לפעמים נדמה שהעולם אכן שייך לזהירים. די בידיעה על איבחון
מספר מוגבל של חולי שפעת חזירים במכסיקו, כדי שחברות תעופה יפיצו
בתקשורת תמונות של חיטוי מטוסים, וכדי שמכירותיהן של מסכות אף-פה
ירקיעו שחקים.
מכאן אפשר רק לשער את עוצמת ההתנגדות הציבורית והפוליטית
שתעלה לאוויר, אם וכאשר תעמוד על הפרק תוכנית להבאת דוגמאות חומר
מכוכבי-כת וירחים שונים במערכת השמש (תוכנית להבאת דוגמאות חומר
ממאדים נבחנת בחינת ייתכנות טכנולוגית בסוכנות החלל האמריקאית,
נאס"א). דוגמאות החומר שיובאו יכולות, על-פי החשש, לכלול מיקרו
אורגניזמים זרים תכלית הזרות, שלא יהיו דומים לשום מערכת חיה
הקיימת בכדור-הארץ. האם מיקרו אורגניזם כזה יכול להגיב וליצור קשר
גומלין כלשהו עם מערכות חיות ארציות? האם הוא יכול לגרום בהן מחלות?
האם הוא יכול לנצח את האורגניזמים המקומיים בתחרות על משאבי הסביבה,
עד כדי חיסולם? (פעולה כזאת עלולה לנתק את שרשרת המזון ולגרום
לחיסול חלקים גדולים מעולם החי והצומח בכדור-הארץ). האם נוכל ללמוד
את מאפייניו במהירות הדרושה לבלימתו? האם העיסוק בשאלות האלה לא
נובע מצפייה ביותר מדי סרטי מדע בדיוני, דוגמת "זרע אנדרומדה",
ו"האיזור החם", ומקריאת יותר מדי ספרים דוגמת "בכלות העשב", ו"יומו של
השלושרגל"?
הוויכוח בשאלת בטיחותן של תוכניות מחקר מסוג זה מתנהל בשנים
האחרונות באינטנסיוויות גוברת, לא בכינוסים של חובבי מדע בדיוני,
אלא בחדרי הדיונים הממוזגים של סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א. צוותי
מומחים רב תחומיים מנסים להעריך את מידת הסיכון ולקבוע נהלי זהירות
שיבטיחו את תושבי העולם מצד אחד, ויאפשרו את תוכניות המחקר מצד שני.
למעשה, מדובר בחשש דו-סיטרי, כלומר, לא רק מפני זיהום אפשרי של
כדור-הארץ בחומר זר, אלא גם מפני זיהום של כוכבי-לכת אחרים בחומר שיגיע
אליהם מכדור-הארץ. זיהום כזה עלול להשפיע על תהליכים שאולי מתחוללים
בכוכבי-הלכת האלה (דבר שברבות העידנים עלול גם לפעול כבומרנג).
תוצאתה של השפעה אפשרית כזאת אינה ידועה וקשה מאוד לחזותה.
שאלות אלה עלו לדיון רציני ראשון בשנת 1964, בכינוס האקדמיה
האמריקאית למדעים, בוושינגטון. באותה עת עמדו על הפרק התוכניות
להבאת דוגמאות חומר מקרקע הירח (במסגרת תוכנית אפולו). על-אף העובדה
שהסיכויים לקיום חיים כלשהן על הירח הוערכו כמעטים מאוד, הסתכם
הכינוס בהמלצה להנהיג בידוד מלא זמני של כל האסטרונאוטים, כלי הרכב
ודוגמאות החומר שיחזרו מהירח. המלצות אלה אומצו כמעט במלואן על-ידי
נאס"א והפכו למעשה למדיניותה הרשמית.
ברגע שבו תא הפיקוד של אפולו 11, בשובו מהירח, חדר לאטמוספירה
של כדור הארץ, נלקח למעשה הסיכון המעשי הראשון לזיהום כדור-הארץ
בחומר זר. הסיכון השני נלקח ברגע שבו נפתחה דלתו, והאסטרונאוטים
נחשפו לאוויר העולם. היה זה רגע קצר, שלאחריו חוטאו חליפות החלל של
האסטרונאוטים, והם עצמם, יחד עם תא הפיקוד ודוגמאות החומר שהובאו
מהירח, הועברו במהירות ליחידת בידוד שנבנתה במיוחד על סיפונה של
ספינת הצי האמריקאי "הורנט". יחידת הבידוד הזאת, כולה, הועברה לאחר
מכן לבסיס החלל של נאס"א ביוסטון, טקסס.
