל מיני אנשים להתעמת לאחר מעשה עם "קלטות לוהטות" המתעדות את רגעי
השבירה שלהם.
.
כמו בהרבה מקרים בחיים, גם כאן שאלת הכמות היא שאלה מרכזית.
רומן צדדי קצרצר אחד, פעם בעשר שנים, הוא דבר אחד, וחיים תוך דילוג
מתמיד מקשר לקשר, הם דבר אחר לחלוטין. גם בחברה ליברלית ופלורליסטית
עד אין קץ, ספינה שמחליפה דגלים בקצב מהיר, ושאין לה נמל בית, נראית
חריגה. מה, למשל, יכול לגרום לגבר צעיר שנשא אישה אהובה לפני פחות
משנתיים (כלומר, הוא אמור להיות מאוהב בה, ולא רק לאהוב אותה),
לדלג ממיטה למיטה?
.
הצורך לבגוד, נובע מרצון להימנע מהתחייבויות. במובן ידוע, זהו רצון
ילדותי. ילד אינו חייב להתחייב. יש לו אפשרויות פעולה כמעט לא מוגבלות.
כל העתיד לפניו, וזה כולל את ההווה. הוא יכול להרשות לעצמו לומר
דברים ולעשות מעשים אסורים, מכיוון שהחברה ממילא אינה מתייחסת
למעשיו או לדבריו ברצינות. אז הילד אמר, אז מה. אם, למשל, הילד אמר
"הרי את מקודשת לי", או שסתם הבטיח את אהבתו לבת זוגו, אי-אפשר
ולא צריך להתייחס לזה ברצינות רבה מדי, מכיוון שהוא ילד. מחר הוא
יחשוב אחרת וישכח את כל התחייבויותיו.
.
לא קל להיות ילד בימינו, אבל דווקא ההיבט הזה של הילדות ("אמרתי,
אז מה?"), מושך אליו קנאה של בוגרים לא מעטים, שכנראה
אומרים לעצמם שלוש פעמים ביום "לו הייתי ילד". לו הייתי ילד,
הייתי יכול הכל. בלי לוותר על שום דבר. שיהיו לי כמה נשים שאני
רוצה, ושהן לא יגלו שיש לי אחרות; וכמה כספים שאני רוצה, ולא חשוב
איך ומאיפה לוקחים אותם; וכמה כוח שאני רוצה. במלים אחרות, לו
הייתי ילד (סופר-ילד, ליתר דיוק), הייתי יכול להיות מה שרציתי להיות
כשאהיה גדול.
.
ילד מאמין שאם רק יצליח להסתיר את מעשיו האסורים, יוכל לעשות
אותם ללא מפריע. והוא מאמין שההסתרה אפשרית. שהוא (אולי רק הוא)
יכול להצליח בזה. אדם בוגר, לעומתו, יודע שתי עובדות לא נעימות.
אל"ף: אי-אפשר להסתיר הכל לאורך זמן, ובי"ת :לכל הסתרה יש מחיר,
ולפעמים המחיר הזה עלול להיות גבוה מאוד. תשוקותיהם של אדם בוגר
ושל מבוגר שהוא ילד בנפשו, יכולות להיות זהות. מי לא רוצה מין, כסף
וכוח בכמויות לא מוגבלות? אבל האדם הבוגר יודע שאם יצא להשיג את
כל אלה, יהיה עליו לשלם מחיר. הוא עושה את חישוביו, ולאחר מכן מגיע
עם עצמו ועם סביבתו לפשרות ידועות (כל אחד וקו הפשרה שלו). מבוגר
שהוא ילד בנפשו, דוהר בצהלה אל מול טחנות הרוח, ולעתים מוצא את
עצמו, אחרי העימות עם הקלטת הלוהטת, משלם את המחיר שלא האמין
שיהיה עליו לשלם. גם קיבל מכות, גם שילם את המחיר וגם אכל את הדג
המסריח.
.
