חיים בסרט – מייקל קרייטון על דמותם של מדענים בקולנוע, ועל הקשר, או חוסר הקשר, בין הסרטים לדרך שבה אנשים אמיתיים רואים מדענים אמיתיים

.
תרשומת משיחה עם מייקל קרייטון (1942 – 2008), מחבר "פארק היורה"
(בין היתר), 1998.
.
המדענים מתלוננים על כך שהתקשורת לא מבינה את מה
שהם עושים. אני טוען שהמציאות היא, למעשה, הפוכה
המדע אינו מבין את כלי התקשורת. אני רוצה לדבר על הסיבה
לכך שכתיבה פופולרית על נושאים מדעיים,
שמחפשת כותרות מרעישות, בהכרח, היא לא מדויקת
ושלילית. אסביר מדוע אי-אפשר להציג מתודה מדעית
בצורה מדויקת בקולנוע. אני אסביר מדוע לדעתי דאגות
בקשר לעולם התקשורת אינן במקומן. אני מתכוון להציע
מספר צעדים בהם יכול המדע לנקוט כדי לשפר את תדמיתו
באמת. אנחנו מנהלים כאן, היום, שיחה בלתי פורמלית, ולכן
אני מציע שנרשה לעצמנו להתייחס אל המדע כאל ישות
אחידה, וכך גם אל התקשורת. .
.
כשאני אומר שהמדע אינו מבין את התקשורת, אין לי כוונה לזלזל
במישהו או במשהו. קל מאד לטעות בהבנת תחומים אחרים ולהאמין
שאנחנו יודעים מה קורה שם, כשבאמת אנחנו לא.

.

הנה, למשל, מאמר שפורסם בכתב-עת מדעי למחצה, תחת
הכותרת: "רופאים ומדענים בתסריטים". בחלק שהתמקד
בסרט "ספרה", מופיעה תמונתה של שרון סטון המגלמת
מדענית. אבל למה דווקא היא? . מדוע התעלמו משחקנים
אחרים שגילמו מדענים באותו סרט, כגון דסטין הופמן, סאם
ג'קסון, או פיטר קויוטה? האם הגיוני לצפות שכולם יוצגו
באופן מעורר הערצה? ואם כך היה, האם לדעתכם זה היה
משקף את המציאות? אני שואל זאת משום שדברים כאלה
יוצרים אצל חלק מאיתנו תחושה שמדענים בולטים בכך
שהם מתוארים באור שלילי ולכן הציבור מוטעה באופן
שאמור להדאיג אותנו. אבל האמת היא שכל המקצועות
יוצאים רע בקולנוע, ויש לכך סיבה טובה. הסרטים אינם
מציגים נתיבים ברורים. בתסריט, צריך לתאר סגנון חיים
מעניין מאוד. לכן, עורכי-דין מוצגים כחסרי מוסר, רופאים
כלא אכפתיים, הפסיכולוגים כולם מטורפים. פעם, המשרת
היה אשם בסוף. היום, הפסיכולוג הוא הרוצח. הפוליטיקאים
מושחתים כולם, השוטרים פסיכופטים וכל אנשי העסקים הם
רמאים. אפילו יוצרי סרטים יוצאים רע. הבמאים חולי שיגעון
גדלות והשחקנים הם ילדים מפונקים. מכיוון שכל בעלי
המקצוע יוצאים רע, מדוע שהמדענים יקבלו יחס שונה?

.

אבל רגע, ייתכן שאתם חושבים שהדמויות בסרטים נותנות
לכם איזו תובנה לגבי היחס של האוכלוסייה בכלל. אולי הם
משקפים את החברה בה אנו חיים, בדרך כלשהי? לא נכון.
אם אתם מבקשים הוכחה, כל שעליכם לעשות הוא לסקור
את דמות האישה בקולנוע ב-50 השנים האחרונות. לפני 50
שנה, הנשים בקולנוע היו חזקות – קרופורד, סטנוויק, בטי
דייויס – נשים בעלות תבונה ומשמעות, נשים שיש להתחשב
בהן. מאז, וכאשר במקביל חלה מהפכה במעמד האישה
בחברה, סרטים מראים נשים בעיקר כטיפשות מצחקקות או
זונות. מה שאני מבקש לטעון באוזניכם היום, הוא שבעיקרון,
אין קשר בין המציאות החברתית והמציאות בסרטים, ולכן
אין סיבה לדאוג בקשר לדרך בה דמויות מוצגות בסרטים.

