התחנה

אותו יום לא פעלו פסי התנועה. ייתכן שזו הסיבה לכל מה שקרה.
אני לא יודע, אני לא רוצה להאשים אף אחד, אבל לדעתי, ישנם שירותים
חיוניים, שפשוט אסור להניח להם לשבות. אפשר שתביעות השכר של עובדי
מערכת התחבורה היו מוצדקות, ואפשר שלא. מה שברור, מעל ומעבר לכל
ספק, הוא שהנזקים שנגרמו למשק העירוני כולו היו גבוהים בהרבה מעלות
תוספות השכר שהעובדים דרשו. את תחשיב הכדאיות, שיעשה כל אחד לעצמו.

בכל אופן, כאמור, אותו בוקר לא פעלו פסי התנועה. מכיוון שכך,
נאלצתי לרדת במדרגות הקבועות. שבעים ושתיים קומות. לא תענוג גדול,
אין מה לדבר. וזו הייתה רק ההתחלה. בחוץ, על-פני השטח, היה מזג
אוויר סגרירי, אפור, מדכא. גשם דק וטורדני קידם את פני בצליפות
חצופות. הדרך מבלוק המגורים שלי עד לעמדת התעסוקה שבה הוצבתי
בחודשים האחרונים, התמשכה לאורך ארבעה קילומטרים, בערך. בימים
כתיקונם, כשפסי התנועה התת-קרקעיים עובדים, אפשר היה לעשות את המרחק
הזה בפחות מעשר דקות. היום, ובכן, פסי התנועה לא פעלו. ארבעה
קילומטרים, ברגל, על-פני השטח, תחת גשם שלא פסק אפילו לרגע. מה
לומר, קשה היה לי להחליט אם לבכות או לצחוק.

על מדרגות הבלוקים הסמוכים החלו להתאסף אנשים. כמה טיפוסים
נחושי דעה החלו כבר לצעוד קוממיות על המדרכות הרטובות, מנסים, כמיטב
יכולתם, לעקוף את השלוליות שניקרו על דרכם. מה יכולתי לעשות? לא
הייתה ברירה. ירדתי במרוצה במורד עשרת המדרגות הרחבות של אולם
הכניסה, והתחלתי לפסוע לעבר עמדת התעסוקה שלי. הגשם נחלש מעט, אבל
הרוח שנלחצה בין הבניינים הגבוהים חדרה אל מתחת לצווארוני. למרבית
הפליאה, אחרי כמה מאות מטרים, זה הפסיק להפריע לי. צעדתי לי, אדיש
למחצה כלפי פגעי מזג האוויר. כמעט התחלתי ליהנות מהעניין, ואז,
ראיתי לראשונה את התחנה.

רון מורגן היה לכוד בה. כשאני שוקל את העניין בדעתי, לאחר
מעשה, אני מגיע למסקנה שהדבר הנורא ביותר, הייתה העובדה שהוא כלל לא
היה מודע למצבו. הוא היה שקט, רגוע, בוטח. כמו זבוב שהופנט בידי
העכביש. הדבר הנורא השני היה, שאיש לא יכול היה לעזור לו. אי-אפשר
היה להגיע אליו. הצל הכהה של התחנה הקיף אותו מכל עבריו. כל מי שהיה
מנסה למשוך את רון החוצה, היה נלכד בעצמו. זה היה ברור. היה לנו
ניסיון מסוים בעניין הזה. זו לא הפעם הראשונה שתחנות מוצבות
באיזור שלנו.

קפאתי במקומי. אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם, לוטש את מבטי
ברון המסכן, אבל אני זוכר היטב את הרגע שבו הגיח צילו של אוטובוס
הזמן. הוא עלה, תוך כדי סיבוב, ובקע מן הכביש, אל תוך בניין הבנק
העירוני. אוטובוס הצל הסתובב לאיטו, חוצה ועובר דרך קירות הבטון
האדירים, ללא כל מאמץ. הוא הבחין בתחנה, והחל לזחול אליה. לאט. לאט.
זה היה איום, התנועה האיטית הזו, שאיש לא היה מסוגל להפסיק אותה.

חציו התחתון של האוטובוס נע מתחת לכביש, כך שחלונותיו החומים,
המעומעמים, לא היו גבוהים יותר מקומתו של אדם ממוצע. מבעדם יכולתי
להבחין בדמויות מטושטשות שלחצו את אפיהן אל השמשה (אם הייתה זו,
אכן, שמשה), והתבוננו בי בעניין. תיירי זמן. הם חושבים שאפשר להבין
את העולם מבעד לחלונות הצל שלהם. אפשר שכמה מהם לא היו תיירים, אלא
בני-אדם שניצודו בתקופות זמן קדומות. כך או כך, הם חלפו לידי
באיטיות דמומה, איומה. הגשם והרוח לא חדרו, ככל הנראה, מבעד לצילו
של הזמן. תהיתי, ביני לביני, מאיזו תקופה בעתיד הם באים. עוד 200 שנים?
300? אולי 1,000? אי-אפשר היה לדעת. הם מעולם לא יצרו קשר עם אחד
מאיתנו. פרט לאלה שנלכדו בתחנותיהם, כמובן. ציידים או ניצודים, מי שלא
היו, הם התקדמו בהתמדה אל עבר תחנת הצל שרון מורגן היה לכוד בה.

לא יכולתי לעשות דבר. ברגע שצילו של אוטובוס הזמן נגע בצילה של
התחנה, זרמה זו אל תוכו, ולא נודע כי באה אל קירבו. יחד איתה נבלע
גם רון בצילו של הזמן. הוא לא נראה מוטרד מכך במיוחד. הוא פשוט עלה
לשם, כשחיוך רגוע על שפתיו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתיו. אוטובוס
הצל של הזמן שקע לאיטו בכביש, בדרכו לעבר זמנים אחרים, אולי טובים
יותר, אולי גרועים יותר. אי-אפשר היה לדעת. נופפתי בידי לפרידה. איש
לא השיב לי. ייתכן שאחד מן הפרצופים המחוקים הללו, פחוסי האף,
מאחורי החלונות החומים, היה שייך לרון.

אפשר שהוא הבחין בי. אני רוצה להאמין בזאת. כשגגו של האוטובוס
שקע ונעלם בכביש, התחדשה תנועת הולכי הרגל. אותו יום, שבתו עובדי
פסי התנועה. אני חושב שאילו לא היו מניחים להם לשבות, לא היה רון
נלכד בתחנת הצל שהוצבה על המדרכות החיצוניות, על-פני השטח. המשכתי
בדרכי אל עבר עמדת התעסוקה שלי. הגשם הדק, הטורדני, הצליף בפני,
התערב בדמעותי ושטף אותן למטה. יש איזה שיר ישן על כך שבגשם לא
רואים אם אתה בוכה. עוד שני קילומטרים הייתי חייב לצעוד רגלי.
אותו יום לא פעלו פסי התנועה.