ילדים הם שמחה? החיים עצמם – גרסת המדעניות

 

מקומה של האשה הוא במעבדה

בסתיו של שנת 2012, התמנתה מריסה מאייר למנכ"לית ענקית האינטרנט והתקשורת יאהו. היא הייתה אז בת 38, כשמאחוריה ניסיון רב שנים בתפקידי ניהול ופיתוח בגוגל. ביום שבו פורסם דבר מינויה, הודיעה מאייר שהיא בהריון, ושבדעתה לקחת חופשת לידה מקוצרת, ולחזור לעבודה שבועיים בלבד לאחר הלידה. ההודעה הציתה ביקורת עולמית על "האם המזניחה", כשדברי ההגנה המעטים שפורסמו התייחסו בעיקר לכך ש"בימינו" (כלומר, בעשור השני של האלף השלישי), נשים יכולות לנהוג אחרת מכפי שנאלצו, או נדחקו לנהוג בעבר שבו התפיסה הכוללת הייתה ש"מקומה העיקרי של האשה הוא בבית, ומשימתה העיקרית היא טיפול וטיפוח המשפחה". במלים אחרות, ההתנהלות של מאייר נתפסה בעיקר כמעין מאפיין תקופתי, שנובע מהתפיסה הפמיניסטית המתגברת בחברה ובכלכלה המערבית.

אפשר רק לתהות מה היו כל אותם מבקרים אומרים, אילו חיו בשנת 1952, כאשר רוזלין זוסמן יאלו ילדה את בנה הראשון, בנימין. הפיסיקאית הצעירה חזרה למעבדת המחקר שבוע אחד בלבד לאחר הלידה, כשהיא נושאת אתה את התינוק. "לידה היא דבר טבעי", היא אמרה, "ושום דבר טבעי לא אמור לעצור את מהלך החיים". היא המשיכה, עם התינוק, לקדם את המחקר שלימים זיכה אותה בפרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה לשנת 1977, כשמעת לעת פרשה למשרד צדדי כדי להניק את בנימין התינוק.

רוזלין זוסמן נולדה בשנת 1921 בניו-יורק, להורים עניים וחסרי השכלה.   אביה היה בעל חנות קטנה למוצרי אריזה. כמקובל במשפחות יהודיות, גם כאשר נסיבות החיים מנעו מההורים השכלה ולחצו אותם אל מתחת לקו העוני, הם עדיין שאפו להעניק לילדיהם השכלה גבוהה, אותה תפסו כמפתח לחיים טובים ומספקים יותר. היא למדה לקרוא ולכתוב בגיל שלוש, ואחיה הגדול נהג ללוות אותה לספריה, שם נהגה להחליף ספרי קריאה שהתאימו לילדים גדולים ממנה בהרבה. בבית-הספר לבנות שבו למדה, היא הצטיינה בלימודי מתמטיקה, כימיה  ופיסיקה, וכשהסביבה ניסתה לנתב אותה לתחומים ש"מתאימים יותר לילדות" (כמו תפירה, למשל), זכתה לחיזוק מאביה שחזר ושינן באוזניה שילדות יכולות לעשות כל מה שהן רוצות, ללא הגבלה. רוזלין נודעה כילדה עקשנית וממוקדת, שאי-אפשר היה להסיטה מהמסלול שבחרה לעצמה. לאחר שסיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון, בגיל 15, התקבלה למכללת הנטר לבנות בניו-יורק. בשנת 1941, בהיותה בת 20, קיבלה תואר ראשון בהצטיינות יתירה בכימיה ופיסיקה, ואף על פי כן מועמדותה למילגה ללימודי תואר שני נדחתה שוב ושוב, על-ידי אוניברסיטאות שונות. מצב העניינים הזה התחבר היטב לאזהרות ועצות שקיבלה בשנותיה במכללה, שלפיהן היה עליה לרכוש מיומנות בהקלדה במכונת כתיבה, כדי שתוכל לקבל עבודה בתפקיד המתאים לאשה באותם זמנים: מזכירה.

המזכירה המדענית

למשפחה לא היו אמצעים לשלם בעצמם את שכר הלימוד הגבוה מאוד באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל אז התברר שאם רוזלין תעבוד באוניברסיטה, בכל תפקיד שהוא, היא תהיה רשאית להשתתף בקורסים שונים. היא התקבלה אפוא לעבודה כמזכירה באוניברסיטת קולומביה, ולקחה קורסי לילה במדעים.

ה"סידור" הזה פעל היטב כשנתיים, עד שהיא קיבלה הודעה מאוניברסיטת ויסקונסין שהיא התקבלה ללימודים גבוהים, ולמשרה של עוזרת הוראה, על בסיס מועמדות שהגישה כשלוש שנים לאחר מכן. הקבלה המאוחרת נבעה, ככל הנראה, מהעובדה שגברים רבים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטה לא התייצבו בסופו של דבר ללימודים, שכן רבים מאד התגייסו לצבא ארצות-הברית שכבר הייתה נתונה אז במלחמת העולם השנייה.

האשה הצעירה – היא הייתה אז בת 23 – הייתה האשה היחידה באוניברסיטה, בין 400 מרצים ועוזרי הוראה גברים; ואחת מארבעה יהודים בלבד. מאוחר יותר סיפרה שהייתה זו חוויה לא פשוטה בעבורה, שכן מימי בית-הספר היסודי ועד למכללה היא תמיד למדה במסגרות שיוחדו לבנות, ולא הייתה רגילה לנוכחות של גברים בסביבת הלימוד שלה.