.

המדענים אינם היחידים שמודאגים בקשר לתדמיתם בעולם
הקולנוע. גם בעלי מקצוע אחרים דואגים. קחו למשל מאמר
שכתבה ויקטוריה בירד בשנת 1994, בשם "תרבות
ההמונים והזהות המקצועית, מנהלי חשבונות בסרטים." או
מאמר אחר מאת פיליפ בוגן שכותרתו: "צחוק בצד – הצד
הרציני של הסטריאוטיפ של רואי החשבון". בעלי מקצוע
רבים אינם מרוצים. ואם נשמע לכם מצחיק שרואי החשבון
מודאגים בקשר לתדמיתם בסרטים, אולי תשאלו את עצמכם
אם העובדה שהמדענים מודאגים אינה מצחיקה גם היא.

.

ה"ניו-יורק טיימס" פירסם, למשל, מאמר שכותרתו: "מדענים
רוצים תפקיד בסרטים: גיבור ולא האיש הרע". אבל
ב"פארק היורה" יש מדען גיבור. אלן גראנט. הוא מציל את
הילדים, הוא מציל את המצב, הוא מתקן את העוולות והוא
נראה מקסים כל הזמן. בנוסף לו, יש שם עוד גיבורה – אלי
סאטלר – ביולוגית שמסכנת את חייה בניסיון להפעיל את
החשמל. הנה לפנינו סרט, בו לכל הגיבורים כמעט יש
דוקטורט. אז למה אנחנו מדברים על הרצון להיות האיש
הטוב ולא האיש הרע? המדענים הם כבר גיבורים. למה
אנחנו מתעקשים להתעלם מדמויות חיוביות של מדענים?

.

מתחת לתמונה מתוך הסרט "קונטקט", מתנוססת הכתובים
הבאה: "מדע אמיתי. המסע הסוחף של ג'ודי פוסטר בחיפוש
אחר חוצנים". קצת מוזר לכנות סרט על מגע עם חוצנים
בשם "מדע אמיתי", לא? הבה נעמיק מעט, מעבר לשאלת
התדמית של המדענים, משום שהעיוות במאמר ב"ניו-יורק
טיימס" עוסק במשהו מעניין הרבה יותר: איך מוצגת
המתודה המדעית בספרות. אמרתי כבר קודם, שמדענים
אינם מבינים את כלי התקשורת. אחת הבעיות עם אי
ההבנה הזו מתבטאת בשאלה מדוע סיפורים על המתודה
המדעית הם כפי שהם. אני שומע ארבע תלונות עיקריות: יש
עודף עלילה, סקס, אלימות ופיצוצים; העלילה לא מדויקת
ובלתי הגיונית; הסיפורים תמיד שליליים ולמה הם אינם
מראים את המתודה כפי שהיא; למה האמת הפשוטה לא
מספיקה?

.

בסדר. הבה נבחן את הטענות. מדוע נוספים לסיפור
ה"אמית" קטעים של בלגאן ומרכיבי עלילה מוגזמים בצורה
וולגארית? פשוט בגלל שזה קולנוע. סרטים מספרים
סיפורים מוגזמים וגדולים מהחיים. רוב הסרטים מכניסים
אלמנטים כמו סקס, אלימות ופיצוצים היכן שרק אפשר. כך
היה תמיד. המדענים טוענים שהטבע מרתק בזכות עצמו
ושהוא באמת לא זקוק לתוספת של דרמה אנושית כדי
להיות מרתק. מדענים חוזרים ושואלים מדוע צריך היה
"פארק היורה" לכלול דמויות אנושיות כאשר כבר יש בו
דינוזאורים. נכון, כמובן שהטבע מרתק בזכות עצמו, אבל
"פארק היורה" אינו הטבע. הג'ונגל נמצא בתוך אולפן של
חברת "יוניברסל". הוא בנוי כך שיתאים לעלילה: אם שחקן
צריך לטפס על עץ, הענף בנוי מפיברגלס מחוזק במוטות
מתכת כדי לתמוך בתוספת המשקל. הכל מואר בתאורה
מלאכותית וברוב במקרים, הדינוזאורים שנראים בסרט,
אינם נמצאים שם בכלל – מוסיפים אותם מאוחר יותר
.
לתמונה בעזרת מחשב. הדינוזאורים הן דמויות אנימציה
שרק נראות אמיתיות. בדיוק כמו מיקי מאוס, רק שיש בהם
יותר פיקסלים. חוץ מזה, זה לא שהדינוזאורים מוצגים
בצורה ריאליסטית יותר מאשר בני האדם. הכל דמיוני
באותה מידה. איש אינו יודע כיצד נראו הדינוזאורים או כיצד
התנהגו. אין יועץ טכני שיכול לומר לך, בגלל שאיש אינו יודע.
יש לנו שרידי שלדים, כמה עקבות, פה ושם איזו טביעת כף
רגל שאפילו יכולה להעיד על טקסטורת העור, אבל ברגע
שאתה מוסיף שרירים וצבע עור ותנועה והתנהגות, אתה רק
מנחש. לכן, תאור הדינוזאורים בסרט הוא דמיוני כולו.
הסופר המציא את דרכי ההתנהגות שלהם, אחרים דמיינו
את מראם החיצוני. הם נבנו והדמויות נתלו ושונו שוב ושוב,
לאור זרקורים תעשייתיים ושאר קסמים, עד שהכל נראה
טוב לסטיבן שפילברג. אבל אין קשר בינם לבין המציאות.

