.
אני אהבתי בשל תפוח. תפוח נשוך הממלא את כל חלל הפה, ובכל
זאת רובו עדיין נותר בחלל הפתוח. תפוח שמאיים כמעט לשסע את
הלסתות במה שהתקשורת המקומית הייתה מכנה "אירוע אלים",
כמו התפוח של מגריט ב"חדר הקשוב" שנראה כמו הדבר הכי קרוב
והכי מוחשי לביטוי "שקט שלפני הסערה", שמונח לו שם, ממלא
את החדר בשתיקה רועמת שעלולה/עתידה להסתיים בפיצוץ.
.
אלא שבתצלום המדובר של אנה שטיינשלייגר (גלריה דביר, רחוב נחום
הנביא 11), מי שנראה כעומד להתפוצץ הוא נער חרדי העומד כשגבו
אל הקיר, פיו פעור בתנוחת זעקה, והתפוח חוסם אותו במלואו.
כפי שאי אפשר להימנע מהאסוציאציה אל מגריט, אי אפשר גם שלא
להיזכר בתצלומים רבים מספור של נערים שחורים, הנשענים
בגבותיהם אל קירות עשויי לבנים (ניו-יורק, שיקגו, דטרויט),
כשבידיהם, או למרגלותיהם כדור-סל. אלה תצלומים חלומיים. אתה
מתבונן בהם וקורא את חלומותיהם, החלום האמריקאי, לעלות
מאשפתות לפסגת ההצלחה. אלה אינם תצלומים של "מה שיש",
אלא של מה שאולי (הלוואי) יהיה. תצלומים של אמונה בעתיד,
של תקווה.
.
הנער בתצלום של שטיינשלייגר חי בעולם של אמונה, אבל הוא חרד
לעתידו. בקושי מחניק יבבות אימה, והוא קורא לעזרתו את התפוח
שחוסם בגופו, בינתיים, את ההתפוצצות. כן, תפוח. אותו פרי
שבאמצעותו "היא פיתתני", ושבשלו הושלכנו מגן העדן לחיי סבל
קצובים בזמן.
.
שטיינשלייגר עצמה מצאה מצלמה ואלוהים (לא בהכרח בסדר הזה),
בתהליך שלא היה נטול סיכונים לפיצוצים. חייה נראים כמו הדגמה
של עקרונות תורת הקוונטים. מציאויות מקבילות החולקות את אותה
חלקת זמן. מהגרת רוסית באמריקה, יהודייה דתיה העוסקת
באמנות הצילום ("לא תעשה לך כל צלם…"). אם חד-הורית עם שני
ילדים קטנים, החיה בקהילה חרדית ומתעדת את חייה המשפחה
היהודית. אשה שרוצה לפרש את הביוגרפיה שלה, אבל מעדיפה
להימנע מלדבר על עצמה (כפי שהודתה בראיון לעיתונאי מקומי
בשיקאגו). פלא שהיא הפכה למציצנית סדרתית? אלא שכמו
בעולמם של החלקיקים הקוונטיים, גם כאן, קיום כפול, מקביל,
יכול להתקיים כל עוד איש אינו מתבונן וצופה בו. כי הצופה
משנה את התוצאה, וברגע ששטיינשיילר לוחצת על הדק המצלמה,
המציאות קורסת למופע החומרי שלה.
.
הצעד הבא
.
מילים: סיון שביט
לחן: אמיר צורף וסיון שביט
.
להישאר להילחם
לצאת לעיר לקנות משהו יפה
לגור על הר
ללמוד לשתוק
להיות עץ
.
לרוץ אל הרעש
לעצור
להסתכל מהצד
תרמיל קטן
ארון גדול
מכונית חדשה
אני יחפה
.
שקיעה וזריחה
באותה הנשימה
והצעד הבא
האם זו בריחה
או בחירה
.
להאמין
לשכוח
להיכנע ללאות
לדחוף בכל הכוח
לשיר לצייר לכתוב
מדורה
אוהל על החוף
.
להיזהר
לאבד את הפחד
ללכת לאן שהרוח לוקחת
פרטים קטנים
לא לחלום
כן לחלום
לא לשכוח לנשום
.
היא נולדה במוסקווה, בירת ברית-המועצות, וחונכה וגדלה באווירה
של חופש תנועה מוחלט בעיר ("יכולת לקחת רכבת ובתוך דקות
להגיע לעולמות אחרים"); ובה בעת חוותה את משמעות החיים
בשולים, כבת למשפחה יהודית שהוריה היו "סירובניקים". ב-1987
קיבל אביה, בסופו של מאבק ארוך, היתר ליציאה מברית-המועצות.
