מחלת הנפש הדו-קוטבית הידועה בשם מאניה-דפרסיה, מטופלת כיום
באמצעות תרופה פשוטה יחסית: מלח ליתיום. מתברר שיוני הליתיום
המגיעים לאתרי התקשורת במוח שבהם מתחוללים התהליכים המביאים להתקפים
של מאניה, או של דפרסיה, מדכאים את שני התהליכים האלה. הליתיום פועל
לביטול המצב האקוטי במערכת העצבים המרכזית ולהחזרתה למצבה הרגיל,
הממוצע. אין זה משנה אם החולה נתון במאניה, או בדפרסיה. בשני המצבים
המנוגדים האלה, הליתיום יפעל ליצירת מצב רגיעה נורמלי במערכת העצבים
המרכזית. במבט ראשון, נראה כאילו הליתיום מבצע בעת ובעונה אחת, שתי
פעולות הנוגדות זו את זו.
תרופות נוגדות דיכאון, למשל, עלולות, להעביר את מצב רוחו של
החולה מדיכאון לעליצות יתר. אבל הליתיום, בשום מקרה אינו מעביר את
מצב רוחו של החולה מקוטב אחד של המחלה (מאניה דפרסיה) אל קוטבה
השני. לא חשוב באיזה קוטב נמצא החולה, התרופה הפשוטה הזאת "תחזיר
אותו לתלם" – ולא יותר.
כיצד תרופה פשוטה יחסית, כמו מלח ליתיום, משפיעה בעת ובעונה
אחת על תהליכים מורכבים ומנוגדים, כמו אלה המתרחשים בסינפסות במוח,
בעת התחוללותם של התקפי מאניה-דפרסיה (בשני קוטבי המחלה)?
מחקרר שנועד לענות על השאלה הזאת, יצא לדרכו מההשערה
שאתרי הפעולה של הליתיום שונים מאתרי הפעולה שבהם פועלות רוב
התרופות הפסיכיאטריות האחרות. רוב התרופות האלה פועלות במרווח
הסינפטי, כלומר, בצומת שבין תאי העצב. תהליכי התקשורת במרווח
הסינפטי מבוססים על פליטת חומר כימי, מתווך עצבי (נוירוטרנסמיטר),
הנקלט באמצעות קולטנים חלבוניים המצויים על דופנו החיצונית של תא
העצב הקולט. פעולת הקליטה גורמת לשינויים פיסיולוגיים שונים בתא
הקולט, וכך עובר המסר הלאה, עד לסינפסה הבאה. במרווח הסינפטי פועלים
אנזימים שונים המפרקים את הנוירוטרנסמיטרים, וכן "נשאים" ה"גוררים"
ומסלקים אותו מהמרווח הסינפטי. תרופות פסיכיאטריות רגילות, משפיעות
על האנזימים והנשאים האלה, או שהן מתקשרות בעצמן לקולטנים שבדרך
הטבע קולטים את הנוירוטרנסמיטרים. בכך הן משפיעות על תהליכי
התקשורת במוח, מחזקות או מחלישות אותות מסוימים, לפי הצורך, סוג
התרופה ומהות המחלה.
יכולתו של מלח הליתיום לפעול בעת ובעונה אחת לשיכוך מצבים חריפים
ומנוגדים כמו מאניה ודיכאון, העלתה את האפשרות שבניגוד לדרך פעולתן
של התרופות הפסיכיאטריות הידועות האחרות, הוא אינו פועל כלל במרווח
הסינפטי, אלא מאחוריו, או, ליתר דיוק, מאחורי הקולטן הקולט את
הנוירוטרנסמיטר. לפי ההשערה זו, הליתיום משפיע על המסר העצבי, כאשר
הוא כבר מצוי בתוך תא העצב הקולט, כשהוא בדרכו מן הקולטן, אל תוך התא.
הקולטן מעביר את המסר למערכות אנזימטיות תוך תאיות ידועות,
המתרגמות את האות שלו לסדרת פעולות פיסיולוגיות המתקיימות בתא. אבל,
מתברר שבין הקולטן למערכות האנזימטיות האלה, קיימת עוד יחידת קישור,
או תיווך, המורכבת מחלבונים המכונים "חלבוני G". הכינוי הזה ניתן
להם, מכיוון שהם קושרים מולקולות של גואנין (שהוא אחד מארבעת
הבסיסים החנקניים שלפיהם מזהים את ארבעת סוגי הנוקליאוטידים של
הדי-אן-אי), המחובר למולקולות של פוספטים.
מתברר שהקוטב הדכאוני של מחלת המאניה-דפרסיה, מושפע בעיקר
מתהליך התקשורת שבין קולטנים מסוימים לנוירוטרנסמיטר אדרנלין,
לבין מערכת אנזימטית תוך תאית המכונה אדנילט-ציקלז. הקוטב
המאני של המחלה, מושפע בעיקר מתהליכי התקשורת שבין קולטני
הנוירוטרנסמיטר אצטילכולין, לבין המערכת האנזימטית התוך תאית
המכונה IP. בשני תהליכי התקשורת האלה, מתווכים אותם חלבוני G,
והליתיום פועל על שניהם.
כאמור, חלבוני G מכונים בשם זה, מכיוון שהם נקשרים למולקולות
של גואנין, המחובר למולקולות של פוספטים. למעשה, קיימות שתי שרשרות
מולקולריות כאלה, הנקשרות לחלבוני G. הראשונה מורכבת מגואנין הקשור
לשני פוספטים, והשנייה מורכבת מגואנין הקשור לשלושה פוספטים. במצב
טבעי, מתקיים תהליך מתמיד של שיחלוף שרשרות כאלה, הנקשרות לחלבון G.