.

אבל בואו נניח לרגע שהדינוזאורים קיימים ואפשר לצלם
אותם לסרט של ערוץ "דיסקברי." האם אז הסרט יהיה
אמיתי? ברובו, לא. הרי בסרטים הללו, משתמשים בחומר
גלם שצולם, לפעמים, במשך שנים ועורכים אותו כדי ליצור
עלילה הגיונית. הגור נראה הולך לבד כדי למצוא שעשועים
וסכנות; האמהות מגינות ושומרות על התינוקות החמודים;
הזכר מגורש מההרמון שלו ונראה זועף, ועוד. הסיפורים
האלו לא ממש מתרחשים לפני המצלמה. הם נוצרים בחדר
העריכה. מדוע עורכים סרטים בצורה כזו? משום שבני אדם
אוהבים סיפורים. לטעמם, עלילות רצף, גם אם אינן
אמיתיות, כנראה מעניינות ועושות סדר. למעשה, כאשר
אנשים נוסעים לספארי באפריקה, הם מתאכזבים לגלות
שבעלי-החיים לא מציגים בפניהם קטעים קטנים של חצי
שעה כמו אלה שאותם ראו בטלוויזיה. כאשר מתרחשים
דברים בעולם הטבע האמיתי, הם נמשכים זמן רב מדי.
מאבק שליטה בין שני היפופוטמים יכול להימשך שעות
ארוכות, בלי הפסקות לפרסומת, בהן אפשר ללכת לבית
השימוש או להחליף ערוץ. מדענים אומרים לי שהם לא
יודעים למה צריך אנשים בסיפור. התשובה היא, שהאדם
שהגה את הסיפור המסוים הזה, רצה זאת כך. הסיפור
נכתב כדי להחיות את הסרטים הנדושים כמו "קינג קונג",
"מיליון לפני הספירה", וכל השאר. "פארק היורה" מתכוון
להצטרף לשורה אורכה של סרטים דומים. זהו עולם הדמיון,
במפורש. המציאות או הטבע אינם רלוונטיים לחלוטין.

.

