מעוף כלולות – פרק שלישי

הספר "מעוף עלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק שלישי.
.

הוא עמד שם וחייך חיוך קטן, שלא הסגיר שום סימן למבוכה. זה אתה?
שאלה, ומיד הצליפה בעצמה במלוא עוצמת ביקורתה העצמית (לא זה לא
הוא, זה אחיו הצעיר). היא שאפה אוויר לעומק ריאותיה, ופלטה אותו
בשאלה נוספת: אתה עוקב אחרי? או מה? בויקו רצה לחזור בו. הוא רצה
להתנצל, לומר שזו טעות, אבל במקום זה אמר בשקט, בקול רך, אני אוהב
אותך. אמרתי את זה, אמר לעצמו, אמרתי את זה. הוא המשיך לחייך את
חיוכו הקטן. ידיו היו תלויות לצידי גופו ללא ניע, כמו שליחים שמחכים
לפקודה. רק כפות הידיים, שהתאגרפו והתרפו חליפות, העידו על מתח שהחל
לגאות בו (יכול להיות שהוא אינו פועל כראוי? יכול להיות שהיא בפנים,
והוא, כרגיל, צריך להישאר בחוץ?).
.

סתם מטורף. היא רצתה להסתובב וללכת משם, מהר, לפני שהכיכר
תתרוקן מאנשים, והיא תישאר איתו, לבדה. אבל משהו ביציבתו רמז על
היעדר סכנה ממשית. ופניו הבהירים לא הציגו הבעה אופיינית לעובד
כפיים. הוא ייצג איום מסוים, אבל לא איום קיומי, גופני. לא משהו
שהיא לא תהיה מסוגלת להתמודד איתו. היא לא ידעה מדוע, אבל היא
התיישבה על הספסל הסמוך.
.

האנשים שירדו יחד איתה מהחדפס כבר יצאו מתחום התחנה, והחדפס
עצמו התרחק במורד הדרך, עד שנעלם מאחורי העיקול, לחישת מנועיו
החשמליים גוועת לאיטה. במרכז המסחרי השכונתי, החלו הסוחרים לסכם את
פדיונם היומי. ברחבה המרוצפת שבין החנויות, שיחקו כמה נערים
בכדורגל. צעקותיהם שחצו את המרחק שבינם לבינה, נחלשו ונשמעו לה
כצווחות חנוקות, קטועות. הכל כרגיל, הכל כרגיל, שום דבר כמעט לא
השתנה בשכונה בעשרים ומשהו השנים האחרונות. אמה אמרה ששום דבר לא
השתנה בעשרות השנים האחרונות, וגרסטל מחנות מיני המתיקה, דיבר על
יותר ממאה שנים של "אותו דבר". אבל עכשיו היא חשה בעורפה את נשיפתו
המאיימת של השינוי, שלוותה, למען האמת, במין עיקצוץ נעים, דיגדוג של
ציפייה לבאות. היא צודדה את מבטה בזהירות. הוא עדיין עמד שם, ואת
מקומו של החיוך על פניו תפשה ארשת מודאגת, כמעט מבוהלת.
.

את מרגישה רע? צל של חוסר ישע החל לכסות את הבעתו. וזה מה
שרוקן ושיחרר בבת אחת את החשש שעדיין מילא את ביטנה. אנשים חסרי ישע
אינם יכולים להוות איום של ממש. היא תסתדר איתו. היא תשתלט על המצב,
אם רק תרצה. היא אמרה: לא, הכל בסדר, אני רק עייפה מעט, זה הכל.
אני חייבת להרוויח זמן, חייבת. היא הוציאה מטבע מארנקה, הגישה לו
אותו ואמרה בקול שניסה – בלא הצלחה – להפגין שוויון נפש (מה בסך הכל
קרה, הרי בכל יום אומרים לי אנשים זרים שהם אוהבים אותי): גש תביא
לי מים מינרליים מהכלבו של זריצקי.
.

אחרי שלגמה, תקפה: תגיד, הרבה פעמים אתה עוקב אחרי אנשים ומנסה
להתפרץ לחייהם? הוא הרצין. קוראים לי בויקו. התשובה היא לא. זו פעם
ראשונה שזה קורה לי, ואחרי שאני אתחתן איתך, זה לא יקרה לי יותר עם
אף אחת אחרת. סילוני מים פרצו מאפה. אחרי שמה? אתה מטורף או מה?
(טעיתי. תמיד אני חייבת להסתבך בצרות). אולי כדאי שניגש יחד למשטרה,
אני חושבת שאולי ברחת מאישפוז, או משהו כזה. אם הוא נעלב, הוא לא
הראה את זה. הוא חזר ואמר, בשקט: אחרי שאני אתחתן איתך. לא, אני לא
מטורף. אני לא חושב שכדאי שניגש למשטרה, הם לא מסוגלים לעזור לאנשים
במצבנו. הם לא יבינו.
.

