.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק חמישה-עשר – ואחרון.
.
שמע: היות האדם בחיים הוא עצמו
פרושו של דבר: להרוג את" עצמו.
.
פר גינט, הנריק איבסן.
.
(אומרים שאיבסן התכוון להריגת הרע שבאדם, ולהשארת טובו. אבל כיצד
מזהים את הרע? ואיך מפרידים אותו מתאומו הטוב?).
.
***
.
נלי חלמה: סלפניר, סוסו בעל שש הרגלים של האל אודין, דהר
במהירות לרוחב השמים, בין עננים שלבשו ופשטו צורות של דינוזאורים
שונים. הוא הניע את שש רגליו בתיאום מופלא, שהעניק לו מהירות
ששיוותה לו מראה של ברק אור החוצה את הרקיע. היא הבחינה בו רק הודות
להילוך האטי שבו זרם החלום המהיר הזה, כולו. "סלפניר מחכה לכם", אמר
לה מישהו, "סלפניר מחכה לכם". היא לא הצליחה לזהות את הדובר, אבל
היא ידעה שסלפניר, מעולם, לא חיכה לאיש. סלפניר צהל בקול, ושובל
צהלתו ירד לארץ פעמיים, פעם אחת כשברק האור שרדף אחריו התעייף
ושוליו נשרכו אחריו, ופעם שנייה בקול רעם שהעיר אותה משנתה.
.
בויקו חלם: הוא עמד על תלולית עפר קטנה, במישור רחב וריק
שהשתרע לכל הכיוונים, מלוא כל העין. לא רחוק ממנו ניצב דינוזאור
ענק, ממין לא מוגדר, שנראה למעשה כמעין הכלאה של מיני דינוזאורים
אחדים. בויקו העריך את משקלו בכמה עשרות טונות. הוא לא היה צמחוני.
בקצה צווארו הארוך והמתפתל, נישא ראש עצום, בעל מערכת מלתעות ענקית
שסגרה על לוע אדום, שממנו עלה סירחון נורא של שאריות בשר טרף.
המפלצת שאגה והתקרבה אליו. בויקו לא הצליח להזיז איבר. הוא עצם את
עיניו, אבל רגע לפני כן, הספיק לראות את הדינוזאור קופא על מקומו.
הוא פקח את עיניו בזהירות. גוף הדינוזאור נבקע לשניים, ומהמקום שבו
היה עד לפני רגע בית החזה שלו, המשיך לצעוד לעברו קוף ענק, שנעשה
פחות ופחות שעיר, יותר ויותר זקוף. הוא התכופף, נטל מהארץ מקל, על
גופו הופיעו בגדים, ועליהם נסגר בצילצול שריון קרב. הלוחם, שכלי
הנשק שאחז בידו השתכללו מרגע לרגע, כבר עמד לפגוע בבויקו, אבל רגע
לפני כן קפא על עומדו, ומראשו המבוקע פרחה עדת צרעות, שטסה מולו
בכוונות התקפיות בעליל. זמזומן המאיים כבר אפף אותו מכל עבר, כאשר
התעורר, שטוף זיעה, אל הבוקר האיסלנדי הבהיר, הקריר.
.
***
.
אחרי שעות אחדות של טיפוס, מצאו עצמם, מתנשפים, על בליטת סלע
שנתלתה בגובה של כשש מאות מטרים מעל למימיו הרוגעים של פיורד "שן
הזאב" שנמשך עד לחוף הקרוב מצד אחד, ועד לחיקן הנעלם של שתי גבעות
מצד שני. מבט מהיר במפה שנתן להם האלדור גונארסון, הבהיר לבויקו
שהפיורד נמשך אל תוך היבשת למרחק רב בהרבה מזה שנראה מנקודת התצפית
שבה נמצאו.
.
מימיו הרוגעים של הפיורד, כמו תרמו חלק מצבעם הכחול העמוק,
לסביבתם. החופים הקרובים, אלה שנחו בעומק שש מאות מטרים מתחת
לרגליהם, הציעו לעין מעט גוונים ירוקים, אבל ככל שהגבעות התרחקו
מהם, הן נטו יותר לקבל את תרומת הצבע הנדיבה שחלקו להם המים. הצבע
הכחול שלט אפוא בנוף, וניהל דו-שיח מורכב, משתף פעולה בעיקרו, עם
כחול השמים שבא ונעלם וחזר ובא בין ענני הצמר האפורים-לבנים שנעו
ורדפו זה את זה ולבשו ופשטו דמויות בלא הפסק. דינוזאורים, חשבה
נלי. במרחק רב יותר, בכיוון שאליו הצביע הפיורד שחדר אל מרכז
היבשת, התנשאו הרים מחודדי צוקים, אפורים כהים, עטורים רעמת שלג
לבן, ששאב עידוד מהאדים הוולקניים הלבנבנים שהיתמרו והתאבכו בסביבתו
הקרובה.
.
מעל לכל נתלתה דממה מצללת אוזניים. פה ושם נשמעה צרחתה של
ציפור ים, מדי פעם עלתה שריקת רוח שחלפה ליד צוק כלשהו. פעם אחת
נדמה היה להם ששמעו פעיית כבשים במרחק, אבל הקולות המעטים והנדירים
האלה, רק הבליטו את השקט ששלט ברקע. זה המקום היחיד בעולם שאפשר
עוד לשמוע בו שקט, חשב בויקו, אפילו בסקוטלנד הריקה למחצה תמיד נישא
באוויר קולה של מכונה כלשהי, או אנשים מדברים. שקט הוא קנה המידה
המתאים ביותר לבחינת צפיפות. יותר אנשים פירושם, תמיד, יותר רעש.
