הצנוניות היו שבות ממעוף-הכלולות. האוויר היה מלא אותן, להקות
להקות של פירורי אודם סגלגלים על רקע שמי החנקן התכולים של אסטרואיד
השחר. קליאו עמדה על מדף הסלע החלקלק והתבוננה, מוקסמת, בדרך
המיומנת, הכמעט-מושלמת, שבה ביצעו את רחיפת הנחיתה. ובכן, הן שבו,
אחרי ככלות הכל. היא חשה את ההקלה מתפשטת באבריה.
מאז אותו בוקר שבו התעוררה ומצאה את התלמים ריקים, בילתה
קליאו את מרבית זמנה בהמתנה עיקשת על גבי מדף הסלע. יבול הצנוניות
היווה את הסיכוי האחרון שלה ושל אנדרו לצאת מסיחרור ההפסדים שנקלעו
אליו באחרונה. אצבעותיה הקרות של הדאגה לפתו את ליבה כשראתה את
הסיכוי הזה ממריא כגוש אחד, בעקבות כוח קדום, לא-רצוני ובלתי-מובן
ששלט בצנוניות ביד רמה, וקרא להן החוצה, אל החלל הבין-כוכבי. היא
שמעה על מקרים שבהם טסו הלהקות לבלי שוב. כמה איכרים, ממכריה, איבדו
בדרך זו את כל רכושם. כל הנסיונות לשכנע את הצנוניות לוותר על
מעוף-הכלולות המסוכן, נתקלו ב"עובדות החיים", ונכשלו. בשלב זה של
מחזור חייהן היו הצנוניות הצעירות מחשבות את צעדיהן בדרך אפופת
ערפל ואי-בהירות. לא היה כל טעם לנסות לדבר אליהן בהיגיון. הן
הקיפו את האסטרואיד, בגובה רב, מספר פעמים, ואז, פנו במסלול ישר
לעבר השמש. כשהגיעו למקום בו שררה טמפרטורה מתאימה לצרכיהן, רק אז,
פתחו במעשה ההזדווגות. לאחר מכן היו שבות אל האסטרואיד כדי לזרוע
באדמתו את ולדותיהן.
וכל אותו זמן, חיכתה להן קליאו כשהדאגה מכרסמת בליבה. עכשיו,
מכל מקום, היו הצנוניות שבות ממסע-הכלולות. היא חשה את בטחונה העצמי
חוזר אליה לאיטו. זה היה יבול צנוניות נהדר. הוא יחלץ אותם ממערבולת
ההפסדים. היא הייתה בטוחה בכך. הפעם הם, פשוט, חייבים להצליח. היא
חשבה על אזהרותיהם של האיכרים מן האסטרואידים הסמוכים. הם סיפרו על
אנשים שנעלמו בשדות הצנון הרחבים מבלי להשאיר עקבות, דברים כאלה.
קישקוש. מיסטיקה מקומית. קליאו לא נתנה בהם אמון. התקווה המחודשת
הפריחה אודם בלחייה הנפולות, מוכות החיוורון.
.
* * *
.
אותה שעה היה אנדרו מסיר את יריעות הפוליאטילן מן הקשתות ומגלה
את התלמים הישרים כסרגל. הצנוניות נחתו, בדייקנות, היישר לתוך
המעניות. כל צנונית בתלם נפרד. הן התחפרו בתחושת סיפוק עמומה בקרקע
התחוחה והחלו מתקדמות, בקפיצות קטנות, נועצות את שורשיהן המאורכים
באדמה, נוטעות בה ולד-צנונית ורדרד, שולפות את השורש תוך כיווץ
שרירים עז, ומתקדמות הלאה, לעבר נקודת הנטיעה הבאה. צנונית אחת
ששבה ממסע כלולות מוצלח, יכולה הייתה לטעת, באופן זה, כאלף ולדות.
והתהליך כולו לא ארך יותר מיממה אחת.
מוחו של אנדרו כבר היה טרוד בחישוב רווחיו העתידיים. בעוד
שלושה היקפים תגיע עת הקציר. צנונית ממוצעת הפיקה שלוש-מאות גרם
בושם. הלהקה המקורית שלו מנתה שמונה מאות צנוניות. כל אחת מהן עשויה
הייתה לטעת אלף ולדות. מחשבתו של אנדרו הסתחררה. גם אם לא יספיקו
לקטול את כל פרחי הצנונית בזמן, וחלק מן היבול ירד לטימיון, עדיין
ייוותר בידיהם רווח נאה למדי.
אנדרו עבר במחשבתו מספר פעמים על תהליך קטילת הצנונית ורדיית
הבושם, כאשר שמע לראשונה את הזימרה. היה זה צליל נמוך, רועד, שחדר
לעצמותיו ודיבר אל גופו במישרין, מבלי להזדקק לתיווכו של מוחו.
הצליל קרא לו לבוא אליו, משך אותו בעבותות של רוגע ושלווה. אנדרו
ניסה להתנגד לצלילים. הוא רצה לפנות ולחזור לביתו, אבל שריריו כבר
היו משועבדים לחלוטין לקסם המשכר של זימרת הצנונית. הוא שקע. אט
אט הלך גופו וירד אל תוך התלם החרוש. אל תלך לשם, זעקה מחשבתו,
הצנוניות הארורות מנסות לקבור אותך. אבל הגוף לא שעה לקול המחשבה,
ואנדרו שתל-זרע-קבר את עצמו בתלם. הוא עשה זאת בתחושת שלמות, בהבנה
גמורה. בסופו של דבר, היה זה רק טבעי כי הצנוניות מנצלות את זכותן
להגנה עצמית. נחיריו היו מלאים את בושם הצנון, למרות שבעצם, הייתה
הפריחה מרוחקת ממנו מהלך שלושה היקפים. אנדרו התמכר לריח. הוא לא
הופתע כשגילה כי הוא הולך והופך לוולד-צנונית. הוא חש כי זה זמן רב
מחלחלת בעצמותיו תשוקה עזה לצאת לעבר השמש במעוף-כלולות משלו. הוא
ידע שיהיה עליו לחכות עוד מספר חודשים עד שיורשה לעשות כן. הוא היה
מוכן לחכות.
.
* * *
.
הם מצאו את קליאו, קשורה למשקוף דלתו של צריף המגורים. היא
הציגה את עצמה לפניהם בנימוס.
– "אני אודיסאוס בן לארטס, איש איטקה", אמרה, "בדרכי מחומות
טרויה אל אי-מולדתי, קשרתי את עצמי לתורן ספינתי כדי שלא להימשך
הימה בכוח זימרתן המכושפת של הסירנות".
מבט הטירוף שהיה בעיניה, הבהיר להם כי לא יוכלו להציל מפיה
פרטים כלשהם באשר לאירועים שהתרחשו באחרונה על-פני האסטרואיד.
בכל זאת, ראש צוות הסיור ניסה להציל משהו מפיה.
-"אנדרו, קליאו. איפה אנדרו? מה קרה לו?".
– "דודי", אמרה-זימרה קליאו-אודיסאוס בקול ניחר, מנסה, לשווא, לחקות
את הצלילים ששמעה באזניה לפני זמן לא רב, "דודי ירד לגנו, ירד
לגנו, לערוגות הבושם".
