מים הולכים למים – האם נוכחותו של האדם עשויה לשנות אקלים?

הגשם אוהב את בני-האדם. עובדה: הוא הולך אחרינו לכל אשר נלך.
גם כאשר אנחנו מקימים יישובים בשפלה הדרומית, על גבול המדבר, הגשם
הולך לשם אחרינו. בדיקה סטטיסטית של שיעורי המשקעים שירדו באיזור
השפלה הדרומית בחודשי אוקטובר של ארבעים השנה האחרונות, מראה בבירור
עלייה של כמה מאות אחוזים בשיעורי המשקעים, שירדו באיזור מאז שהחלה
תנועת ההתיישבות בו. בחודשי אוקטובר של השנים 1942 עד 1962, נרשמה
באיזור שובל כמות גשם של מילימטר אחד בממוצע. בחודשי אוקטובר של
השנים 1962 עד 1999 נרשמה באותו מקום כמות גשם ממוצעת של 10.6
מילימטר: תוספת ממוצעת של 960%. כמות הגשם הממוצעת בגלאון,
לפני שנות ה-60, הייתה 2.9 מילימטר. אחרי שנות ה-60: 18:15 מילימטר:
תוספת ממוצעת של 525%.

מתברר כי תהליך זה, ההתרבות המתמדת של המשקעים, נמשך בשפלה
הדרומית כמעט 40 שנה ברציפות, והוא מתקיים בעיקר בחודשי
אוקטובר, שבהם יורדים הגשמים הראשונים – "היורה". במבט ראשון, נראה
שהאקלים המדברי משתנה, מתמתן ומנסה להתאים את עצמו לנוכחות האנושית
החדשה על גבול המדבר. אחרת קשה להסביר את העובדה הסטטיסטית הברורה,
שלפיה ככל שההתיישבות באיזור מתבססת, מתחזקים גשמי אוקטובר היורדים
במקום. כלומר, ניכרת מגמה ברורה של התחזקות גשמי היורה משנה לשנה.
האם ייתכן שקיים קשר בין ההתיישבות לגשם? ואם יש קשר כזה, מדוע הוא
מתקיים דווקא עם גשמי היורה? האם נוכחותו של האדם עשויה לשנות
אקלים?

המדענים שמנסים לענות על השאלה הזאת, בוחנים את שינוי גוון הקרקע
באיזורים המיושבים, בהשוואה לגוון הקרקע הטבעי, על גבול המדבר, ואת
השינוי שגורם ההבדל הזה, בשיעור ההחזרה של קרינת השמש, הפוגעת בקרקע.
מתברר שככל שגדל שיעורה של הקרינה המוחזרת הזאת, הקרויה "אלבדו",
נותרת פחות אנרגיית חום בקרקע ובאטמוספירה. למשל, האלבדו באיזור מושלג
הוא גדול מאוד, כמעט 90%. באיזור מדברי, שצבעו האופייני הוא צהוב
בהיר, מוחזרים והולכים לאיבוד כ-40% מקרינת השמש. באיזורים
מיושבים, שבהם גדלים צמחים שחלקם מושקים במים המובלים למקום
בצינורות, הגוון הכללי של פני השטח כהה יותר, ולכן הוא קולט כמות
גדולה יותר של אנרגיית השמש, כך שהאלבדו בו קטן, יחסית.

אנרגיית השמש המגיעה לאדמה ואינה מוחזרת ממנה (סך כל הקרינה
מינוס האלבדו), מבצעת שלוש פעולות: חימום הקרקע, אידוי מים (מצמחים
וממקורות אחרים), והתפשטות חום באוויר (זה החום המוחשי, שאליו
מתכוונים אנשים שאומרים "חם היום"). כמות האנרגיה הזמינה (שנותרה
לאחר החזרת ואיבוד האלבדו), והיחס בין שלושת הפעולות השונות שמבצעת
האנרגיה הזאת, הם המבדילים, למעשה, בין איזורי אקלים מדבריים
לאיזורים גשומים.