זה כבר היה ממש מצחיק. היא לא יכלה להתאפק, ושיחררה תגובה
צינית אופיינית. אהה. הם לא מבינים אנשים במצבנו. היא הדגישה את
ה"במצבנו" בהעוויית פנים אומרת טירוף. בויקו שתק. אחרי שתיקה קצרה,
היא אמרה: נלי. הוא הגיב במבט שואל, והיא חזרה: נלי. אני נלי (אני
טרזן, את ג'יין). אני יודע, ענה. את נלי, אני בויקו. חיוכה איים
לגאות לפרץ צחוק היסטרי. תגיד, למה אתה מדבר ככה? בסגנון מסודר כזה,
קפוא, הגיוני, אני בויקו את ג'יין. זאת אומרת, נלי. התשובה היא כן.
התשובה היא לא. המבט המבולבל, חסר הישע, חזר והשתלט על פניו. ככה
מדברים אם רוצים שהאחרים יבינו, לא? היא שקלה את זה לרגע, והשיבה
במהירות, כן, זאת אומרת אולי, אבל שום בן-אדם נורמלי לא מדבר ככה.
בויקו התנגד. לא? אבל ככה מדברים אצלנו. חזרנו להתחלה, חשבה נלי.
הכל זורם במעגלים. אבל בקול אמרה, אהה, אני מבינה, אצלנו. היא אמרה
את זה בהטעמה של רגע לפני סוף השיחה.
.

כן, אמר, אצלנו. מבטה המפגיע אילץ אותו להמשיך. ובכן, אני מניח
שאני מה שאת היית מכנה חכם. בעצם, אני רק חצי חכם. אמי היא המונית.
זו הייתה האמירה השלמה הראשונה ששמעה ממנו, והוא אמר את זה בפשטות,
כאילו ציין את העובדה שהשמש שקעה בדיוק באותו רגע, מאחורי הברושים
שתחמו את חצר בית הספר היסודי שבו למדה בילדותה.
.

ראשה הסתחרר במהירות גוברת והולכת. בנייני המרכז המסחרי ובתי
המגורים הסמוכים אליהם, נראו לה לפתע כרצועה צבעונית רוחשת, חסרת
גבולות. זה טירוף, חשבה. תחושת הכאב העמום במוחה התחדדה. לאימה היה
פעם רומן קצר עם חכם, שנעלם יום אחד כאילו שבלעה אותו האדמה. זה היה
הרבה לפני שנלי נולדה, אבל היא ידעה את כל הפרטים ושמעה את כל
הסיפורים על הרומן הזה. החכמים לא קיימים, היא שיננה לעצמה. הם לא
קיימים באמת. הרשם הקטן עלה בזכרונה, ושלח בה מבט נוזף. זו רק אמונה
עממית פרימיטיבית, מטופשת, עלובה. מרחוק, מעבר לתחושת הכאב, גאה
הפחד ומילא שוב את ביטנה. והחשד המריא שוב למשימותיו האפלות.
.

אז איך זה שאתה עובד בניקוי חלונות? (שקרן!). (הוא התיישב על
הספסל, לידה, התבונן סביב, וכשהיה בטוח שאיש לא נמצא בטווח שמיעה
מהם, אמר בלחש, אני לא מנקה. בדקת את החלונות במשרדך אחרי שהלכתי ?
הוא חייך והיא הרגישה שהיא מרותקת לחיוכו. זה קשור לאיזה מחקר שאני
מבצע מטעם עצמי. היא הרגישה שהיא זקוקה נואשות לזמן למחשבה. סוכן
חשאי של חברת החכמים. זה באמת היה יותר מדי, בייחוד אחרי יום עבודה.
היא ניסתה להשתלט על הרעד בקולה. טוב, תספר לי על זה בהזדמנות אחרת.
עכשיו אתה אומר לי יפה שלום ועולה על החדפס החוזר למרכז העיר. היא
הביטה בשעונה. החדפס החוזר יעבור בתחנה בעוד עשר דקות. מתאים.
.