אנשים שהחיים הציבו אותם בצומתי עוצמה, מנהלים, פוליטיקאים,
אמנים, אנשי עסקים, עשויים לחזור ברגעי חולשה לאורח מחשבה
ילדותי, ולהידחף לזרועותיה של תחושת ה"אני יכול הכל". בסך הכל, הם
יכולים לומר לעצמם, אני זקוק לעוד מעט עוצמה בתוספת לזו שכבר יש
לי. ואם יכולתי להגיע עד כאן, למה שלא אוכל לעשות עוד צעד קטן אחד?
משה דיין אמר פעם ש"אותי לא תופסים". זה קרה גם לדוד המלך, וגם
לג'ון קנדי, וגם להרבה אנשים חזקים לפניהם, אחריהם ומצדדיהם.
.
לפעמים, לפני נפילה או אחריה, יכול גבר-ילד ש"יכול הכל", לגדול,
להתבגר ולקבל את הממדים האמיתיים שלו. להבין שבכל בחירה שהוא
מבצע, הוא מוותר על כמה אפשרויות שנמחקות בזה מרשימת היכולות שלו.
אחרים נשארים תקועים. החלק של "מותר לי", "אני לא אתפס", ו"אני יכול
הכל", נותר מקובע באישיותם. מודרכים על-ידי התכונה הילדותית המקובעת
הזאת, האנשים האלה מתמכרים להתנהגות בוגדנית, לחיים ברצף של דילוגים
מהירים בין בנות זוג רבות ככל האפשר, וכאמור, הם מאמינים שמבחינתם,
הכל אפשרי. עוד לא סיימו רומן צדדי אחד, וכבר הם מתכננים ו"מבשלים"
את השניים הבאים. רק התחתנו, וכבר האנטנות מסתובבות בחיפוש אחר
מאהבות פוטנציאליות שעד מהרה הופכות למאהבות בפועל. יש משהו ממכר
בשגרה הזאת של שליטה, כיבוש, הסתרה, סודיות ותחושת ההצלחה. אבל
זה לא מחזיק מעמד זמן רב. המירדף המתמיד אחר הריגוש שבחידוש, מקצר
טווחים של כל רומן צדדי חדש. בקצב הזה אפשר להגיע עד לצורך
נפשי עמוק בקשר עם אישה חדשה מדי יום.
.
אסטרטגיית הרומן הקצרצר, או רצף של רומנים קצרצרים, עשויה
לשמש גם פתח מילוט מאינטימיות יתירה ולא רצויה. הרתיעה מקשר ארוך
טווח ומחייב יכולה לנבוע מאמונה ש"אין על מי לסמוך", שצד אל"ף עלול
לעזוב, או "לפלוש" לתוך אישיותו של צד בי"ת, ללא התראה מוקדמת.
לפיכך צד בי"ת, להלן הגבר-הילד, מעדיף להחזיק את היד על הברז
ולווסת את מערכת היחסים בעצמו, אישית-לוחצת. ככה הוא מרגיש
שהאופציות נתונות בידו, ושאם רק ירצה יוכל תמיד להקדים את הצד השני
ו"להבריז" לו. בינתיים, בשקט בשקט, הוא יכול להתאמן ולעשות
מניפולציות צדדיות על בת הזוג הנוכחית. "לסדר" אותה, כדי להימנע
מהבושה במקרה שהיא "תסדר" אותו.
.
מקובל לחשוב שחייו של פיטר פן הם החיים היפים ביותר שאדם יכול
לאחל לעצמו. אבל סירובם של גברים-ילדים להתבגר, כרוך
בתשלום מחיר גבוה למדי. מי שמתעקש להאמין שהוא יכול הכל, ושומר
את כל האופציות בידו, עלול לגלות שלמעשה, הוא בוגד בעצמו.
.
מי שלא לומד לקבל את ממדיו האמיתיים, המוגבלים, ומתמכר
לאגו טריפ רצוף תחושות של חופש מוחלט, מתפשר בכך על רמת הבגרות
שלו עצמו. מעבר לעובדה שהוא נאלץ לחיות חלק גדל והולך של חייו
במחתרת, הוא מסכים להסתפק ב"עצמי" ילדותי, שמסוגל לריגושים נמוכי
דרגה. הוא, כמו שכתב אפרים שמיר, לא ידע אהבה אמיתית לעולם.
.