האנרגיה הגורמת אידוי מים, והאנרגיה המתפשטת באוויר ויוצרת
זרמים של אוויר חם, הנעים כלפי מעלה, שתיהן חיוניות להיווצרות
עננים. הן האחראיות, למשל, על יצירתו והחזקתו של ענן קומולונימבוס
אופייני שמשקלו כמה עשרות טונות, בגובה של כמה מאות מטרים מעל לפני
הקרקע. מכאן נובעת החשיבות של היחס בין שיעורי האנרגיות הללו, שכן
אנרגיית אידוי רבה, היוצרת כמות גדולה של אדי מים, תביא ליצירת ענן
גשם, רק אם בסביבתה פועלת אנרגיית התפשטות חום (אנרגיית הסעה) בכמות
מתאימה, שתוכל לשאת את האדים הרבים. וכמובן, אנרגיית הסעה רבה לא
תועיל ליצירת ענן, אם בקרבתה לא פועלת אנרגיית אידוי היוצרת כמות
מספקת של אדים. באיזור שבו קיים אלבדו גבוה (באיזור מדברי, למשל),
לא נותרת באטמוספירה אנרגיה בכמות הדרושה להעלאת כמויות גדולות של
מים אל האטמוספירה (לא אנרגיית אידוי ולא אנרגיית הסעה), ולכן,
באיזורים אלה לא נוצרים עננים, מה שמונע, כמובן, כל אפשרות של ירידת
גשם.

עלייה הדרגתית בשיעור האלבדו, עלולה להביא בעקבותיה צמצום
הדרגתי של המשקעים היורדים באיזור. דוגמה טובה לתהליך כזה אפשר
לראות באיזור הסאהל, על גבול הסוואנה האפריקאית (בצ'אד, סודאן,
ניג'ר, מאלי ומאוריטניה): כתוצאה מרעיית יתר, השמידו בהמות המרעה
את השיחים הבינוניים, כך שהגובה הממוצע של הצמחייה באיזור ירד,
הצמחים הנמוכים נחשפו יותר לשמש, וצבעם הלך ונעשה בהיר יותר – הם
הצהיבו. כתוצאה מכך, עלה שיעור האלבדו באיזור במידה ניכרת, מה
שהשאיר פחות אנרגיה ליצירת ונשיאת עננים, מה שהפחית את המשקעים.
התוצאה: חמש שנות בצורת קשה (בשנים 1968 – 1973) שגרמה את מותם
של מאות אלפי בני-אדם.

השאלה היא, האם התהליך הזה, של הפיכת אקלים למדברי יותר כתוצאה
מהתגברות האלבדו והתבהרות הגוון הכללי של פני השטח, יכול לפעול גם
בכיוון הפוך. יש המשערים כי ההתיישבות האנושית בשפלה הדרומית, אצלנו,
הקטינה את שיעור האלבדו באיזור, כתוצאה מהכהיית הגוון הכללי של הקרקע,
שהושג על-ידי נטיעת צמחים והשקייתם במי המוביל הארצי. וכך, לפי ההשערה,
נוצר תהליך מעגלי שבו השקיית גידולים חקלאיים במי המוביל הארצי, הביאה
להגברת כמויות הגשם באיזור (בעיקר בכמויות של הגשמים הראשונים, בחודש
אוקטובר). מה שנקרא מים הולכים למים.

אם ההשערה הזאת נכונה, משמעות הדבר היא שהקטנת מכסות המים
לחקלאים היושבים על גבול המדבר, תגרור בעקבותיה הקטנה של כמויות
המשקעים היורדים שם בסתיו. במלים אחרות, החקלאים הללו יוכו פעם אחת,
אבל יספגו שתי מהלומות. מצד שני, בעיקרון, אם הכהיית הגוון הכללי של
פני השטח היא האחראית להפחתת האלבדו ולהגברת האנרגיה הזמינה לבניית
מערכות גשם (עננים), ייתכן שאפשר למצוא דרכים אחרות (מלבד השקייה),
להכהיית הגוון הזה. למשל, ייתכן שצביעת הקרקע, או פריסת יריעות
כהות, עשויות להשיג את אותה תוצאה, וכך אפשר יהיה להתחיל להוריד
גשמים במדבריות. אבל, נכון לעכשיו, ניסויים שבוצעו בארה"ב מתוך
כוונה לבדוק את האפשרות הזאת, עדיין לא העלו תוצאות חיוביות
משמעותיות.

