.
למצטרפים חדשים: מומלץ לקרוא את הפוסט "מה זה המדור הזה – אבא של שלומית",
שמופיע בתחילת רשימת הפוסטים במדור זה.
.
שולחן ערוך, בשידור חוזר.
בחריקות ובהתנשפויות, הבאנו הביתה, מנמל התעופה, את
שלומית, בעלה ערן, התאומות אריאל וגליה, שמונה מזוודותיהם,
עגלת תאומות אחת, שני מחשבים, שני כסאות ילדים לרכב
וכארבע-חמש שקיות ענק עם "ממש מציאות" שנרכשו בנמלי תעופה
שונים בדרך. משחק ילדים.
בבית חיכו להם מיטות מוצעות, ארונות מזמינים, מקלחת מצוידת
וכל רשימת ה"פריטים" שהוכתבה לנו מראש. חשבנו שהכל מסודר
למשעי, אבל הילדה התחילה להסתובב בבית בחוסר שקט.
.
– "הזמן רץ. יש לי המון פגישות, ואני חייבת להכין המון חומר.
אני חייבת פינת עבודה".
.
עין הנץ סרקה את הבית, ונעצרה על שולחן הכתיבה העתיק, הצמוד
לספרייה, העשוי עץ אגוז, עם פיתוחים שמספרים סיפור מסוף המאה
ה-19, באירופה הקלאסית.
.
– "זה שלי .תפנו בבקשה את הניירות שלכם, אני חייבת להתארגן, ומהר".
.
תחושת דה-ז'ה-וו מטרידה זחלה במעלה גזע המוח של אבא..
כעבור דקות הייתה אימפריית העץ מכוסה תיקים וספרים, המחשב
הריע את תרועת הפתיחה של מערכת ההפעלה, הילדה ישבה ליד השולחן,
ידיה מונחות על מקלדת המחשב, בעיניה התמקם מבט חולמני ומי
שהתקרב, בשקט יכול היה לשמוע אותה חושבת בלחש, בוחנת בינה לבינה
פתרונות עסקיים-משפטיים יצירתיים.
.
– "שמעי נא, השולחן הזה לא מיועד לעבודה ממש, הוא חלק מחדר
המגורים שלנו, ותפקידו העיקרי הוא יצירת אווירה".
.
– "טוב מאוד. אז עכשיו זו תהיה אווירת עבודה. חוץ מזה, יש לי תחושה
מוזרה שכבר היינו במקום הזה פעם. אתה לא מתכוון לשלוח אותי לעבוד
בחדר שלי, כמו אז, נכון?
.
זכות התגובה:
.
שוב הוכח שמי שלא מוותר, משיג בסופו של דבר את מטרתו.
ושוב הוכח שבטווח הארוך, הצדק מנצח.
.
שלומית