לגבי הנקודה השנייה – אי דיוקים, המצאות ועזרי עלילה.
קארל סגאן המציא את המסר, את המכונה ואת החוצנים. אי
אפשר לומר על אף אחד מהמרכיבים הללו שהם מדויקים.
הכל דמיוני. אסימוב התפרסם בזכות סיפורי הרובוטים שלו.
אין שם כל דיוק. תלונות לגבי אי-דיוקים על סרט כמו "פארק
היורה" הן פשוט מוזרות. איש אינו יכול לייצר דינוזאור, לכן
כל הסיפור הוא בדייה. איזו משמעות יכולה להיות לדיוק
בתוך בדייה? זה כמו העיתונאים ששאלו אותי אם ביקרתי
במעבדות הנדסה גנטית כשערכתי את התחקיר לסרט. למה
לי? הם אינם יודעים כיצד לייצר דינוזאור. אבל ברמה אחרת
של טקסטורה ופרטים, הדיוק תמיד מסוכן בקולנוע משום
שהוא לעולם אינו הדבר החשוב ביותר. ג'ק הורדן,
הפלאונטולוג שייעץ לנו ב"פארק היורה" לא היה מרוצה
מהדרך בה תואר אתר החפירות בו נראים אנשים חופרים
עצמות. הוא אמר שהוא עבד קשה כדי לבנות רצף עלילתי
אמיתי, במקום הסצינה הבלתי מציאותית שצולמה. שאלתי
אותו: "האם הרצף שלך ימשך אותו פרק זמן?" הוא ענה:
"לא, הוא יימשך מעט יותר. אולי דקה יותר". דקה היא זמן
ארוך בסרט ואתר החפירה הארכאולוגית אינו מרכיב
בעלילה. כל תפקידו הוא ליצור את אווירה שבתוכה פועלות
הדמויות. חוץ מזה, הרשו לי להזכיר לכם שרמת האי-דיוק
מתפרצת ובוטה הרבה יותר בסרטים לא-מדעיים. אם אני
מבין נכון את הסרט "אליזבט", הוא מראה לנו שמרי, מלכת
הסקוטים, הורעלה בביתה, בעוד שבמציאות, ראשה נערף
מעליה בפומבי 15 שנים אחר-כך. דומה הדבר לסרט שיראה
שג'ון קנדי נהרג מפגיעת אוטובוס במהלך תקופת שלטונו של
רונאלד רייגן.

.

נקודה שלישית: מדוע סרטים על מדע תמיד שליליים?
הזכרנו כבר שאנשים מכל המקצועות מוצגים באור שלילי
בסרטים, אבל מה עם הסיפורים עצמם? מדוע הסיפורים
אינם חיוביים? תשובה אחת, היא שאנשים אוהבים סרטים
מפחידים. הם נהנים מזה שמפחידים אותם. אבל התשובה
החשובה יותר, היא שאנחנו חיים בתרבות שמעודדת
ומדרבנת את המדע ללא הרף, יום ולילה. כל גילוי חדש
תמיד מוצג כאילו יתרונותיו עצומים וחסרונותיו זעירים. כולנו
זוכרים את חזון החברה הניידת של המכוניות; האטום
הידידותי; המשרד ללא נייר; המשבר הצפוי בגלל עודף הזמן
הפנוי. אתם זוכרים? האם אנשים באמת יהיו מרוצים
משעורי ציור…? ומה עם עידן החינוך החופשי לכל
שהטלוויזיה הייתה אמורה להביא לעולם? אבל כולנו כבר
יודעים שטכנולוגיה ומדע מביאים איתם ברכה מעורבת
בחשש. כיצד אפשר לבטא את החששות, הדאגות,
מחסרונות הטכנולוגיה? הרי הם חייבים להתבטא משום
שהם אמיתיים. אז הם מופיעים בסרטים, בסיפורים ואני טוען
שזה מקום מצוין בשבילם. חוץ מזה, לנוכח העובדה שהמדע
צבר כל כך הרבה עוצמה, הגיוני ביותר שתובע ביקורת
כלפיו. הביקורת תמיד באה עם הצלחה. זה לגמרי בסדר.
קחו זאת כמחמאה.

.

וכך אנחנו מגיעים לנקודה הרביעית: מדוע לא מראים מתודה
מדעית אמיתית בסרטים? המאמר ב"ניו-יורק טיימס" מצטט
את דיויד מילץ', אחד היוצרים של סדרת הטלוויזיה NYPD.
תשובתו הייתה בוטה: "המתודה המדעית היא אנטי-תזה
לחכמת הסיפור". הוא צודק, לפחות לגבי הקולנוע. סרטים
הם סוג מסוים של סיפורים, שפועלים על-פי דרישות וחוקים
מסוימים. הנה ארבעה כללים חשובים. בואו נבחן אותם אחד
לאחד, משום שלצערי, המתודה המדעית מנוגדת לכל
הארבעה.

