למצטרפים חדשים: מומלץ לקרוא את הפוסט "מה זה המדור הזה – אבא של שלומית", שמופיע בתחילת רשימת הפוסטים במדור זה.
.
פסיכולוג אמריקאי ידוע ניסה פעם ללמד את תלמידיו מה משמעותה
של הורות. הוא נתן לכל אחד מהם ביצה (ביצה רגילה בתכלית), וציווה
עליהם לשמור עליה במשך שבוע תמים. לעולם לא לעזוב אותה. לקחת אותה
לקניות, ללימודים, לבילויים, לבית השימוש. לכל מקום, כל הזמן.
ולשמור שהיא תישאר שלמה.
שלומית לא מראה סימנים שיש לה כוונות ללמוד פסיכולוגיה או
להפוך לאם בעתיד הנראה לעין. ולמרות זאת היא מאמצת חפצים שונים
בדבקות לא מצויה. הנה, למשל, לפני ימים אחדים קנתה אמא של שלומית
צנצנת של לפתן דובדבנים. הילדה נתנה בצנצנת הזכוכית מבט אחד-
והתאהבה בה ללא מצרים. עכשיו היא והצנצנת, חברות הכי טובות. אי אפשר
להפריד אותן זו מזו. כשהילדה מכינה שיעורים, הצנצנת עומדת לידה , על
השולחן. כשהילדה אוכלת, ידה האחת אוחזת במזלג והשנייה מלטפת ברכות
את הצנצנת שיושבת על הכסא הסמוך. כשהיא מחליקה על הרצפה, נעולה
בנעלי הבית החדשות שלה, היא מניפה את הצנצנת גבוה מעל לראשה, כמעט
כמו הפרימה בלרינה של קרקס מדראנו. כשהיא צופה בטלוויזיה, היא
מחליפה מבטים רבי משמעות עם הצנצנת, שהתמונות משתקפות גם בה.
ובלילה, כשהילדה ישנה, גם הצנצנת עוצמת סוף-סוף את עיניה, על השטיח,
למרגלות מיטתה.
באותו לילה, חשו אמא ואבא של שלומית דחף בלתי נשלט לאכול מעט
לפתן דובדבנים. הם חדרו כגנבים בלילה לחדרה של הילדה, הניחו את ידם
על הצנצנת חסרת הישע – וביצעו בה את זממם. כשהתברר, מאוחר מדי, עד
כמה חשובה הייתה הצנצנת לילדה, לא ידעו ההורים את נפשם.
שום פיצוי לא התקבל על דעתה. שום פיצוי. עד שבסוף, הצענו לה:
קחי כמה שקלים, לכי לסופר וקני לך צנצנת אחרת. כעבור כמה שעות, חזרה
הילדה הביתה – בלי צנצנת.
.
– מה זה? איפה הצנצנת?
.
– בפח. את הדובדבנים אכלתי על ספסל בגן הציבורי, יחד עם כמה חברות.
.
– למה לאכול בחוץ? מה, אין לך בית?
.
– אסור להביא לכאן צנצנת דובדבנים. אתם לא אחראיים מספיק כדי לשמור
עליה כמו שצריך.
.
זכות התגובה:
.
כמו שאבא שלי אמר בתחילת הרשימה הזאת, מי שיודע לשמור על ביצה,
או על צנצנת, יודע להיות הורה אחראי. ומי שלא – לא.
.
שלומית