בויקו התפתל. למה היא רוצה להיפטר ממנו? עד עכשיו הכל התנהל
נפלא, הוא לא ציפה להתקדמות מהירה כל כך. את לא רוצה להיות אתי עוד
מעט? שאל. (אולי נדבר קצת, ואז תוכלי להתחיל לאהוב אותי). אלוהים
ישמור, איך שהטיפוס הזה מדבר, חשבה. אבל בקול אמרה: בסדר, נשתה
תה, ואז תיסע בחזרה למרכז העיר (את מסתבכת שוב).
.

הביסטרו של רון סבאג' הזקן היה עדיין פתוח בפינת הרחוב, מתחת
לסניף המקומי של חברת החשמל. הם היו הלקוחות היחידים במקום, וסבאג',
שהכיר את נלי מאז ימי ילדותה, עשה כמיטב יכולתו להיראות דיסקרטי ולא
מעוניין, אבל למעשה אימץ את כל יכולת השמיעה המוגבלת שלו וריכז
אותה בנאמר ליד השולחן המרוחק, שבו בחרו השניים. אהבה, אהבה, הימהם
לעצמו את המלה שהצליח לפענח.
.

על הקיר, מאחורי הדלפק, תלה מישהו לפני שנים רבות, פלקט
שעליו נרשם בכתב יד עגול קטע מ"פר גינט" של איבסן. סבאג', רווק בן
קרוב ל-60 שנה, שכל הנשים הנשואות בשכונה נדו לו, שמר בעינו האחת
על הזוג, בעינו השנייה קרא את הכתובת שעל הקיר:
.
***
.

העיקר רבותי, שאני רווק.
מה הינה תכליתו הנצחית של אדם?
להיות לעולם זה אשר הינהו .
לחיות לעצמו, עם עצמו, עד עולם .
ואם כן, היוכל לשאת גם עול של זולתו?
ספק גדול.
.

***
.
אחרי כן, אכן עלה בויקו כמסוכם על החדפס החוזר, ונסע בו דרך
מרכז העיר, לשכונה – בקצה האחר של שטח השיפוט העירוני – שבה שכר לו
דירה בקומת קרקע של בניין מתפורר למחצה. נלי פנתה וירדה בדרך החולית
המוליכה אל הערוץ, שעל שפתו ניצב בית הוריה. הכל מסביב נראה כרגיל,
אבל היא כבר החלה להתמכר ללטיפותיו הרכות של משב השינוי העתיד לשאת
את חייה למקום אחר.
.
***
.
מי שנולד וגדל על שפת התהום, חש את אימת ההידרדרות כל חייו.
בית הוריה של נלי היה הבית האחרון בדרך היורדת אל הערוץ. מעבר לו,
נטה השיפוע בזווית חדה, שירדה ללא פשרות, עד לתוואי נחל האכזב
שלעתים זרמו בו שפכים עירוניים, לעתים מי גשמים, אך ברוב ימות השנה
היה פשוט יבש. אמה של נלי נהגה להשליך אשפה וחפצים מיותרים מבעד
לחלון המטבח. תנופה לא גדולה במיוחד הספיקה כדי להנחית את החפץ
המושלך מעבר לגדר, במקום שבו החלה הקרקע להשתפל כלפי מטה בזווית
מאיימת. מכאן ואילך, עשה הטבע את שלו. החפץ המושלך התגלגל קלות על
הקרקע, עד שנשמט ונפל אל מדרגת הסלע השנייה, כשלושים מטרים מתחת
למפלס הבית. שם נחו החפצים יום או יומיים, עד שבאה רוח ודחפה אותם
אל קצה המצוק, ומשם – אל הנצח. תושבי השכונה ידעו היטב ששום דבר
שהושלך אל הערוץ, מעולם לא חזר ועלה ממנו. לא בשלמותו ולא לחלקיו.
הערוץ, אותו ערוץ שדמותו הייתה פעורה לרגליה של נלי במשך כל חייה,
היה המקום שבו מגיעים כל הדברים אל סופם.
.
ההליכה בדרך העולה מן הבית עד למפלס הרחוב, הייתה כרוכה במאמץ
לא קטן. בימי הקיץ גבה המאמץ הזה מס, בדמותם של זרזיפי זיעה שניגרו
במורד גבו של המטפס. מי שביקש לעבור בה בחורף, נאלץ, פשוטו כמשמעו,
לצעוד נגד הזרם הגועש שניקז את מי הנגר העיליים מכל הסביבה והוליכם
אל הערוץ. באותם ימים קישטו מפלי מים לבנים מקצף את מדרגות הסלע,
ונלי, שהביטה אל הערוץ מחלון ביתה, דימתה לעצמה את הבית כולו צף
ומפליג ויורד תהומה.
.