.
בחיים, המדענים מתחרים, מאותגרים, אבל איש אינו מכריח
אותם לעבוד. אבל בסרטים, העלילה עובדת הכי טוב כאשר
לגיבורים אין ברירה. זו הסיבה שקיימת מסורת סיפורית
עתיקה בה מדענים עובדים בכפייה. ב"פלאש גורדון",
זארקוף חייב לעבוד בשירות מינג חסר הרחמים. בסרטים
רבים, למדען יש בת, אותה תופסים הרעים כדי להכריח את
המדען לעבוד בשבילם. שיטת כפייה אחרת שניתן להכניס
לעלילה – כפי שעשיתי ב"זרע אנדרומדה" – הוא ליצור
מגבלה: המדען חייב להשלים את עבודתו לפני שיקרה משהו
נורא. שיטה אחרת היא רצח אכזרי של בני המשפחה של
הגיבור, מה שמאלץ אותו לצאת למרדף אחר הרעים. בכל
דרך שתבחר, התוצאה היא אותה תוצאה: הגיבור חייב
לפעול. אפשר להתווכח עם הכלל הזה. אפשר למצוא
יוצאים מן הכלל, אבל הרוב הגדול של הסרטים הדרמטיים
עובדים כך.

.

שניים – האיש הרע. מדענים בעולם האמיתי, נתקלים
לפעמים בכוחות הטבע, אבל כמעט ואינם נתקלים באיש
הרע. אולם סרטים זקוקים להאנשה של איכות הרשע, ואי
אפשר להוסיף אדם רע לסיפור מבלי לעוות את האמת
המדעית.

.

שלישית – החיפוש. העבודה המדעית היא, לעיתים קרובות,
חיפוש מתמשך. אבל סרטים אינם יכולים להכיל חיפוש
לשמו. משום כך, החיפוש מתרחש כעלילת משנה, או
שפשוט מקצרים אותו. יש קטע מצוין ב"קשר הצרפתי" בו
השוטרים מפרקים רכב במשך לילה שלם, בחיפוש אחר
קוקאין. בסרט, הזמן הזה מוצג במשך 30 שניות. אם תקצרו
את זמן החיפוש במדע, לא תהיו נאמנים לאופי החיפוש.

.

לבסוף – נושא הפעולה הפיסית. סרטי קולנוע חייבים
להראות תנועה. בגלל זה קוראים להם קול-נוע. סרט הוא
דבר ויזואלי וחיצוני, בעוד שרוב הפעילות המדעית היא
פנימית ואינטלקטואלית. מעט מאוד נראה כלפי חוץ, בצורה
של פעילות פיסית. אפילו התפאורה בה מתרחש המדע לא
עוברת מעניין בסרטים. במעבדות החדישות, אין ממש
פעילות פיסית שתזכיר לנו את המבחנות המבעבעות והבזקי
הברקים שבמעבדתו של פרנקשטיין הישן והטוב.

.

לנוכח כל אלה, המתודה המדעית מהווה בעיה אמיתית
לדרך בה מספרים סיפור בעולם הקולנוע. לדעתי, אין לבעיה
פתרון. במקרה הטוב, אפר להציג קריקטורה של התהליך
המדעי. הבעיה לא תיפתר גם אם נמצא יוצרי סרטים נבונים,
אכפתיים ונאמנים יותר. שמעתי מדענים אומרים: "כן, כך זה
היה עד עכשיו, אני יודע. אבל יום אחד יופיע מישהו שידע
כיצד לעשות זאת". אני לא חושב שזה נכון. אני חושב
שהבעיות נעוצות בדרך בה הקולנוע מספר סיפור, ואת זה
אי-אפשר לנצח.

.

בסדר. אז אני אומר שההצגה השלילית של המדענים
והעבודה המדעית היא בלתי נמנעת, אבל אני טוען גם שכל
העסק לא ממש חשוב ושהדאגות בעניין פשוט מיותרות.
ראשית, תקשורת ההמונים אינה כל כך המונית. אם דיויד
לטרמן מספר איזו בדיחה מדעית מטופשת, מה זה משנה?
הוא בחור מפורסם ויש לו קהל של שלושה מיליון איש. אבל
רגע. אנחנו מדברים על 1.2% מאוכלוסיית ארה"ב. ומה אם
מתפרסם מאמר מגעיל במיוחד בשבועון טיים? ארבעה
מיליון עותקים נמכרים; שני אנשים קוראים כל גיליון – יחד, 3%
בסה"כ. ומה אם ה"ניו-יורק טיימס" יוצא נגד המדע? 0.4%
מכלל האוכלוסיה קוראים אותו. כמובן שאנחנו יכולים תמיד
לסמוך על "נובה" שיעשו עבודה טובה, אבל מעט יותר
מ-3% רואים אותו.