האסטרונאוטים, הציוד וכל גרגר חומר שהובא מהירח, נותרו בבידוד
מלא במשך 21 ימים, שבהם נבדקו באינטנסיביות, בניסיון לזהות גורמי
סיכון אפשריים. דוגמאות החומר נבחנו במערכות ששרר בהן ריק,
כדי למנוע כל אפשרות של מעבר "משהו" זר אל מחוץ למערכת המבודדת.
נוהל הבדיקה המחמיר ביותר שהוצע לוועדת המומחים שתכננה את מערכת
הבידוד, קבע שלפחות נציג אחד מכל מין ידוע של צמחים או בעלי-חיים
יחשף למשך תקופה מסוימת לדוגמאות החומר שהובאו מהירח – לפני שאפשר
יהיה להסיר מהן את הבידוד. הצעה זו לא התקבלה, בעיקר משיקולי
מעשיות. כך תוכננו מספר בדיקות עקרוניות שנועדו לייצג את כל עולם
החי והצומח בכדור הארץ. ג'והן בגבי, פרופסור למיקרוביולוגיה
מאוניברסיטת המדינה של קולורדו, שכיהן כסגן יו"ר הוועדה לבטיחות
ביולוגית בתקופת מבצע אפולו, אמר שסדרת המבדקים הזאת תוכננה
בחיפזון יחסי, כדי שלא לעכב את המבצע כולו. נוהלי בדיקה אלה, אמר,
חייבים להיבחן מחדש במסגרת כל תוכנית חדשה להבאת דוגמאות חומר
מכוכבי לכת אחרים, דוגמת מאדים.
נאס"א מחלקת את משימות החלל השונות שהיא מבצעת, למספר
דרגות, בסדר סיכון עולה, מבחינת מידת המגע שהן יכולות לאפשר בין
חומר שמקורו בכדור-הארץ, לחומר שמקורו בגוף אחר במערכת השמש. סדר
הסיכון העולה הזה, מחייב סדר עולה מתאים של נוהלי בידוד ובדיקה של
כלי הרכב, דוגמאות החומר והאסטרונאוטים (אם תהיה זו משימה מאוישת),
אם וכאשר יוחזרו לכדור-הארץ. הדירוג מבטא את הידוע על כוכב-הלכת או
הירח שאליו נשלחה החללית. העלייה בדירוג הסיכון מחייבת את מתכנני
החללית לשלב בה מערכות בטיחות שונות, שמלבד הקושי הטכנולוגי הכרוך
בתכנונן ובהרכבתן, הן גם יקרות למדי, דבר שמסבך לא אחת את משימת
המחקר כולה.
הדרגה הראשונה בסולם, המייצגת את מידת הסיכון הנמוכה ביותר,
ניתנת למשימות מחקר של גופים שאין שום סיכוי שאורגניזמים כלשהם
יתקיימו בהם (דוגמת השמש). הדרגה הגבוהה ביותר בסולם, דרגה ארבע,
ניתנת למשימה הכוללת נחיתה (מאויישת או רובוטית) על כוכב-לכת שיש בו
פוטנציאל ביולוגי, וחזרה – עם דוגמאות חומר – לכדור-הארץ. לדוגמה,
חללית המחקר הלא מאויישת "גליליאו" שנשלחה לכוכב-הלכת
צדק, דורגה בסולם זה בדרגה השנייה. דירוג זה מבטא את הסיכון המועט
(להערכת חברי הוועדה) לזיהום כוכב-הלכת בחומרים המצויים בחללית
והמרכיבים אותה.