נלי שרקה לחן עכשווי כלשהו, שחתך את הדממה כסכין וחילק אותה לשני
חלקים שווים, שכל אחד מהם נותר ריק מכל קול. הים נגמר במערב באופק
קרוב שפשוט ויתר על מאבק הקיום שלו, ועלה לשמיים בקו עלייה מעוגל.
גלים גבוהים יחסית, גבוהים בהרבה מאלה שהיו שם אמש, כיסו והציפו את
איי הלבה שבפתח הפיורד. הם תקפו את הסלעים בזה אחר זה, נשברים
מעליהם בשפע של קצף לבנבן, תוסס, שחזר ונמהל בכחול המים בתוך דקות.
שום ספינה לא נראתה בקרבת החוף, וזה היה העיקר מבחינתם, אם כי נלי
דווקא התאכזבה להיווכח שהעניין שגילו בהם "כוחות הסדר", היה מוגבל
כל כך. הם חיסלו חפיסת מציות מלוחות ופחית שלמה של משקה קקאו, מהסוג
המחמם את המשקה באופן אוטומטי ועצמאי, עם פתיחת האריזה.
.
נלי שיחררה את המסוף מהריתמה שריתקה את כל ציודם לעגלה-המזחלת.
הרצתי בו סדרת חיפושים, אמרה בתשובה למבטו השואל של בויקו. למה שהוא
לא יעבוד קצת, בזמן שאנחנו גוררים אותו במעלה ההר? היא הפעילה
פקודות אחדות שנועדו להעלות את תוצאות החיפוש שביקשה. לא רק
לסלפניר היו שש רגלים, אמרה תוך כדי כך, וחשבתי, שמכיוון שבטבע רק
לחרקים יש שש רגלים, אולי כל דיווחי העבר על יצורים משושי רגלים,
מתעדים, בעצם, הופעה של אנשי צרעות, כמו אלה מ"סלע האהבה", בעלי
שריוני הקרב משושי הגפים.
.
בויקו עיווה את פניו. אנחנו הולכים רחוק מדי, חשב, אבל
בינתיים הציג המרקע את תוצאות הסריקה. במדבר י"ג / 22 ושם
אחימן ששי ותלמי ילידי הענק… ששי יליד הענק? חשבה נלי, ומיהו
הענק? ראה יהשע ט"ו / 14 שופטים א' / 10. נלי אמרה: המשך,
והמסוף דילג לממצא הבא: שמואל ב', כ"א / 20 ותהי עוד מלחמה בגת ויהי
איש מדין ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש… ויכהו יהונתן בן
שמעי. שש אצבעות? או שש רגלים? חשבה נלי. ישעיה ו' / 2 שרפים
עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים
יכסה רגליו ובשתים יעופף. שש כנפים? או שש רגלים? חשבה נלי.
יחזקאל א' / 13 ודמות החיות מראיהם כנחלי אש בוערות כמראה
הלפידים, היא מתהלכת בין החיות ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק: והחיות
רצוא ושוב כמראה הברק. (סלפניר!) ודמות אחד לארבעתן… וגבותן
מלאות עיניים סביב לארבעתן. (עיניים מורכבות של חרקים!) בלכתם ילכו
ובעומדם יעמדו ובהינשאם מעל הארץ ינשאו… ודמות על ראשי החיה רקיע
כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה. (זהו! זהו!) ותחת
הרקיע כנפיהם ישרות אישה אל אחותה… ואשמע את קול כנפיהם כקול מים
רבים כקול שדי בלכתם קול המולה כקול מחנה. ויקרא י"א / 20 כל שרץ
העוף ההולך על ארבע… אשר לא (לו) כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על
הארץ)… שרץ-העוף? חשבה נלי, הולך על ארבע ולו עוד שתי כרעיים?
יחזקאל ל"ט / 2 ושובבתיך ושישאתיך מירכתי צפון והבאותיך על הרי
ישראל. נלי חשבה: ואחרי שאעשה אותך, בצפון, לבעל שש רגלים, אשיב
אותך למקומך! עזרא א' / 11 כל כלים לזהב ולכסף חמשת אלפים וארבע
מאות הכל העלה ששבצר עם העלות הגולה מבבל לירושלים. ששבצר הוא השם
העברי העתיק לזרובבל, מלך בבל, העיר המסוף. ששך הוא כינוי תנ"כי
לבבל. באמת? חשבה נלי, אפשר לחשוב על פירוש הרבה יותר פשוט לכל
זה.
.
היא שלחה מבט מנצח בבויקו, אבל הוא הסב את מבטו באי נוחות,
ובינתיים, המשיך המרקע להקרין: הברית החדשה, ההתגלות, א / 13 ובין
שבע במנורות כמראה בן אדם עוטה מעיל עד מרגלותיו (קוטיקולה!) וחגור
חגורת זהב על חזהו. ראשו ושערו לבנים כצמר לבן כשלג, ועיניו כשלהבת
אש; רגליו כמו נחושת נוצצת שנצרפה בכור (יש!) וקולו כקול מים
רבים… ומפיו יוצאת חרב פיפיות חדה (עוקץ!). הברית החדשה,
ההתגלות, י"ג / 18 בזאת החוכמה. מי שבינה לו, יחשב נא את מספר
החיה, כי מספר אדם הוא, ומספרו שש מאות ושישים ושש, (666, חשבה נלי,
שלוש פעמים שש, כמו שלושת חלקי גופו של חרק, והספרה שש, מה זה אם לא
רמז גלוי לשש רגליים? האנשים האלה פשוט נתקלו באנשי צרעות. שלוש פעמים
שש הם 18, שהם ח"י בגימטריה של הלשון העברית העתיקה, חשב בויקו, וזה
מקרה שזה כתוב בפסוק 18?
.