מאמץ העלייה היה אפוא מרכיב עיקרי בשגרת חייה של נלי. וכל מבט
אל מעבר לחלון הזכיר לה את עובדת החיים ששיננה לעצמה ממילא כמין
מנטרה סודית: שמי שלא עולה, עלול להידרדר לתהום. והתהום שלה, היא
ידעה זאת היטב, הייתה רק אחת מאותן תהומות, שחבריה, שהתגוררו במקומות
אחרים, לא ידעו כלל על קיומן. האיום המתמשך בהידרדרות, שיעבד במידה
ידועה את כל משאביה לשאיפת הטיפוס, לצורך לעקוף את הנחשולים המבקשים
לסחוף אותה תהומה, לטפס, לטפס כדי לא להידרדר. המאבק המתמיד, הכמעט
היסטרי והבלתי מתפשר על כל מדרגה, הביא לה הישגים נאים בלימודים,
בספורט ובחיי החברה. כך זה היה, לפחות, עד שבהשראת אמה, נדמה היה
לה שטיפסה והגיע למדרגת סלע בטוחה, והיא עתידה להתקבל ולהצטרף לחברת
החכמים. כשטפחה המציאות על פניה, נותרו בידיה – בתחילה – הישגיה
בלימודים ובספורט בלבד. היא הצטיינה במשחקי כדור למיניהם, ואהבה
לחשוב על עצמה כעל אלופת השכונה במחניים, אף שמעולם לא התקיימה
אליפות במשחק זה, וגם אילו התקיימה, הייתה האליפות ניתנת לקבוצה של
משחקים, ולא לשחקן בודד כלשהו. כך או אחרת, לא היה כדור שנלי לא
הייתה מסוגלת לתופסו. ניסיונות הטעייה והטלות חזקות במיוחד הסתיימו
כולן בתוצאה אחת: הכדור בידיה של נלי. היא הייתה מתבוננת בכדור
המתקרב ללא פחד, מחשבת כהרף עין את מסלולו, ולוכדת אותו במיומנות
שלא היה לה מתחרה. אבל הפיחות במעמדה החברתי, תולדת גאוותה המוקדמת
מדי, הביא לדחיקתה גם ממשחקי המחניים, ובסופו של דבר נותר לה מסלול
קידום אפשרי אחד ויחיד: ההשכלה, שכדרך ההמוניים הייתה השכלה
מעשית-יישומית, בתחומי ההנדסה והפעלת המערכות הממוחשבות. והיא
טיפסה במסלול הזה, כמו שטיפסה במסלולים האחרים – בציפורניים. המפקחת
על תוכניות החינוך נדהמה בכל פעם מחדש למראה הציונים שקיבלה
בבחינות, שלא ירדו מ-95 אחוזים למאה. סדרה עקבית כזאת של ציונים
גבוהים כל כך, לא התאימה לציפיותיה מהנערה, שנבעו בעיקר מהרקע
החברתי-כלכלי הנמוך שממנו באה. ההישגים בלטו עוד יותר על רקע
הדחייה החברתית שאיתה נאלצה נלי להתמודד.
.

יש אנשים שהכל הולך להם בקלות, אמרה המפקחת בשיחה החצי-שנתית
שניהלה עם בני מחזורה של נלי, יש תלמידים מוכשרים, שבאופן טבעי, בלי
מאמץ מיוחד ובלי השקעה יצאת דופן, מצטיינים בלימודים ומקבלים ציונים
מעולים. זה דבר רגיל, שאינו ראוי להערכה מיוחדת. אבל יש תלמידים
אחרים, כמו נלי למשל, (כל הראשים הסתובבו וכל המבטים ננעצו בה בשתיקה
עויינת), שלפי נתוניה הטבעיים, ולפי הישגיהם של הוריה, הייתה צריכה
להיות תלמידה בינונית, אבל היא מתאמצת ומשקיעה, ומגלה חריצות – כמו
נמלה. וכשתלמידה כזאת מגיעה להישגים כמו אלה שאליהם הגיעה נלי, היא
ראויה לכל הכבוד וההערכה.
.