.
האמת היא שתקשורת ההמונים אינה זוכה להערכת
ההמונים. בעשור האחרון, יותר ויותר אמריקאים אומרים
שהתקשורת לא עונה לצורכיהם, שהיא מתמקדת בענייני
טריוויה, שהיא מחפשת כותרות וסנסציות, שהיא בלתי
אמינה. כתוצאה מכך, האמריקאים נוטשים את כלי
התקשורת. תוכניות החדשות המשודרות ברשתות הגדולות,
הכלל-ארציות מאבדות צופים בעקביות כבר 20 שנה. רק
בשנה שעברה, הם איבדו 6%. צופי הקולנוע מתמעטים
כבר 50 שנה ברציפות. כל כלי התקשורת המסורתיים
נצרכים פחות וביתר ספקנות עם כל שנה שחולפת.

.

שלישית, תקשורת ההמונים אינה משפיעה. דוגמה מצוינת
לכך ראינו בדרך שבה טיפלה בנשיא קלינטון. הפרשייה עם
גברת לווינסקי כיכבה בכלי התקשורת במשך שנה. חודשים
ארוכים, סיפרו לנו נבואות זעם על הדחתו. איש לא זכה
לעיוות תדמיתו בתקשורת כמו קלינטון. אבל, האם הדבר
הזיק לו? מתברר שלא. הציבור האמריקאי שמע הכל
והחליט שכתבי החדשות לא בסדר וכיבה את הטלוויזיה.
התקשורת איבדה מכוחה. עוד סיבה לכך שהמדע לא צריך
לדאוג בקשר לדרך בה הוא מוצג בתקשורת.

.

אם כך, מה צריך להדאיג את המדענים? אני מציע שמה
שחשוב באמת הוא לא התדמית אלא המציאות. מי שמאמץ
את הגישה הזאת, מרוויח מכיוון שתשומת הלב שלו מופנה
מדברים שאי-אפשר לעשות דבר לגביהם – כמו דמות
המדען בסרטים – לדברים שאפשר לשנות. הנה כמה
נקודות למחשבה בתחום זה: ראשית, יש בעיה עם נשים
במדע. אתם לא מושכים אליכם מספקי נשים ואלו שמגיעות,
לא נשארות. זו לא בעיה שולית ופתרונה לא יכול לחכות.
טפלו בה. שנית, יש בעיה עם מספר האמריקאים שבוחרים
בקריירה מדעית. אנחנו חברה טכנולוגית שלא מצליחה
למלא את כל צרכיה. עמק הסיליקון מייבא מדענים
ומהנדסים זרים. אני לא מכיר אף אדם שחושב שהחינוך
המדעי טוב כפי שהוא אמור להיות. לו היה הדבר בידי, הייתי
שם את הדגש על מספר קורסי מבוא. קודם כל, בגלל שאתם
רוצים למשוך אליכם כשרונות אבל, לא פחות חשובה היא
העובדה שרוב הסטודנטים לא מתכוונים להיות מדענים, לכן
קורסי המבוא הם הדרך היחידה להגיע אליהם.

.
לגבי התקשורת, אני הייתי מתחיל להשתמש בה במקום
לחוש כמו קורבן שלה. כלי התקשורת מושמצים אולי, אבל
אתם לא. מי שישלוט בחברה שמוזנת מאמצעי התקשורת
יהיו קבוצות האנשים שיודעים כיצד להפעיל את כלי
התקשורת למטרותיהם. למשל, הייתי מקים מרכזי מידע
לעיתונאים. שירות מהיר לעיתונאים יאפשר לכם סיפורים
מזויפים, או נתונים סטטיסטיים מפוברקים וחסרי שחר מייד
עם לידתם, לפני שיש להם סיכוי לצמוח ולגדול. השתמשו
במשרד הזה כדי להפנות עיתונאים למדענים בכל רחבי
המדינה. אני בטוח שקיימים כיום מדענים שיכולים להפוך
לכוכבי תקשורת, אולם הם חוששים מלעגם של חבריהם
למקצוע. הדבר הזה חייב להשתנות. הדרך בה בחר המדע
להתמודד עם סלידתו מהתקשורת, הייתה לפנות את תחום
העבודה עם התקשורת לאנשי המדע הפופולרי. הם לא
יכולים לעשות מה שדרוש, מכיוון שהציבור רואה שהם לא
ממש מדענים, שהם פשוט דברנים מעודכנים היטב. אתם
צריכים מדענים שעובדים בתחומם, שיש להם שם מעולה
והישגים חשובים, שיופיעו בתקשורת בקביעות ובנוכחותם
יתנו דוגמה של מדען: מיהו מדען, כיצד הוא חושב ופועל,
וכיצד הוא מסביר מהו מדע.