השקט הטעה אותם להאמין שהם מרוחקים מרחק רב מכל יישוב, ולכן
הופתעו למדי כשבערבו של אותו יום, לאחר צעידה מאומצת, מצאו את עצמם
יורדים בשיפוליה של גבעה, היישר אל כפר קטן שבמרכזו ניצב מגדל נמוך,
שנבנה בסגנון אדריכלי מודרני. הכפר התגלה לעיניהם במפתיע, כשהקיפו
צוק בזלת שחור שהדרך הסתובבה סביבו. בצידו המערבי של הכפר נכלאו כמה
עשרות כבשי מרינו במכלאות שגדרותיהן נבנו אבני צור ובזלת, שפשוט
הונחו אלה על אלה. לוחות עץ שימשו סימן שלפיו הונחו האבנים בקווים
ישרים להפליא, למרות שברור היה שלא נעשה כאן שימוש במלט או בחומרים
דומים מסוג זה. שני איכרים, אדם בגיל העמידה ונער כבן שש עשרה,
בוססו במכלאות, נעולים במגפי פוליאתילן שחורים, לבושים מכנסי
קורדרוי, לגופם מעילי עור חומים ולראשיהם כובעי ברט. קולותיהם עלו
והגיעו עד למקום שבו ניצבו נלי ובויקו. הם קראו זה אל זה קריאות
בשפה לא מוכרת. איסלנדית, כנראה, השפה הנורווגית העתיקה, שפתם של
הוויקינגים שהתיישבו כאן בראשונה.
.
נלי ובויקו נסוגו עקב בצד אגודל לאחור, בחזרה אל מעבר לצוק
הבזלת השחור. ביושבם במחסה הבטוח לכאורה של הצוק השחור, חשו
לראשונה את הסיבה שבעטייה נותר האי הזה, המקום היחיד בעולם שלא
אוכלס בצפיפות, מלבד שטחי החוות העסקיות. גרגור עמום שעלה מסביב
התגבר לאיטו עד לכדי נהמת זעם מבהילה, שלוותה בתנועות קרקע
עצבניות. הם כיסו על ראשיהם ואוזניהם בידיהם, והתכווצו במקום
מושבם, מנסים לצמצם את נוכחותם במקום עד למינימום האפשרי. כל
העניין נמשך דקות ספורות. כאשר שכח הרעש, אפשר היה לראות בבירור,
מעבר לגבעות שלשמאל הדרך, עמוד עשן גדול, שנשא איתו סלסולים שחורים
נזעמים, עולה בנחרה אל השמים שהמתינו לו בהכנעה. ריח קל של גופרית
נישא ברוח וגירה את נחיריהם. נלי התעטשה. הם עשו את הלילה בנקיק
סלע, לא רחוק ממעיין מים חמים. הסלע ששאב חום משכבות מגמה שעליהן
נשען, העביר אותו אליהם ברצון.
.
למחרת חצו בזהירות, לאחר תצפית שנמשכה יותר ממחצית השעה, את
מסילת החדפס של "קו מערב איסלנד", כך נרשם על אחד המסוטים שהיו
צמודים למסילה במקום שבו חצו אותה. לא רחוק, מימינם, ראו סילון
קיטור מתנשא לגובה של יותר משלושים וחמישה מטרים, לקול זעקת הזעם של
האדמה שמסביבו. הקיטור נשבר ופיזר את רסיסיו הלבנים לכל עבר, ואז,
כעבור דקות אחדות, התעמעמה שריקתו והוא החל בהתמוטטות שהסתיימה בקול
שיכשוך בבריכת המים השוקטת שממנה המריא. מדי שמונה דקות חזרה ההצגה
על עצמה. גייזר, אמר בויקו, זה המקום שנתן לתופעה הזאת את שמה. נלי
שתקה. בצפון נשקף אליהם קרחון הוספס-יוקול, בלובנו המישורי הלא –
מזמין. בדרום מזרח התנשא הר הקלה, ההרסני בהרי הגעש הרבים המאכלסים
את האי הזה, 1,500 מטרים של לבה חדשה, שמדי פעם חוזרת ומתכסה בלבה
חדשה עוד יותר. מכונת הרס אדירה ובלתי נלאית שכבר שלחה מכאן אפר
שהגיע עד הלסינקי, מרחק של יותר מאלפיים ושמונה מאות קילומטרים, מעל
לים. שמועות דיברו על כיסים של גזים רעילים הכלואים בסדקים שבין
סלעי מורדותיו, וממתינים למטפסים ולחוקרים סקרנים מדי, שיפלו
לתוכם.
.
עזוב את הקלה, אמרה נלי שהבחינה במבטיו של בויקו שנשלחו לעבר
ההר שהתנשא באופק, ההגמונים בימי הביניים השתמשו בשמו כבשם נרדף
לגיהנום, והוא באמת כזה, הוא אינו מתאים לשמש כמצרף. הסיכוי היחיד
שלנו מצוי באסקג'ה, כמו שאמר גרג. בויקו הביט בה. משימתיות חדשה,
זרה למראה, הדריכה את תנועותיה. הסיכוי שלנו? הוא הדגיש את
ה"סיכוי". היא לא ענתה.
.
בצהרי אותו היום, כשנחו בצלו של צוק סלע לצד הדרך, אמרה כבדרך
אגב, אתה יודע שהוא לא אמר לנו את כל האמת. הוא שלח בה מבט שואל,
והיא המשיכה. גרג. הוא לא אמר את כל האמת, אבל אני חושבת שהבנתי
למה הוא התכוון כשרמז על ההבדל שבין אנשי צרעות לצרעות אדם. אנחנו
מסתבכים, חשב בויקו, אי אפשר לסגת מכל זה ולחזור לשיגרה? הוא לא
רצה לענות לי על זה, המשיכה. הם העריכו שאנחנו יודעים את ההבדל,
אבל ברגע שהוא תפס שלא הגענו לזה, הוא החליף נושא במהירות.