המפקחת, בדרכה המגושמת וחסרת הרגישות, ניסתה לומר לנלי כמה
מלים טובות, אבל אגב כך חשפה את דעותיה הקדומות, ובאותה הזדמנות
שיחררה כמה לשונות חדות שהשחיזו את עצמן על גבה של נלי. "כמו נמלה",
לעגו לה. חוסר ההכרה בכשרונותיה, וייחוס הישגיה לחריצות בלבד, חרכו
את לבה של נלי בברזל מלובן. בסיוטי לילה שבאו לאחר מכן, ראתה את
עצמה כנמלה קטנה, המלקטת פרורי ציונים משולחנם של התלמידים המוכשרים
הטבעיים, עד שרגל גדולה, נעולה במגף פוליאתילן שחור, רומסת אותה,
רמיסה שממנה הייתה מתעוררת נוטפת זיעה ומתנשפת. בחלומות אחרים ראתה
את עצמה נפרעת מהמפקחת באופנים שונים, חלקם גופניים, חלקם נפשיים,
כולם אכזריים מאוד.
.

היא ירדה בדרך העפר, הקיפה את הבניין רב הקומות האחרון ברחוב
והמשיכה עם הדרך המתפתלת לעבר הערוץ. מכאן ואילך ניצבו רק בתים חד
קומתיים שנבנו בידי בעליהם, ללא פיקוח ואחריות של מחלקת ההנדסה
העירונית. שבעה בתים כאלה חילקו ביניהם את המדרון, עד לגבול מדרגת
הסלע. ארבעה בצד ימין של הדרך, ושלושה משמאלה. ברצועות הקרקע הצרות
שהפרידו בין הבתים, גידלו השכנים ירקות מעטים בערוגות, ובחצרו של
הבית השני מימין, ביתם של בני משפחת שמידט, ניצב גם לול תרנגולות
קטן.
.

נלי חלפה במהירות ליד בית שמידט, קיצרה את דרכה בחצותה את חצרם
של בני טרופ, והגיעה אל הדלת האחורית של בית הוריה. לפני שנכנסה,
הסתובבה ושלחה מבט בתהום, אותה תהום שהביטה בה פעמים רבות כל כך,
ברגעי הבדידות, כשחבריה וחברותיה שיחקו במשחק מחניים, שבו סירבו
לשתפה. היא נרעדה. היה משהו באימרה שקראה פעם באיזה ספר ישן, שלפיה,
כשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת לקרבך.
הפירוש שהצמיד הספר לאותה אימרה, הציע למי שנלחם במפלצות, להיזהר
שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. אמה ישבה בכורסה והביטה במגזין נשים
שחלף על מרקעו של מסוף התקשורת. הוויזו חילקה את מרקעה הגדול לארבעה
חלקים, שעליהם הקרינה ארבעה מרקעי-ערוץ שונים, שאיש לא התבונן בהם.
אביה טרם חזר ממשרדו במחלקת שירותי הרווחה העירוניים.
.

היי אמא, אמרה והשליכה את תיק הצד שלה אל הספה, יש משהו לאכול?
אמה לא הפנתה את ראשה, ואמרה, תוך צפייה במגזין שבמסוף: קחי לך משהו
במקרר. איך היה היום? נלי צחקה. שום דבר מיוחד. מה רצית שיקרה? אמה
כיבתה את המסוף ופנתה אליה. קולה היה רציני, אם כי פניה ניסו להציג
חזות מתבדחת. מה רציתי? רציתי, למשל, שמישהו כבר יציע לך נישואים.
.

אההם. נלי נשאה אל השולחן קערה שהכילה פשטידת אצות ושמרים.
כבדרך אגב אמרה, ובכן, האמת היא שמישהו הציע לי נישואים. אחרי שלגמה
מהמרק, הפירה את השתיקה שהשתררה, והוסיפה, כמעט בלחש, הוא חכם.
.

השעות שבאו לאחר מכן, הוקדשו לתיאוריה ולדיווחיה המפורטים של
נלי. מי האיש, איך הוא נראה, מה בדיוק הוא אמר, איך התנהג, מתי קבעו
להיפגש שנית. איפה, ומה יהיה אם הוא לא יופיע? האם היא יודעת איפה
למצוא אותו? אמה האזינה בשתיקה דרוכה. מדי פעם הצטעפו עיניה, אבל
ברוב הזמן מבטיה הדמומים אמרו – כמעט צעקו – דבר אחד: לכי על זה,
לכי על זה, אל תוותרי, ההזדמנות הזאת לא תחזור.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.
.