.
הביאו לי את ראשו של נסיך החלומות. רוג'ר זילאזני ורוברט שאקלי.
תרגום: דורית לנדס. עם עובד. 308 עמודים.
.
זהו סיפורו של מסע בחירות. מתברר שמדי אלף שנים נדרשת התרבות
האנושית להצביע ולבחור בידי מי להפקיד את האחריות לגורלה למשך
הקדנציה של אלף השנים הבאות. בבחירות הקודמות ניצחה מפלגת הטוב
(המלאכים, הצדיקים ובלתי-מפלגתיים). עכשיו, כאמור, נדרשים הטובים
להגן על שלטונם, בעוד הרעים (שדים, מכשפים ופסיכופטים) מתכננים
לכבוש את השלטון בסערה.
.
המפתח, כמובן, הוא דעת הקהל העולמית, והמאבק עליה מזכיר משיכת
חבל. המלאכים והצדיקים מנסים לעורר את רגשות ההתעלות והאמונה בלבם
של בני האדם. השדים והמכשפים מנסים לחשוף את הצד האפל, הרצחני וחסר
התקווה של האדם.
.
מכיוון שכל זה מתרחש בשנת אלף לספירה הנוצרית, שני הצדדים אינם
יכולים להשתמש בלוחות מודעות ענקיים וגם לא בתשדירי שירות
בטלוויזיה. במקום זה, הם מנסים לרתום לעגלותיהם אמצעי תקשורת ותחומי
אמנות אחרים. למשל, ארכיטקטורה. המלאכים מנסים ללמד את בני-האדם
לבנות קתדרלה גותית, מבנה שאמור להפעים את נפשם של כל רואיו,
ולהעצים את אמונתם בעולם נשגב וטוב יותר.
.
השדים והמכשפים, לעומתם, פונים לתחום התיאטרון. הם מתכננים
להפיק מחזה ידוע, אלא שבאמצעות מניפולציות שונות, יוחלף הסוף הטוב
של המחזה המקורי בסוף מכוער ומרושע מאין כמותו. סוף שידכא כל תקווה
ויכניס יאוש ותיעוב בלב כל מי שיצפה בו. בקיצור, סוף שיבהיר כי
הרוע הוא השליט האמיתי בעולם, וכי הוא זה שמכוון את נפשותיהם של
בני האדם.
.
זהו סיפור לא מי-יודע-מה מקורי, כמובן, אבל מצד שני, השילוב
בין רוג'ר זילאזני לרוברט שאקלי, שניים מענקי המד"ב המודרני, מושך
את תשומת הלב ומעורר תקווה. אלא שהתקווה הזאת מתפוגגת במהירות,
כשהיא משאירה אחריה אנקדוטה אנתרופולוגית בלבד: זילאזני ושאקלי נהנו
מאוד מעבודתם המשותפת. העובדה הזאת מזדקרת מיד ובבירור לעיניו של
הקורא. בקטעים רבים, הספר הזה נראה כמו הקלטה של שני חברים היושבים
ומשוחחים בשעת השקיעה על המרפסת. שיחה קלה ומשועשעת, כמו הבריזה
הנושבת מהים. הרבה בדיחות פרטיות, הרבה רמזים אישיים, מעט מאוד
נכונות להתאמץ ולהשקיע בסיפור. אולי זילאזני חשב שהוא יהיה "המוח"
וששאקלי יספק את ה"ידיים" שיבצעו את המלאכה השחורה של הכתיבה. אולי
שאקלי חשב שהוא יהיה "המוח", ושזילאזני יספק את כוח העבודה. כך או
כך, התוצאה הייתה ששניהם נשארו בכסאות הנוח שלהם, על המרפסת, בעוד
הסיפור נשאר הרחק מתחת לרף הכניסה למדף ספרי המד"ב העכשוויים
(הספר נדפס לראשונה, באנגלית, בשנת 1991).
.
בדיחות סגנון פרטיות שנראו אולי משעשעות בעת סיעור המוחות
שהוליד אותן, נראות חסרות טעם כשהן נקראות מחוץ להקשר הרגעי ההוא.
עם אלה אפשר למנות משפטים כמו "אני רוגניר, מבני הגמדייה של רולפינג
באופסלה", או: "אבל מי היה מסוגל לכשף את האדון ולקחתו מכאן בקלות
כזאת?", או: "איזה אושר היה זה לרכוב יחד עם אהוב-הנפש גבוה מעל
לעננים!", או: "אוי, אדון, אתה עוד יכול לנקום את נקמתך באנשים היפים,
הצעירים, רבי המזל, הנתעבים האלה". לא זילאזני, ולא שאקלי, לא היו
משאירים משפטי בוסר כאלה בספר שהם בלבד היו חתומים עליו. איש מהם גם
לא היה מהמר על כך שהקורא יקבל אותם כבדיחות, ולא כפשוטם.
.
הדיונים התיאולוגיים באשר לזכותם הבחירה החופשית של בני-האדם,
שהם כלי משחק בידיהם של כוחות חזקים מהם, מסתכמים באמירה ש"אנשים
אינם חפצים, ואי אפשר לתמרן אותם בצורה כזאת". קצת מוזר לקבל את זה
מרוג'ר זילאזני, מומחה בין-לאומי למיתולוגיות ולדתות עתיקות, ומחברו
של "אדון האור". הרמזים המתעבים והולכים לכיוונו של פרנקנשטיין,
יציר דמיונה של מרי שלי, רחוקים מלמלא את הציפיות מרוברט שאקלי,
סאטיריקן ובדחן ידוע, מחברו של "אלמוות בע"מ".
.
בסיכומו של דבר, נראה שהמחברים התפתו להאמין בדברי הניחומים
שהשמיע המלאך בבריאל לשד עזי: "לא חשוב אם ניצחת או הפסדת במשחק,
אלא איך שיחקת אותו". ובכן, זילאזני ושאקלי שיחקו את המשחק יפה. הם
נהנו, ובשבילם, בגילם ובמעמדם, זה בוודאי מספיק. והקוראים? הם,
ממילא, לא יותר ממשקיפים חסרי זכות הצבעה.
.