.
נלי, אמר בויקו, בחייך… מבטה נאטם. שתוק ותקשיב, אמרה. קולה
היה קר וקשה. לפחות שיהיה לך די אומץ כדי לשמוע את האמת. ואתה הרי
יודע שזאת האמת. אתה חכם. מי שעומד בסבל המצרף, נעשה ללהק צרעות.
אתה זוכר את המשפט שהוא קרא לו "משפט המפתח?" היא ציטטה בעל פה:
בנור הזה בן חמד, אולי תותן לכאב, אך לא למוות. מי שמצליח לעמוד
בכאב, מתפתח לצרעות. אבל עד עכשיו יש לנו רק צרעות דינוזאורים,
וצרעות אריה, וכו. עד עכשיו לא התפתחו צרעות אדם!
.
בויקו נראה מסופק. לא? למה לא? השריונות האלה בסלע האהבה היו
אמיתיים, את יודעת. היא הנידה את ראשה בחוסר סבלנות. זה בדיוק
העניין. לזה הוא התכוון. אלה היו אנשי צרעות. קרוב לוודאי שרוב אנשי
הצוות הנוכחיים של סלע האהבה, גם הם אנשי צרעות. אבל זה לא מספיק.
הוא אמר בבירור, שלא די לנו באנשי צרעות, אנחנו זקוקים לצרעות אדם.
אתה מבין? בויקו הניד בראשו לאט, לשלילה. היא המשיכה. אנשי צרעות הם
אנשים שנשברו באמצע הדרך, באמצע תהליך ההתפתחות. בהיותם נתונים
לסבל, החלו לשאול את נפשם למות. אתה לא יכול להתקדם בחיים כאשר אתה
קץ בחיים. זה המילכוד שהם לא הצליחו להיחלץ ממנו. הסבל פשוט הכריע
אותם באמצע הדרך. מי מהם שנותר בחיים, כבר נושא רצף גנטי שונה
מהרצף המקורי שלו, אבל לא די שונה כדי לעשותו בעל-חיים אחר. בחלקם
אפילו התחילו להתפתח גפיים אמצעיים ומתניים צרות במיוחד. כאלה,
כנראה, היו אנשי הצרעה בעלי השריונות מסלע האהבה. אבל עד כה, כנראה,
שום אדם לא הצליח לעבור את המסלול במלואו. עד כה לא התפתחו צרעות
אדם.
.
בויקו שתק. בחילה קלה טיפסה במעלה גרונו. והיא המשיכה. אני
חושבת גם, שמי שלא עמד בסבל, וזה אולי צחוק הגורל, נושא עימו את
זכר הסבל, ומדי פעם, כשהזיכרון הזה חוזר ומשתלט על חלקים נרחבים
במערכת העצבים שלו, הוא זקוק… ההבנה היכתה בו כברק. לרילקסה! היא
חייכה אליו. כן. בזמן הרילקסה הם מניחים לכוחות המצרף הטבועים בהם,
לשלוט בהם ובתנועותיהם. כוחות המשיכה האלה מניעים אותם עד שהם
מציבים אותם במבנה פיסי תלת-ממדי שאחזקתו מחייבת הוצאה של כמות
מינימלית של אנרגיה. במלים אחרות, אנרגיה רבה יכולה לזרום דרך
הגביש הזה, המורכב מבעלי-חיים, מבלי להתעכב בתוכו. כך זורם לו הסבל
ומתנקז החוצה מגופותיהם של המשתתפים ברילקסה. אלוהים, כמה פשוט.
.
צרעות תמיד היו רגישות במיוחד לכוחות משיכה, אמר בויקו. גבותיו
היו מכווצות, והוא נראה כמי שמנסה לקשור קצוות בבעיית חשיבה לא
פתורה. צרעות מזרחיות, למשל, בונות את החלות שלהן כך שפתחיהן פונים
במדויק בכיוון הכבידה. כלומר, בתנאים רגילים, ישר כלפי מטה. אבל
מישהו פעם ניסה להתקין כלוב עם צרעות על סחרחרה. הכוח הצנטריפוגלי
של הסחרחרה יכול ליצור מעין כוח כבידה, את יודעת, ובאמת, הצרעות
שבכלוב בנו את החלות כך, שפתחיהן פנו במדויק בכיוון הכוח השקול,
המאוחד, של כבידת הארץ עם הכוח הצנטריפוגלי. ניסו גם לשלוח צרעות
לחלל, לראות אם הם מסוגלות להבחין במיקרו-כבידה השוררת בחללית
שמצויה בנפילה חופשית במסלול סביב כדור הארץ, אבל הניסוי הזה נכשל
מסיבות טכניות כלשהן. בכל אופן, אחר כך התברר שהיצורים האלה
מצוידים במתקני אנך מדויקים ורגישים מאוד, שמאפשרים להם לחוש את
כיוון הכבידה בכל מצב.
.
בדרך לאודאתראון, רמות הבזלת הגבוהות, הערבות הקרות-חמות שאף
המקומיים מדירים מהן את רגליהם, לא החליפו ביניהם כמעט מלים.
ריאותיו של בויקו הלמו כמפוחים, והוא נזכר בדלקת הריאות שחלה בה
בילדותו. יהיו לו ריאות חלשות, אמר אז הרופא בבית החולים, אבל איש
לא הוטרד מזה באמת. ריאות חלשות לא מגבילות את מי שמבקש לחיות חיים
עירוניים שקטים ורגילים. באחת החניות, בעודו פורק את קופסאות המזון
שייעד לארוחת הצהרים, הפעילה נלי את המסוף ואספה את תוצאותיה של
סריקה נוספת שבוצעה על פי הגדרותיה. בויקו התקרב, וקלט את המידע
המוקרן מעבר לכתפה. המרקע הקרין:
.
