ההיסטוריה של היום היא לא ההיסטוריה של פעם – וזה מדעי

.
ההיסטוריה של המדע.
ג'ון גריבין.
תרגום: דפנה לוי
עורך הסדרה: יהודה מלצר.
עורך מדעי: חיים שמואלי.
ספרי עליית הגג – ידיעות אחרונות – ספרי חמד.
702 עמודים.
.
הווידיאו הרג את כוכב הרדיו, והאינטרנט מציבה אתגר לא פשוט לפני
מחברים של ספרים שנועדו לספק מידע ולהרחיב דעת. כשוויקיפדיה
נמצאת במרחק שני קליקים, אין צורך לכתוב, להפיק, להוציא לאור,
לשווק, להוביל, למכור, לקנות ולקרוא ספרי עיון שמביאים מידע כפשוטו.
פעם, מזמן, ספר כמו "ההיסטוריה של המדע", היה אמור לספק מידע.
כמו כל ידיעה עיתונאית בסיסית, הוא היה אמור לענות על חמשת
המ"מים: מי? מה? מתי? מדוע? מקום? היום, אם זה כל מה שהוא
מביא, הוא מוצא את עצמו "ראש בראש" עם ויקיפדיה ועם אלפי
אתרי מידע אחרים.
.
ג'ון גריבין היה פעם מדען (אסטרופיסיקה, קימברידג'), ואז החליט לשנות
כיוון ולהפוך לכתב מדעי. זה היה בימים שלפני הרשת, לפני גוגל, לפני
ויקיפדיה. הוא היה בא, מספק (בחן ובכישרון) מידע, מסביר כמה עובדות
או תהליכים, מאיר נושא או תחום – וזוכה לתודת קהל הקוראים. כך כתב
ספרים על איינשטיין, פיינמן, שרדינגר, וגם על הדי-אן-אי. במקביל
פירסם רשימות בעיתונים אנגליים שונים (גארדיין, ניו-סיינטיסט). הוא
היה כתב מדעי טוב. רהוט, בעל יכולת ללמוד במהירות תחום חדש, הוא
זיהה היטב את "האיזורים האפורים" ביכולת ההבנה של הקוראים והיטיב
לכוון אליו זרקורים של מטפורות שסייעו להבנה. אבל הוא תמיד דיבר
"מלמעלה למטה". כמו משה שהביא את התורה ממרומי הר סיני אל
העם שחנה למרגלותיו. או, אם רוצים, כמו מורה טוב בטלוויזיה
החינוכית, עם הנימה הדידקטית, שאם מאזינים לה היטב, קל לזהות
בה התנשאות עדינה, את תחושתו של הדובר, או הכותב, שהוא מדבר
לקהל של רפי שכל שמבקשים שהוא יאכיל אותם בכפית.
.
אפשר לנהל דיון על הסגנון הזה שהיה נפוץ בכתיבתם של כתבים מדעיים
רבים בשנות ה-60, ה-70, ובתחילת שנות ה-80, ובמקרים מסוימים המשיך
אף מעבר לתקופה הזאת. אבל השאלה המעניינת בהקשר של הספר הזה,
אינה תיאורטית. הנה לפנינו ספר שנראה כאילו נכתב לפני 30 שנה, בראיית
העולם שבו המחשב היה כלי להנהלת חשבונות, עיבוד תמלילים ועיבוד
נתונים של ניסויים מדעיים. איך הוא מתפקד בעולם שלנו, עם גוגל, ויקיפדיה,
וכל השאר? אפשר לענות על השאלה הזאת בשאלות? כיצד היינו מגיבים
אם מישהו היה מנסה למכור לנו טלפון שולחני בן 30? או מכונית בת-30?
או מקרר, או מצלמה המיועדת לפילם 35 מילימטר?
.
זה קצת עצוב, למען האמת. הספר הזה – שיכול היה להיחשב לספר טוב למדי
לפני 30 שנה, נראה בעולם שבו אנו חיים כמו דג שהושלך במכונת הזמן אל
חופי העתיד, והוא מונח על החול, מנסה לשאף חמצן מהאוויר באמצעות זימים
שבבירור אינם מתאימים למשימה.
.
זה עצוב שבעתיים כשמסתכלים על 702 העמודים של הספר (כולל הביבליוגרפיה
והמפתח), ומבינים ויודעים כמה עמל הושקע בהם. אבל, עם כל הצער והאמפתיה,
אין מנוס מהתחושה הברורה שכל העמל הזה הושקע לשווא. גריבין משרטט
מסלול התפתחות של המדע, מקופרניקוס ועד ל"מצב המדע בשנת 2001". במילים
אחרות, הקורא הישראלי בשנת 2010 מצופה לקבל מוצר שלפיו "קץ ההיסטוריה"
כבר הגיע לפני תשע שנים.
.
אם לא די בזה, גריבין משרטט מסלול היסטורי שאינו שלם, אינו מנומק, והוא
מורכב ממקטעים המוקדשים לנושאים מוגדרים, שנראים כפרקים של ויקיפדיה
אלטרנטיבית. המידע נמצא שם, אם כי לא תמיד במתכונת נגישה לקורא הלא
מקצועי (כותרות כמו "דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל" לא יכולה להיחשב אטרקטיבית
לקורא הממוצע. וכך גם הכותרת הסמוכה: "יחסי צבע-מגניטודה והמרחק
לכוכבים"). אבל האם יש צורך בוויקיפדיה אלטרנטיבית? גם אם נניח שמישהו
יחשוב שגם בתחום הזה כדאי לנסות את האסטרטגיה של "יפרחו אלף פרחים",
עדיין הספר הזה נופל מוויקיפדיה, פשוט, מפני שוויקיפדיה מכילה את כל מה
שיש בו, ואילו הוא לא מכיל את כל מה שיש לוויקיפדיה להציע על ההיסטוריה
של המדע.
.
כדי שלספר כזה תהיה זכות קיום בעולם של 2010, הוא חייב להביא אחת
מהשתיים: או שהוא נכנס לקטגוריה של ספרי "טיים-ליין", והוא מכיל את
כל – אבל את כל – האירועים בתחום שהוא סוקר; או שהוא מביא משהו
שמעבר למידע כפשוטו. משהו אישי, סיפור חווייתי, תובנות אישיות,
משלים, דימויים, חיבור בין מדע לתחומי תרבות אחרים, סיפורים שטרם
סופרו על המדענים המעורבים, או משהו אחר, משהו חדש שאי אפשר
למצוא בווקיפדיה. הספר הזה, מה חבל, אינו מציע אף אחת משתי
האפשרויות האלה.
.