האדם שהמתין לי בבית-קפה ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, הביט בי, מעבר לשולחן, בחומרה. זגוגיות משקפיו התכסו אדים. "כל זה", אמר והניף את ידיו לעבר המדרכות הדיזנגופיות שסאנו בעליזות, כל זה אינו אלא תל נמלים. חשבת פעם מה יכולה לעשות נמלה אחת כנגד ענק רע לב שרומס את תל מגוריה?"
"נמלה אחת באמת לא יכולה לעשות הרבה", הודה לאחר שתיקה ממושכת, "אבל שמונה נמלים, הו-הו, שמונה נמלים הן כבר סיפור אחר. שמונה נמלים הן כוח אדיר, אם הן נחושות ויודעות את אשר לפניהן". האיש, כך התברר, עומד בראשה של חבורת "שורדים" ישראלית שמנתה שמונה חברים.
"אתה מבין מה צפוי לנו ביום שאחרי?" שאל ,וענה מיד, "לא. אתה לא מבין. אתה לא יכול להבין. אנחנו כבר מבינים כי ניהלנו ניסוי הישרדות אמיתי בן שלושה ימים .שלושה ימים ניסינו – והצלחנו – לשרוד בעיר ובסביבותיה מבלי להפעיל חשמל, בלי להשתמש ברכב, בלי לפתוח ברז מים, בלי להיעזר בשום שירותים עירוניים או ממלכתיים. בלי כסף, בלי טלפון. לאכול רק מה שאפשר לצוד, או למצוא, לשתות רק מה שאפשר למצוא בבאר נטושה או במעיין.
"ואל תנסה אפילו לחשוב שתסתדר בלעדינו. לאדם יחיד אין שום סיכוי לשרוד בעולם שיבוא אחרי המלחמה הגרעינית. אני מכיר מרצה צעיר באוניברסיטה צפונית מסוימת .הוא מסתובב עם אקדח מאגנום ועם 20 מחסניות. זה יפה. כשהוא מסתתר מאחורי מסתור מתאים, ואם הוא יורה בחסכנות ובדייקנות, הוא יכול לעצור צבא שלם במשך זמן רב. אבל מה יקרה לו אחרי שיירה את הכדור האחרון? אני מכיר רופא ירושלמי שייבא מערכת לבנייה עצמית של צוללת מחקר קטנה. הוא חושב שיצליח לברוח בזמן, עם הג'יפ שלו, להשיק את הצוללת ולהיעלם במצולות הים התיכון. אבל כמה זמן הוא יוכל לשהות בצוללת? ומה ימצא אם וכאשר יעלה לחוף? אני מכיר משפחה ברמת השרון שבונה מקלט אטומי בחצר ביתה, אבל הם מתנגדים עקרונית לשימוש בנשק, אז איך בדיוק הם מתכוונים להיפטר מהאלפים שיצבאו ביום המכריע על שער המקלט שלהם? לא. הדרך היחידה להבטיח הישרדות, היא הדרך שלנו. הדרך של גיבוש קבוצה משימתית מלוכדת שבה כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו.
"בקבוצה", גילה בסיפוק גלוי לעין, "חברים אנשים בעלי כישורים נחוצים במיוחד לחיים בעולם שתשתיתו האזרחית והטכנולוגית הרוסה כליל. יש לנו קצין בצה"ל, יש לנו מהנדס אזרחי, מטפס הרים, רופאה, שני טכנאי מכונות, מהנדס אלקטרוניקה וכימאית. שלושה מאיתנו לוחמים מיומנים בכל כלי הנשק, החמים והקרים כאחד.
"יש לנו מסתור בצפון הארץ, מערה טבעית שהרחבנו באופן מלאכותי. שם מצוי מלאי של שימורי מזון, דלק, סוללות חשמליות, ,ציוד קשר, נשק, תחמושת, תרופות, שמיכות וציוד טכני מסוגים שונים. בקרוב אנו מתכננים להרחיב מערה נוספת כך שאפשר יהיה להסתיר בה ג'יפ.