קוראן, פרשת אלחגר, פסוק כ"ז: ואת הג'אן יצרנוהו לפני כן מאש
לוהטת. הג'אן הוא אבי כל השדים, הבהיר המסוף בתשובה לשאלתו של
בויקו. קוראן, פרשת שבא, פסוק ז': כי אחרי היפזרכם היפזר, תהיו
לבריאה חדשה. קוראן, פרשת י.ס. פסוק ל"ו: ישתבח אשר ברא את המינים
כולם, מאשר תצמיח הארץ – ומהם עצמם – ומאשר לא ידעו. קוראן, פרשת
המעלות, פסוק ל"ט: אנחנו יצרנום מאשר ידעו… כי יכולים אנחנו
להמירם בטובים מהם… קוראן, פרשת העליון, פסוק י"ב: אשר יהיה צלי
הגיהנום (האש הגדולה מכל) ולא ימות בתוכה ולא יחיה. הערה: סריקת שש:
כאשר המלאך גבריאל הופיע לפני מוחמד, בליל עלותו לשמים, הוא נופף
לעומתו בשש מאות כנפיים.
.
בויקו משך ברתמת העגלה-המזחלת ונלי שנשאה את תרמילה על גבה,
כדי להקל עליו, מיקדה את מבטיה בסלעים שלרגליה. ניסיונותיו ללכוד את
מבטיה לא נחלו הצלחה. הם הסתתרו מאחורי דוק לבנבן של מחשבה פנימית
מרוחקת. עוד צעד ועוד צעד. הוא ניסה לפתוח בשיחה אבל נתקל בשתיקה
מרוחקת, שפיתחה אזור של רגישויות מתגברות בשיפולי בטנו. הם שקעו איש
לתוך עצמו והתעוררו בהפתעה גמורה לשמע קריאתה של נערה צעירה במרחק
לא גדול מהם.
.
אייביניט, צעקה הנערה, אייביניט, אייביניט. הם קפאו על
מקומותיהם. הנערה נראתה בבירור, הרחק מהם, במדרון, רצה ומדלגת לעבר
בקתה קטנה שבפתחה נאספו כחמישה עשר בני-אדם. תיירים, פסקה נלי, והם
צללו אל בין הסלעים שבצד הדרך. ממקום מסתורם ראו את הנערה מצביעה
לעברם. גבר גבוה, חבוש מצנפת צמר כחולה, קירב לעינו משקפת, אך כעבור
פחות מדקה הורידה. הבקתה ניצבה על שפת מעיין מים חמים, שנשפך לנחל
רחב שנפל לא רחוק משם באשד רועם לערוץ נמוך ורחב יותר שבו המשיכו
המים וזרמו ברוגע יחסי. שם, מעבר לאשד, חיכתה לתיירים ספינה נמוכה.
המדריך שביקש כנראה לחזור לאזור המיושב מבעוד יום, ביטל בתנועת יד
את סיפוריה של הנערה שיצאה כנראה לשוטט בשטח ללא רשותו. התיירים
צעדו בפיקוחו, בשורה עורפית, בשביל שהובילם לעבר המעגן המאולתר.
מפעיל הספינה כבר התכונן להפליג בחזרה אל הציוויליזציה.
.
כאן גר במאה השמונה עשרה, הגנב המפורסם ביותר בתולדות איסלנד,
קראה נלי את הכתובת על קיר הבקתה, אייביניט היה שמו. בעת הרעב
הגדול ששרר אז בארץ, הוא נתפש גונב פיסת חבל, ועל כך נידון למאסר.
אבל הוא ברח אל הרמה הארקטית הזאת, שאפילו הכבשים נוטשות אותה
בסתיו. כאן, במקום שקרא לו קברבדליר, בנה לו בקתה, ליד מעיין המים
החמים שבו בישל את מזונו. כך נמנע מלהצית אש שהייתה עלולה להסגירו
לידי רודפיו. גם בת זוג הייתה לו, ונולד להם תינוק, אבל פעם אחת,
כשהתקרבו אליהם הרודפים, היא השליכה את התינוק ממרומי האשד, כדי שלא
יסגיר אותם בבכיו. שילמה בחיים תמורת החופש.
.
מתחת לכתובת נחרתו שורות שיר באותיות איסלנדיות עתיקות. הם
קראו:
.
החשו, כאן אורב לי השועל ביבבה
אם רק יוכל, את דמי בפיו היבש יגמא
ואולי זו רק זעקת הפושעים הייתה
המתחבאים, השורקים לכבשיהם, וסופרים אותן בלחישה
שדים ורוחות, בכל מקום כאן בסביבה
הנה על הקרחון נעים צלליהם, צילו וצילה
. .
אז היא חשבה שאנחנו צלליהם של אייביניט ושל אהובתו, אמר. נלי
צחקה, וצחוקה חימם והפשיר מעט את חזהו המכווץ מדאגה. הם בילו לילה
חם ונוח בביקתה המשוחזרת של אייביניט. שעה קלה לפני עלות השחר,
התעורר והביט בה בשנתה. היא התנשמה לאטה, נשימה עמוקה, ולא נילנלה
כלל.
.
היית זורק תינוק למימי האשד כדי להבטיח את חירותך האישית? שאלה
בעת שהכינו את עצמם לצעדה. עזבי, ענה, אין לי חשק לחשוב על זה
עכשיו. ענן צמרי במיוחד מילא את הגיא שחצץ בין הגבעה שבצלעה ניצבה
בקתתו של אייביניט, לבין גבעה גבוהה יותר, שמאחוריה – לפי המפה –
התמשכה רמה מישורית עד למורדותיו של הר הגעש אסקג'ה.