.

לדעתי, המדע מפגר מאד בנושא העיסוק האישי בתקשורת.
לפני 30 שנה, כאשר פרסמתי את "זרע אנדרומדה", סופרים
לא דיברו עם התקשורת. זה היה שייך לתחום המכירות ופגע
בגאוותנו כאינטלקטואלים. בימים ההם, גם אנשי המפתח
בעולם העסקים, הכספים ובאוניברסיטאות נהגו כך. כמוהם
עשו המדענים. אפילו במאי קולנוע לא התראיינו. זה היה
התפקיד של השחקנים. עשר שנים אחר-כך, התחילו
הדברים להשתנות. סופרים רבים עורכים מסיבות עיתונאים
והדעה הקדומה החלה להישחק. חלפו עוד 20 שנים, וכל
הסופרים ערכו סיבובים בתקשורת. זה נחשב לחלק
מעבודתם. אם אתה מסרב לעשות זאת, עלולים לא לפרסם
את כתביך. במקביל, הבינו חברות העסקים שעדיף להן
שנשיא החברה יופיע לפני העיתונאים, אז נשיאי החברות
התחילו לעשות זאת. אם הם לא ידעו לעשות זאת טוב, הם
פשוט לקחו שיעורים. אנשי הכלכלה למדו מהר מאד את
יתרונות החשיפה התקשורתית. עורכי-דין החלו לטעון בפני
כלי התקשורת ובמאי קולנוע הצטרפו למאמץ קידום
המכירות, יחד עם השחקנים. זה נחשב לחלק מעבודתם.

.

נדמה לי, שהמדענים לא עומדים בקצב שמכתיבים בעלי
המקצוע האחרים. המדענים משמרים את הדחייה הישנה
מהעיתונות. מי שמתראיין גרוע, מתגאה בכך, כאילו הוא
מראה לכולם את עליונותו האינטלקטואלית. כאילו, אתם אי-
שם גבוה מעל כולם, ועסוקים מכדי לעשות דברים כאלו נכון.
אבל האמת היא שהעולם השתנה באמת והמדע סובל כיום.
כיום, אם אתה אומר "איש עסקים" או "דמות מעולם
הספורט" אנשים יכולים לשלוף מזיכרונם כמה וכמה
פרצופים אותם הם יכולים לזהות ברחוב. אם תגידו "מדען"
רוב האנשים לא ידעו מה לשלוף. אולי סטיבן הוקינג, אבל זה
בגלל המחלה הדרמטית שלו. מי עוד? אולי סטיב ווטסון.
אולי סטיב גולד, אבל חוץ מזה, כלום. זה לא טוב. ברור לי
שבניית מאגר של כוכבי תקשורת כרוכה במהפכה קטנה
בגישה המקצועית שלכם. לדעתי, אין לכם ברירה. אין לכם
סיכוי להציג את המדע כפי שהוא באמת באמצעות סרטי
קולנוע או סדרות טלוויזיה. הדרך היחידה הפתוחה לפניכם,
היא לחשוף מדענים בעלי שיעור קומה וקסם אישי לפני
הציבור, בתקשורת ובחדרי ההרצאות.

.

העובדה היא שהמדע הוא מבצע הגילוי המלהיב והמתמשך
ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. אנחנו חיים כיום
בתקופה של גילויים מלהיבים. בתקופה קצרה להדהים,
הרחיב המדע את גבולות הידע שלנו על גלקסיות בחלל
החיצון ועל חלקיקים תת-אטומיים. בנסיבות אלו, נשמע לי
מעט מגוחך כשמדענים מתלוננים על תדמיתם בעיני הציבור.
זהו תחום נפלא, בעל עוצמה רבה וכשרונות נפלאים. הגיע
הזמן שתממשו את כוחכם ושתיקחו על עצמכם את האחריות
על הפצת הבשורה שלכם לעולם, אשר ממתין לכם. איש לא
יכול לעשות זאת טוב מכם. זהו התפקיד שלכם.