הוא יצא מיד, מבלי להביט לאחור אל בתו ואשתו שהצליחו לחבור
אליו רק חמש שנים מאוחר יותר. במקום מגוריהם, בפרוור של
וושינגטון, היה הייתה "ילדת בית נואשת" ("לא היה לי שום סיכוי
להתחבר לעולם"). המקום השום-מקום הזה היה סמוך לשכונה של
יהודים חרדים. מראיהם של שכניה החדשים גירו את סקרנותה. היא
נטלה את מצלמתה והחלה לשוטט בשכונה. יצאה לחפש
משהו-לעשות-אחר-הצהרים – ומצאה אלוהים.
.
כישופים
.
מילים: דליה רביקוביץ
לחן וביצוע: מלכה שפיגל
.
היום אני גבעה,
מחר אני ים.
כל יום אני תועה
כבאר של מרים,
כל יום אני בועה
אובדת בנקיקים.
.
בלילה חלמתי
סוסים אדומים
סגולים וירוקים.
.
לבוקר הקשבתי
פכפוך עד אין קץ
קשקוש של תוכים.
.
היום אני שבלול
מחר אני עץ
רם כתמר.
אתמול הייתי כוך
היום אני צדפית
מחר אני מחר.
.
היא התחרדה, התחתנה, ילדה ילדים, התגרשה, אבל באמצע,
איכשהו, הצליחה להשלים לימודי צילום באוניברסיטת ייל. אמנות
ויהדות יכולות לחיות יחד תחת קורת גג אחת? שטיינשלייגר מתארת
מערכת זוגית קלאסית: "החלק היהודי שבי היה שמח מאוד עם
החלק של האמן. אבל הצד של האמן חש לעתים נבוך מאוד".
כפי שקבצן מקנא בקבצן, ופייטן בפייטן, שטיינשלייגר, מלכת
האמביוולנטיות, זיהתה את האמביוולנטיות החבויה עמוק באישיותם
המוחנקת של המצולמים שלה.
.
נערה מתבגרת מצולמת בחדר השינה שלה, ליד מיטתה, שמעליה
מתנוסס תצלום גדול של "המלך המשיח". אבל היא מפנה את גבה
לחדר ולתצלום שעל הקיר, ומביטה מהחלון החוצה. זה חלון אופקי,
מוארך צר. האדן שלו מונח בדיוק בגובה אפה של הנערה, מאפשר
לה להציץ החוצה ולהישאר מוגנת לחלוטין. האור בחוץ בוהק, שורף
כל פריט מידע שנמצא, משאיר את כל האופציות פתוחות. הנערה
החרדית, שכבודה פנימה, ונפשה בפאתי ה"חוץ-האסור". מה היא
חושבת שתמצא שם? האם היא תנסה את מזלה?
.
הנערה שנפשה יוצאת אל החוץ עומדת בגבה אל המצלמה, אבל שאר
המצולמים של שטיינשיילר מביטים אל המצלמה בפנים גלויות,
מודעים לחלוטין למתרחש. שטיינשלייגר, לעומתם, מתפקדת כמעין
לוויין מחקר החג מעליהם, מנסה לחשוף פגמים בפני השטח,
להתריע על כשלים במצג השווא הקונסיסטנטי-כביכול, מין רעש
שקוטע באופן לא אחיד, מסגיר, את התקתוק הקבוע, המרדים של
התקינות החברתית החרדית.
.
לא רוצה לחזור הלילה הביתה
.
מילים: סיון שביט
לחן: אמיר צורף וסיון שביט
.
עשבי החורף מתים
הימים מתארכים
האדמה עדיין רטובה
איך זה שהפחד גדול מהאהבה
.
רוח חרש נשבה
היונה התעייפה
הד עולה מהבאר החרבה
איך זה שהפחד גדול מהאהבה
.
לא רוצה לחזור הלילה הביתה
יותר מדי שאלות לשאול
לא רוצה לחזור הלילה הביתה
יותר מדי תשובות לתת
.
נא לא להתבלבל. זה לא הזמן להישען לאחור בכורסה ולחקור
בעניין אנתרופולוגי משועשע את חרדותיו של האחר, החרדי.
כדאי להאזין היטב, ולשמוע את נקישותיה העדינות של שטיינשלייגר
על זגוגיות האקוואריום שבו אנו כולנו חיים. כי אין באמת "אחר".
כולנו "אחרים" כולנו "חרדים". כולנו, כפי שאמר לי פעם, באיזה לילה
של יום מפרך, אדם ברוך: "בסופו של דבר, אחרי ככלות הכל ולפני
הכל, כולנו מזון תולעים בפוטנציה".
.
סיבה טובה לזעוק בבעתה. סיבה טובה לחנוק את היבבה באמצעות
תפוח שחוסם את הפה. סיבה טובה לאהבה. אני אהבתי בשל תפוח.
.