אפופים ערפל, שרויים בחצי חשיכה, כמו הפורגטוריו של דאנטה,
שלוש פסגותיו של האסקג'ה, אחת סלעית ורבועה, השנייה חולית בעלת מבנה
חרוט, והשלישית בעלת מבנה סלעי משונן, מילאו בהדרגה חלקים גדלים
והולכים של שדה הראייה שלהם. עשן לבנבן – לא קיטור, אפשר היה
להבחין בהבדל בקלות, על-פי מידת שיתוף הפעולה שלו עם הרוח – היתמר
בשובה ונחת מהאוכף שבין הפסגה השלישית, הרבועה, לפסגה השנייה, החרוט
החולי. בויקו חשב: כמו דייג זקן שמעלה עשן במקטרתו, על המזח ביום
שמש. רעם עמום, מתמיד, התגלגל ללא הרף בעומק האדמה. אסקג'ה הפגין
ביטחון עצמי רוגע. שריריו הרפויים במופגן, איפשרו לו לשחרר מעומק
בטנו את הצלילים הנמוכים ביותר ששמע בויקו מעודו. מין סופר-בס שאינו
מותיר שום אפשרות לחלוק על עובדת מנהיגותו של מי שמפיק אותם. המסוף,
שנותר מופעל בערוץ קולי, אמר: וכל העם רואים את הקולות… ואת ההר
עשן. שתוק, אמר בויקו, והמרקע הואפל. רק סמן הכוח שנותר מואר, העיד
על משימות עיבוד וסריקה שאולי מבוצעות בדממה.
.
אתה עולה? שאלה נלי. זו הייתה הפעם הראשונה זה שעות, שהיא פנתה
אליו בדברים. אני עולה. היא לא חיכתה לתשובה. קולה הקשה, המרוחק,
הפעיל בשיפולי בטנו מערבולת שהסתחררה לאיטה סביב הגרעין הקשה של
תחושת רע-מתקרב שהיה שם כבר קודם. את כמו זרה, אמר. (אל תתלונן! אל
תתלונן! חוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים!). למה את מתעקשת
לקחת בכוח את מה שאולי רוצים לתת לך בכל מקרה? הוא כיווץ את שפתיו
ושרק לאט: "הו בייבי, זרה בין כוכבים, אהובה בין אוהבים". הוא התאמץ
לחייך את חיוך ה"עסקים כרגיל", שכרגיל נזקק לו רק כשהעסקים, בפירוש,
לא היו כרגיל.
.
אוף, פניה הביעו שאט נפש. אל תתחיל עם זה עכשיו. קולות נפץ של
יריות מרוחקות קטעו את דבריה. מעל לרמה, במרחק שעות הליכה אחדות
מהמקום שבו ניצבו על מורדות ההר, נראו היטב מסלולים בליסטיים
כחלחלים שחילקו את גוש הערפל האפרפר לחלקים ולמחוזות מוגדרים
היטב. צרצרים, אמר בויקו. טרטור מנועי מצעוף נשמע מרחוק. היא חשבה:
צרצרים. קליעים שמכילים נבטי קיפאון, חומרים שמעבים את הערפל. הם
מחפשים אותנו. הם לא יכולים לראות מהמצעוף את הקרקע, מבעד לערפל
הסמיך, אז הם יורים צרצרים שיעבו את הערפל לגשם, ויפזרו אותו. זו רק
שאלה של זמן עד שנוכל לראות אותם, והם אותנו. הוא חשב: מי ששולח
מצעוף בעקבות מישהו אחר, לא מתכוון לוותר.
.
בפרינסטון, יחד עם האחים גדנוב, פטר ואליה "הקטן", חש לראשונה
את טעמה של מלחמת כנופיות, אותו טעם שהתפשט עכשיו, לאט לאט, במרחבי
מערכת העצבים שלו. פטר היה הגדול שביניהם, ואליה נסחב אחריו לכל
מקום, במצוות הוריו. הם היו לא-מקובלים כמעט כמוהו. בויקו לא ידע מה
הבאיש את ריחם, וזה גם לא היה איכפת לו. הם היו בחוץ, וזה אמר שהם
היו איתו. בכל אופן, הילדים האחרים שהתארגנו בקבוצות וב"חבורות
סודיות", לא שיתפו אותם בסודותיהם, במחבואיהם ובתוכניותיהם.
.
בויקו סיפק להם סודות ותוכניות אלטרנטיביות. בשפע. יחד איתם,
הקים חבורה סודית, קבוצה, שהכריזה (בסוד, בינתיים), מלחמת חורמה בכל
הקבוצות האחרות, כאחת. בפיקודו ובהנהגתו הם אגרו ופיתחו והכינו כלי
נשק שונים, החל ממצבורי אצטורבלים וכלה בחניתות עץ. אבל ברוב הזמן
פשוט ישבו לצידו על עץ התות, ותיארו לעצמם כיצד תתנהל המלחמה
הגדולה, כאשר היא תתחולל.
.