"הבסיס להצטרפות לקבוצה הוא אחד: מידת התועלת שאתה עשוי להביא לנו. מה אתה מציע, או מה אתה יכול לספק, שאין לנו, ושאנו עשויים להזדקק לו בעולם שיבוא אחרי המלחמה הגרעינית. ולא מדובר במלים ובהבטחות. העניין ייבחן במסע הישרדות שננהל באזור כלשהו בארץ. יש אנשים שנראים לך בערב, בסלון, בסדר גמור, אבל אחרי חצי יום במדבר מתברר לך שזה לא זה. החיים שיבואו לא יהיו קלים, ומי שרוצה להתכונן לקראתם חייב לעבוד קשה. בתנאים כאלה מתגלה השווי האמיתי של כל אחד, כחבר. עד כמה אתה באמת נאמן לחברי הקבוצה, עד כמה אתה מוכן להושיט עזרה, עד כמה אתה יכול בכלל לעזור.
"ואין סנטימנטים. החברות בקבוצה היא על בסיס אישי בלבד. אין חברים מחוץ לקבוצה, אין בני משפחה, אין שום דבר. זה לא אומר שאתה לא יכול לנהל חיים נורמליים, אבל ברגע שקורה משהו, אתה מפסיק את הכל, מנתק את כל הקשרים האחרים ומתייצב למלחמה. כי זה מה שייקרה פה. אחרי המלחמה הגרעינית, תתחיל המלחמה האמיתית, מלחמת ההישרדות שבה נהיה אנחנו, חברי הקבוצה – נגד כל העולם. ואנחנו ננצח, כי אנחנו מאומנים ומיומנים ונחושים יותר".
אמריקה המתינה בדריכות ליום של הפצצה במשך כל שנות השישים, ובמחצית הראשונה של שנות השבעים. בשלב זה החל המתח להתרופף. פה ושם הפכו מקלטים אטומיים פרטיים לבתי גידול של פטריות, לחדרי עבודה או תחביבים, לחדרים שניתנו לנערים מתבגרים. אחדים מהם נחפרו והושלכו. רובם המכריע לא טופל ולא נשמר במצב הכן. כתבי-העת של ה"שורדים" חדלו להופיע בזה אחר זה.
כך קרה שכשהמוזיאון הסמיתסוני ביקש להציג מקלט תקני שלם, במסגרת התערוכה שהכין לקראת מלאת 50 שנים להטלת הפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגאסאקי, נתקלו אנשיו בקשיים. כמעט שאי אפשר היה למצוא מקלט אותנטי, שלא עבר שינויים והתאמות לשימושים שונים, במשך השנים. בסופו של דבר נמצא מקלט מתאים שבעליו ניאותו לתרום אותו למוזיאון, ובמקביל נמצאה גם חברה לעבודות עפר מוושינגטון שניאותה לבצע את עבודת חפירת המקלט והוצאתו ממעבה האדמה, ולאחר מכן להובילו למוזיאון בוושינגטון. כך מונחת לה היום באחד מאולמותיו של המוזיאון הסמיתסוני, מעטפת מתכת במשקל של כ-700 ק"ג, המייצגת משקל כבד בהרבה שהכביד במשך שני עשורים על לבבותיהם של מיליוני אמריקאים. 700 ק"ג של מצבה לפחד ולאימה.
עשור ויותר אחרי אותה שיחה בדיזנגוף, השורד הישראלי נשמע מנומנם משהו מעבר לקו הטלפון. לא, הקבוצה כבר לא קיימת, אם כי הוא רואה מפעם לפעם את המהנדס האזרחי. סדאם חוסיין לא רציני. גם האיראנים הם סתם קשקשנים. העסק הזה גדול עליהם.
כעבור עשור נוסף, ימים אחדים לפני יום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל, כבר צריך לעבור שתי מזכירות כדי להגיע אליו. הוא נשא לאשה את הכימאית, פיתח תודעה חברתית, ומאמין בסולידריות ובחמלה. ממה הוא מתפרנס? ממכירת ביטוח חיים. "האמן לי, זו הדרך היעילה ביותר להבטיח את העתיד".