להשוואה, חללית המחקר הלא מאויישת "מארס אובזרוור" שאבדה
בדרכה לכוכב-הלכת מאדים, דורגה בסולם הזה בדרגה שלוש. גם
במקרה זה, הדירוג מבטא חשש מזיהום ארצי של כוכב-הלכת הזר. הדירוג
הגבוה יחסית של ה"מארס אובזרוור" נבע מחילוקי דעות באשר למשמעות
הנתונים ששודרו לכדור-הארץ על-ידי רובוטי "ויקינג" שנחתו על אדמת
מאדים בשנת 1976 וביצעו ניסויים שונים בדגימות קרקע שחפרו בו.
גילוי סימן קל ביותר של חיים, או אפילו "חיים לשעבר", יזניק
כמובן את דירוג הסיכון של כל משימה לחקר מאדים, אל הדרגה הגבוהה
ביותר. אפשר להניח שכל גילוי כזה יעלה לפחות בדרגה אחת את דירוג
הסיכון הביולוגי של כל משימות המחקר במערכת השמש.
העיסוק הרב יחסית והשקעת התקציבים בהבטחת בטיחות ביולוגית בין-
עולמית, מעוררות התנגדות בקרב חוקרים לא מעטים הסבורים שמידת
הסיכון הביולוגי האמיתי במערכת השמש, היא מזערית, ואולי אפילו
לא קיימת כלל. תומס ג'קס, פרופסור לביופיסיקה באוניברסיטת
קליפורניה, וחבר ועדת המחקר של נאס"א, הוא רק אחד מאלה שמציעים
להפחית בהרבה את דירוג הסיכון הניתן כיום למשימות מחקר במערכת השמש.
ג'קס מצביע על העובדה שהחיים הארציים מבוססים על הצופן המולקולרי
הגנטי של הדי-אן-אי, שהוא מוצר של אבולוציה כימית ארצית. קשה
להניח, הוא אומר, שבכוכבי-לכת אחרים יתפתח צופן גנטי זהה לזה שלנו.
קל יותר לצפות שיתפתח בהם צופן מולקולרי אחר שיאפשר התפתחות
של חיים אחרים.
כאן כמובן עולה השאלה אם, למשל, נגיף הבנוי על בסיס צופן מולקולרי
אחד יכול לתקוף ולהזיק לאורגניזמים שבנויים על בסיס צופן גנטי אחר.
ג'קס משיב על כך בשלילה מוחלטת. אפילו אם נגיף כזה יחדור לתאים בגוף
האדם, הוא לא יוכל לאלץ אותם לייצר את החומרים שממנו הוא מורכב (דבר
שמשמעותו שיכפול הנגיף. זו למעשה "מטרתו" של כל נגיף החודר לתא
מארח). תאי הגוף יודעים לייצר חלבונים על-פי צופן גנטי מסוים. כל
צופן אחר פשוט לא ייקלט, לא יובן ולא יגרום לייצור של שום חומר.
נגיף כזה ימצא את עצמו במצב קיצוני בהרבה ממצבו של דג הנזרק אל
היבשה.
באותה מידה, אומר ג'קס, סביר מאוד להניח שחיידק מעולם אחר לא
יוכל לשרוד בגופו של אורגניזם ארצי כלשהו. התנאים השוררים בכוכבי-הלכת
ובירחים השונים במערכת השמש, כל כך שונים מהתנאים בכדור-הארץ,
עד שקשה להעלות על הדעת יצור כלשהו שיוכל לשרוד בשני כוכבי-לכת
שונים.
מכאן אפשר אולי להסיק שגם אם יתממש הסיכוי הקטן (מאוד) של קיום
חיים במערכת השמש, וגם אם לאחר מכן יתממש הסיכון הקטן (עוד יותר),
שמיקרו אורגניזם זר כלשהו שיובא לכדור-הארץ יברח אל הסביבה הארצית,
עדיין הסיכון שהוא יוכל לגרום נזקים ממשיים, קטן מאוד, אולי אפילו
זניח. כנגד התפיסה הזאת, טוענים "הזהירים", שמכיוון שאין לנו מידע
על צורות חיים אחרות, מוטב שנניח שהן יכולות לעשות כל דבר (למשל,
לפרק חומר כלשהו החיוני לקיום החיים בכדור-הארץ). לפי התפיסה הזאת,
בתחום המחקר הזה, כמו בתחומים אחרים בחיים, מוטב להתכונן אל הרע
ביותר, ולקוות לטוב ביותר.