זה היה די מפחיד, למען האמת. הם היו רק שלושה נערים, שניים
גדולים ואחד קטן, ומולם היו אמורים להתייצב שתיים או שלוש עשרות של
נערים מקובלים ומגובשים היטב. במוחותיהם של פטר ושל אליה, עלו
לפיכך, לא פעם, מחשבות כפירה על בריחה משדה הקרב, או, לחילופין, אי
התייצבות למערכה מלכתחילה. בויקו גער בהם וחיזק אותם ללא הרף, אבל
איכשהו, בתוך תוכו, הוא ידע – לרווחתו – שמדובר בפנטסיה שלא תתממש
לעולם. הוא ידע שלא תתחולל שום מלחמה, ושלאמיתו של דבר, המקובלים
בכלל לא מעוניינים בשום מגע איתם, עם הלא-מקובלים, ולכן אין, בעצם,
ממה לחשוש ואפשר להמשיך וליהנות מתכנון תוכניות מלחמה. אבל פטר
ואליה לא הבינו זאת. הם לקחו את העניין במלוא הרצינות, הם האמינו
בכל הסיפורים שהוא בדה למענם, וזה מה שהפריע להם לשחק את המשחק
"עד הסוף". אלימות פיסית לא נכללה ברפרטואר המציאויות האפשרויות של
בויקו. מגע "סופי" בין רודפים לנרדפים, לעולם אינו מתרחש בחיים
האמיתיים. אין דבר כזה. שום עימות, לעולם, לא מגיע לידי הכרעה.
.
אני עולה, אמרה נלי, אתה בא?
.
***
.
אני יורדת, אמרה נלי. הם עמדו על שפת הלוע העשן ומבטיהם
שהשפילו במורד המשפך, הגיעו עד לסופו, בעומק שש מאות וחמישים מטרים
בערך, במקום שבו ביעבעה ברטינה בוטחת, לבה רותחת שהוסתרה ברובה
מאחורי ענן עשן לבנבן, מעורב באדים, שעלה בארובה והיתמר למעלה, נושא
איתו ריח חריף של גופרית שמילא את האוויר. טרטור מנועי המצעוף נחלש
והתרחק לכיוון דרום, אבל בויקו היה בטוח שהמחפשים יעמד בקרוב על
טעותם ויחזרו על עקבותיהם. מסלולי הירי של הצרצרים לא נראו עוד
חוצים את הערפל הסמיך שכיסה את פני השטח.
.
אני יורדת. הוא ניסה לגחך. קודם אמרת שאת עולה. היא שתקה. הוא
לא חדר את מבטה האטום. קולו עלה לגובה שברור היה שאין מאחוריו שום
עומק אסטרטגי, שום עוצמה, שום יכולת ספיגה. רגע לפני ההחמצה, רגע
לפני ההתמוטטות. אבל למה? למה? לסתותיה נסגרו בנקישה מאיימת
סנטימטרים ספורים לפני פניו. עיניה המורכבות, בעלות אלפי התאים
התערפלו בהתמקדן בו. סתם אשליה, אמר האיש שבקיר שהופיע פתאום בצלע
ההר הסמוך. אל תשים לב, תחזיק מעמד. אתה, שתוק, אמר בויקו. יופי,
אמרה נלי, עכשיו אתה כבר מדבר אל עצמך.
.
צחוקו הגבוה והחלול נשמע כהד מרוחק של הצחוק שפיזרה אמו מעל
לראשי החוגגים בחתונתם. "הכל בסדר", צווח הצחוק, "העסקים כרגיל".
אבל מהרווחים שבין הצווחות, עלה והשתחרר קול בכי שהסגיר את האמת,
ואת החרדה ואת חוסר האונים. באוזניו צלל צליל אחיד ונקי של צ'לו,
שמשך פה-דיאז אינסופי, משהו כמו מוסיקת "מרחבי האין-קץ" שליוותה את
תמונות הרחיפה בחלל בסיפורי המדע-הבדיוני המצולמים הישנים.
.
לא נוכל להימלט מהם, אמרה נלי. היא הבליטה את סנטרה בכיוון
שממנו נשמעו מנועיו המרוחקים של המצעוף המחפש. והם, אתה בטח זוכר,
אנשי צרעות. אתה רוצה להילקח בחזרה לסלע האהבה? להניח להם לבחון את
ערכו של גופך כמארח זמני של ביצי וזחלי צרעות אפיטיס? לא יותר טוב
שנרד בעצמנו אל המצרף שאליו ירדו הדינוזאורים וממנו עלו מעופפי
גריונק? היא הושיטה את ידה והצביעה לעבר מורדותיו של ההר הסמוך. אל
תשים לב, אמר האיש שבקיר, שעדיין שיגר את בבואתו המוארת מצלע ההר,
אל תסתכל. שתוק, חשב בויקו. איפה היית כל הימים האלה? למה בכלל
נתת לזה לקרות? למה היינו חייבים להגיע לכאן?
.
הגבעות בשיפולי ההר, אמרה נלי. הוא עקב אחר כיוון ידה. הגבעות,
אי אפשר היה לטעות בזה, סודרו במבנה כתב הנקודות שפיענוחו הוסתר
במחשבי "סלע האהבה". הוא חיטט במטען העגלה, שלף ממנו את המסוף
והצליב את מיקום הגבעות עם מפתח ההמרה המוצע. אל המרקע קפצה כתובת
ברורה: כאן הכבדים לבשו קלות. אלוהים, אמר בויקו, איך ידעת?
.
רטינה עמומה עלתה מן הקרקע והתערבה בטרטור הקצוב והמתחזק
בהדרגה של מנועי המצעוף, שפנה לחזור ונראה שהחל להתקרב אליהם. אני
יורדת, אמרה. יש אנשים שכובשים הרים ושואפים לפסגות. אני יורדת
תהומות. תמיד ידעתי שאגמור בירידה לתהום. יש משהו יעיל להבהיל
ברעיון הזה של האוטו-טלקינזיס, כמו בתרווד ההתכה של מתיך הכפתורים
בפר-גינט. שום דבר לא הולך לאיבוד, דברים רק משנים את מבניהם. ואני
מרגישה, אני יודעת, שאני יכולה לעשות זאת. אני אנשוך את הבוהן עד
הסוף, ולא אומר די. יארך הסבל כמה שיארך, אני לא אשאל את נפשי
למות, ואמשיך לדחוף לשינוי הרצף הגנטי שלי. ואם יש אמת במה שאמר
גרג, וכפי שהדברים נראים עכשיו אין לי שום סיבה לחשוב שאין בהם אמת,
הרי שכאשר אגיע לקרקעית הסבל והמאמץ, אעלה מהמצרף כגיצים חיים של
אור, כלהק של צרעות אדם. צרעות האדם הראשונות בהיסטוריה של
האבולוציה. חשבת על זה? הרי ברור שאין לי שום סיכוי להשיג יותר מזה
אם אשאר כאן. אתה בא? נמריא ביחד?