ככל שהשיחלוף מהיר יותר, חלבון G "פעיל" יותר, והתקשורת טובה יותר.
ככל שהשיחלוף מאט, התקשורת נעשית פחות נמרצת וברורה. התהליך הזה
מושפע מנוכחותם של נוירוטרנסמיטרים (במקרה הזה, אדרנלין
ואצטילכולין), וכן מהורמונים שונים הפועלים במרווח הסינפטי. כלומר,
נוכחות מוגברת של הנוירוטרנסמיטרים מגבירה את קצב השיחלוף, יוצרת
עודף תקשורת ומחזקת את המסר העצבי, מה שבמערכת של האדרנלין גורם
נטייה לקוטב הדכאוני של המחלה, ובמערכת של האצטילכולין, גורם נטייה
לעבר הקוטב המאני שלה.
.
במילים אחרות, הליתיום מפחית את קצב שיחלוף השרשרות המולקולריות
עם חלבוני G, ובכך הוא מעמעם ומחליש את התקשורת בשתי
המערכות האלה. בדרך זו הוא פועל נגד מאניה ונגד דיכאון בעת ובעונה
אחת. כלומר, אותה תרופה עצמה פועלת בעת ובעונה אחת על שתי מערכות
שונות, וגורמת לשיכוך של שני מצבי מחלה מנוגדים. מנגנון זה גם
מסביר מדוע הליתיום לעולם אינו מעביר חולה מקוטב אחד של המחלה
לקוטבה הנגדי. לא חשוב באיזה מצב נמצא המטופל, בהתקף של מאניה או
דיכאון, מלח הליתיום יפעל להחזרתו ל"מצב רוח" רגיל – ולא יותר מזה.
.
במחקר המשך, הושוותה השפעתו של מלח הליתיום להשפעותיהם של
תרופה פסיכיאטרית סינתטית מסוימת, המשמשת לטיפול במאניה-דפרסיה, ושל
טיפול בנזעי חשמל ("הלם חשמלי"), המדמים התקף אפילפטי במוח,
ללא התבטאות גופנית. נמצא ששלושת הטיפולים האלה, ליתיום,
התרופה הסינתטית והטיפול בנזעי חשמל, מתבטאים אצל המטופל באותה
תגובה התנהגותית. נמצא גם ששלושת הטיפולים האלה משפיעים ישירות על
אותם חלבוני G, וכך הם משפיעים על שתי המערכות ועל שני קוטבי המחלה.
לעומת זאת, תרופות נוגדות דיכאון, משפיעות בעקיפין, באמצעות פעילותן
במרווח הסינפטי עצמו, רק על חלבוני G המצויים באחת המערכות האלה.
לכן הן משפיעות רק על הקוטב הדכאוני של המחלה, וכאשר הן ניטלות
במינון לא מתאים, הן עלולות להעביר חולה מקוטב אחד של המחלה לקוטבה
הנגדי.
כל הממצאים האלה העלו שאלה חדשה: האם בחולי
מאניה-דפרסיה קיים פגם, או שוני כלשהו (בהשוואה לאדם רגיל) במבנה או
בתפקוד של אותם חלבוני G ? במחקר שנועד לענות על השאלה הזאת, נמצא
שאצל מטופלים אנושיים במצב מאני, לפני קבלת טיפול, אכן קיימת פעילות
יתר של חלבוני G בשני האתרים האלה, בנוכחות נוירוטרנסמיטרים (פי
שניים ויותר בהשוואה לפעילות התקשורתית של החלבונים האלה באנשים
בריאים, או במי שטופלו באמצעות מלח ליתיום). בשלב זה בנו המדענים
מודל מתמטי ממוחשב, המתאר (ומסוגל לצפות מראש) את הדינמיקה
של מחלת המאניה-דפרסיה ברמה המולקולרית.
ממצאי המחקרים האלה, עשויים לפתוח כיוון מחקר חדש של מחלת
המאניה-דפרסיה. כידוע, בעונות המעבר, בסתיו ובאביב, מתרחשים יותר
התקפים של מחלה זו, בהשוואה לעונות השנה היציבות, החורף והקיץ.
הסיבה לכך היא רגישותם של החולים במחלה זו, לשינויים בעוצמת האור
ובמשכו (מלח ליתיום מבטל את הרגישות הזאת, ויחד עם זה, כבר כיום
קיימות שיטות טיפול בחולים אלה באמצעות הארה). ייתכן שרגישותם
של חולי המאניה-דפרסיה לאור, נובעת ממציאותו של חלבון G
ייחודי במערכת הראייה. חלבון זה אחראי להעברת התקשורת העצבית,
מהעין, אל השעון הביולוגי במוח. נמצא שמלח ליתיום פועל גם על
חלבון G זה, שבמערכת הראייה, ומדכא את יכולתו ליצור תקשורת.
מכאן עשויה לעלות השערה חדשה, שלפיה, אותו חלבון G המצוי
במערכת הראייה, הוא "אתר השער" של פעילות מלח הליתיום בגוף. אם
ההשערה הזאת תאומת, ייתכן שבעתיד אפשר יהיה לטפל בחולי
מאניה-דפרסיה באמצעות טיפות עיניים של מלח ליתיום. טיפול זה עשוי
לפעול את פעולתו המרגיעה בתוך זמן קצר, ללא גרימת השפעות לוואי
כלשהן. להשוואה: בשיטה המקובלת כיום (בליעת כמוסות), משך הטיפול,
מבליעת כמוסת הליתיום הראשונה ועד להשגת תחושת הרגיעה, הוא
כשבועיים. נוסף לכך, הליתיום הניתן בבליעה עלול, כמובן, לגרום השפעות
לוואי גופניות שונות.