לעומת זאת, ניסיונות אחרים שבוצעו במקומות שונים בעולם, וגם
בישראל, שהתבססו על גידור שטחים – אכן הביאו להגברת גשמי אוקטובר
במקום. גידור השטח מגן על הצמחייה מפני רעיית יתר, וכך, עולה הגובה
הממוצע של הצמחייה, והצבע של הצמחים הנמוכים, החוסים בצל השיחים,
מתכהה, מה שמקטין את שיעור האלבדו, ומשאיר יותר אנרגיה ליצירת ענני
גשם.

למעשה, שינוי האקלים המתרחש ב-30 השנה האחרונות בשפלה
הדרומית ובצפון הנגב, אינו מתמצה בהגברת גשמי אוקטובר. מתברר שהפרש
הטמפרטורות בין היום והלילה באיזור ירד באופן משמעותי ביותר בשנים
אלה. ההפרש בין טמפרטורות היום והלילה בצפון הנגב ובשפלה הדרומית,
בשנות הארבעים, היה כ-11 מעלות צלסיוס (ממוצע מדידות שנערכו בחודשי
יולי). ואילו ההפרש הנמדד בשנים האחרונות (בחודשי יולי) מסתכם ב- 9.5
מעלות צלסיוס בלבד. ירידה של כ-13.6%. הפרש גבוה בין
טמפרטורות היום והלילה הוא מאפיין ברור של איזורי אקלים מדבריים,
לפיכך, הפחתת ההפרש הזה, עשויה לשמש קריטריון להתמתנות האקלים. סימן
נוסף להתמתנות כזאת מתקבל בממצאים שלפיהם, גם ההפרש בין עוצמות רוח
הבריזה של היום והלילה, פוחת והולך בהדרגה באיזורים אלה.

השינויים הגדולים באקלים האיזורי החלו להירשם בספרי הנתונים של
המטאורולוגים, בראשית שנות ה-60, כאשר ההתיישבות בשפלה הדרומית
ובצפון הנגב קיבלה תנופה גדולה כתוצאה מהזרמת מי המוביל הארצי.
באותו זמן גם החלו החקלאים המקומיים לגדר את שדותיהם ושטחים הסמוכים
להם, כדי למנוע מעדרי הצאן של הבדווים לעלות עליהם. האפקט המצטבר של
ההשקייה והגידור, הפחיתו, לפי ההשערה את האלבדו והותירו יותר אנרגיה
ליצירת ענני גשם.

כדי לבחון את נכונות ההשערות הללו, בנו החוקרים מודל
מזו-מטאורולוגי, שהוא, למעשה, תוכנית הדמייה ממוחשבת, המשקללת את כל
אלפי המשתנים הפועלים בשטח ומשפיעים על שיעור ירידת המשקעים.
שינויים של גורמים שונים בתוכנית, לחילופין, מאפשרים לחוקרים לבדוק
כיצד משפיע כל גורם כזה (כמו השקייה, גידור, עלייה בגובה הממוצע של
הצמחייה ועוד), על כמות המשקעים.

העובדה ששינוי האקלים הזה מתבטא דווקא בהגברת גשמי הסתיו,
מיוחסת על-ידי החוקרים לאופיים המיוחד של גשמי הסתיו בכל מקום.
גשמים אלה ("היורה"), הם בעלי אופי מקומי וזמני, והם מושפעים מכל
שינוי קטן במערכת האקלימית המקומית. די בתוספת קטנה של אנרגיה זמינה
באטמוספירה (תוצאה של הקטנת אלבדו בשטח לא גדול), כדי להוריד גשם
זלעפות במשך זמן קצר, בדיוק מעל לאותו איזור.

אחת השאלות שמבקשים החוקרים לברר במחקרם הנוכחי, היא, כמובן,
מהי יחידת השטח הקטנה ביותר, המסוגלת להביא לתופעה כזאת. האם הכהיית
הגוון השולט בשדה בן כמה עשרות דונמים יכולה להביא לירידת גשם על
אותו השדה עצמו? האם אפשר בדרך זו להוריד גשם מעל לפרדסים או מטעים
מסוימים? ואולי אפשר אפילו לכוון את הגשם לחצר הרצויה? אלה הנושאים
העומדים במרכזם של מחקרים שמתנהלים בימים אלה.