.
אני לא יכול, אמר בויקו. אין לי סיכוי. אני לא ממש מאמין בכל
זה. השכל תופס, אבל הלב אינו מאמין. אולי זה בגלל שאני יהודי,
ואצלנו אין פורגטוריו, אין מצרף. אין כפרה על דרך של פיתוח אישי.
אין גיהנום עתיד לבוא, אלא הקדוש-ברוך-הוא מוציא חמה מנרתיקה.
צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה. אני אחד מאלה שיידונו בה.
אין לי ספק. אם ארד איתך, לכל היותר איעשה איש-צרעה. ואפילו פר גינט
לא הסכים להיעשות לטרול ולאבד את אנושיותו. הוא העדיף "למות כאדם
ישר".
.
אם הם יתפסו אותך, באמת תמות. והם יתפסו אותך, ותמות
בייסורים, אמרה. חשרת מלותיה הקיפה אותו ונילנלה אל מול פניו. הוא
ניסה לסלקן בניפנוף יד, אבל הן רק יצאו לעוד הקפה, שבסופה חזרו
לאותו מקום, ויצאו להתקפה מחודשת. הוא משך בכתפיו בחוסר אונים (הם
לא יתפסו אותי, חשב, אין מגע אמיתי בין רודפים ונרדפים, אין הכרעה,
הכל כאילו. הם לא באמת רוצים לתפוס אותי. הם רק ישאירו אותי בחוץ,
כמו תמיד, וכל עוד לא אתקרב אליהם, הם יתעלמו ממני. אני רק צריך
לשכוח מהמחקר, למצוא לי עבודה פשוטה, והכל יהיה בסדר). טרטור מנועי
המצעוף התחזק.
.
אני יורדת. הוא אמר: נלי… והשתתק. היא הביטה בו במבט בהיר
שניסה בכל כוחו להגיע אליו, לגרום לו להבין. הם ירו בי, אמרה. כמו
בציפור. בכל פעם שאני עוצמת את עיני, בכל פעם שהשקט מקיף אותי, אני
חוזרת אליהם, ומוקאת מביניהם ומלקטת במאמץ ובחריצות פירורים
משולחנם של המוכשרים באמת, כמו נמלה. ואני בכיתי, אלוהים, איך שאני
בכיתי. כל העניין פשוט יצא משליטתי. אני עפתי אל השמש, והם ירו בי
והפילו אותי ארצה. ואני יודעת שלא אוכל עוד לעופף בעולם הזה. לא
בגוף הזה, שנפל. אבל צרעות הרי עפות וטסות באוויר מכוחה של השמש,
ואיש לא יוכל לירות בהן ולהפילן ארצה. ואני רוצה, לפחות פעם אחת,
להשתחרר ולהביט בהם מלמעלה. פעם אחת לעלות ולבלוט, להיות אחת
ויחידה, לא אחת ממיליונים, לעמוד על הבמה, לשחק על המגרש, לא להיות
קהל. פר גינט שלך רוצה למות כאדם ישר, אבל פר גינט שלי יודע ש"את
מחיר הלידה משלמים בחיים". והוא רוצה "רק עוד פעם אחת לעלות
לגבהים".
.
ובעודה אומרת את הדברים האלה, החלה לרדת לאיטה, עקב בצד אגודל,
במדרון. כעבור צעדים אחדים, עצרה והסתובבה לאחור. הוא התקרב, וכפף
את גוו לעומתה. היא נישקה אותו על שפתיו, בתוקפנות מודגשת, בחטף.
הוא אמר: נלי… היא הביטה בו, מלמטה למעלה. הבטחת לעשות אותי
למאושרת. הוא השתתק והיא אמרה, אני אחזור ואעקוץ אותך. זה יהיה
הדבר הראשון שאעשה, אחרי שאיהפך לצרעות. כך תדע שזאת אני. ותדע
שאני מאושרת.
.
היא צחקה ואחוריה רטטו. אומרים שברגעים האחרונים לפני המוות,
חולפים חייו של אדם לנגד עיניו, במין הילוך מהיר, כמו מין תזכורת
אחרונה, לפני ניתוק. אבל הוא לא ידע שאירועי חייו של ההולך למות
יכולים לחלוף גם במוחו של מישהו אחר. היא צחקה ואחוריה רטטו. כך
בדיוק זכר אותה. כך בדיוק ראה אותה אז, מבעד לחלון הזכוכית של
הקומה העשרים וארבע בבניין המשרדים של "לבטח". ועכשיו, היא הייתה
יורדת והולכת אל תוך האש, מבלי להסב את פניה לאחור. אבנים שדורדרו
ברגליה הקדימו אותה בנופלן לתהום הבוערת. למעלה, במקום שבו עמד,
החלה הרוח שורקת ומגבירה את מהירותה. סופת שלגים מתקרבת, אבל שום
דבר, גם לא סופת השלגים הסוערת ביותר, לא יוכל לכבות את אש התמיד
הבוערת במעמקים. בויקו שוב לא יכול היה להתיק את מבטו מאחוריה
המחוטבים שעכשיו כבר היו מכווצים במאמץ, ולא רטטו כלל.
.
סוף.
.