אחד מארבעת היהודים הבודדים באותה סביבת לימודים והוראה, היה אהרון יאלו, בן של רב, ששמר בקפדנות על מצוות ונוהגי הדת היהודית. רוזלין ואהרון, שנפגשו ביום הראשון ללימודים, חלקו תחומי עניין, הפכו בתחילה לחברים טובים, ובהמשך התאהבו זה בזו – ונישאו. בשנת 1945 שניהם קיבלו, באותו טקס הסמכה, תואר דוקטור בפיסיקה גרעינית. אהרון החל לעבוד כחוקר במרכז רפואי גדול בניו-יורק, ורוזלין, שלא הצליח לקבל משרה במחקר מדעי-רפואי, חזרה למכללת האנטר לבנות, הפעם כמורה לפיסיקה.

כעבור שנתיים של הוראה, בשנת 1947 היא קיבלה הצעה ממרכז רפואי אחר בניו-יורק, לחקור שימושים רפואיים אפשריים בחומרים רדיו-אקטיביים. בתחילה הייתה זו משרה חלקית, אך כעבור כשנתיים, קיבלה מינוי כסגנית מנהל מעבדת האיזוטופים הרדיואקטיביים של של בית-החולים.

איזוטופ הוא מעין גרסה של יסוד כימי. זהות היסוד הכימי נקבעת על-פי מספר הפרוטונים, בעלי המטען החשמלי החיובי, המצויים בגרעין האטום שלו, ועל-פי מספר האלקטרונים, בעלי המטען החשמלי השלילי, המקיפים אותו. בגרעיניהם של רוב האטומים מצויים, לצד הפרוטונים, גם חלקיקים ניטרליים (חסרי מטען חשמלי) הקרויים ניטרונים. חלקיקים אלה הם כבדים יחסית (משקלו של ניטרון דומה למשקל הפרוטון), אבל שינוי במספר הניטרונים שבגרעין, אינו משנה את זהות היסוד הכימי. כך, למשל, קיימים אטומים "רגילים" של פחמן, וכן אטומי פחמן שבגרעינם יש ניטרון אחד נוסף, ואפילו כאלה שבגרעינם יש שני ניטרונים נוספים. במילים אחרות, קיימות גרסאות שונות של אטומים של אותם יסודות כימיים. הגרסאות הללו קרויות "איזוטופים". מבחינה כימית, האיזוטופים השונים של אותו יסוד כימי, מתנהגים בדיוק כמו אטומים רגילים, אבל מבחינה פיסיקלית הם מתנהגים לעתים באופן שונה. ראשית, הם כבדים, או קלים יותר מהאטום הרגיל, אבל בנוסף לכך, חלק מהם פולטים קרינה רדיו-אקטיבית.

הקרינה הרדיואקטיבית מורכבת משלושה סוגי קרינה שונים .קרינת אלפא מתבטאת בפליטה של גרעיני הליום (שכל אחד מהם כולל שני פרוטונים ושני ניטרונים). קרינת ביתא מורכבת מאלקטרונים ,הנוצרים בגרעין כתוצאה מהתפרקות שחלה בו; ואילו קרינת גאמא היא קרינה אלקטרומגנטית בעלת אורך גל קצר מאוד. כאשר קרינה רדיואקטיבית פוגעת בבעל-חיים ,או באדם ,חלקיקי הקרינה השונים) אלפא ,ביתא וגאמא (מזיזים אלקטרונים הכלולים בחומרי הגוף ממקומם ,ומשנים את הקשרים הכימיים ביניהם. כתוצאה מכך יכולים להתחולל תהליכים שיפגעו בתאי הרקמות של הגוף. ברפואה משתמשים בקרינה הרדיואקטיבית כדי לפגוע בתאים סרטניים ולהרוס גידולים. אבל לרוזלין זוסמן יאלו, היה רעיון לשימוש אפשרי נוסף בחומרים אלה. רעיון זה  התבסס על האפשרות לאתר במדויק את מיקומו של חומר רדיואקטיבי – גם אם הוא מצוי בתוך הגוף – על-פי קליטת הקרינה שהוא פולט, וניתוח נתוני פיסיקליים שונים שלה.

טלפתיה במעבדה?

בהיותה פיסיקאית, היא נזקקה לשותף למחקר, שיוכל – ויורשה – לבצע ניסויים בבני-אדם. ואכן, בבית-החולים פגשה את הרופא סולומון ברסון, שאתו מצאה שפה משותפת, ותחום עניין משותף. השניים יצאו יחד למסע מחקר פורה ומוצלח, שנמשך 22 שנים, עד למותו של ברסון. הייתה זו שותפות עמוקה. השניים התבדחו לא אחת על כך שיש ביניהם קשר טלפתי, ובעת שדיברו, או אפילו הרצו יחד, הם לא אחת נכנסו זה לדברי זו, והשלימו דברים שהאחר החל לומר.

השניים החלו לחקור את אפשרות השימוש באיזוטופ רדיואקטיבי של היסוד הכימי יוד, בטיפול במחלות של בלוטת התריס. בהמשך מצאו דרך למדוד בדרך זו גם אינסולין וכן הורמונים וחלבונים נוספים. כך פיתחו, למעשה את השיטה הקרויה "מבחן רדיו-אימוני" המסומן בקיצור באותיות RIA. מדובר בבדיקת מעבדה שבה מחדירים ומצרפים איזוטופים רדיואקטיביים למרכיבים מסוימים שאחריהם מבקשים לעקוב (מרכיב מסוים של הגוף, או חומר אחר, או תרופה המוחדרים אליו). באמצעות מעקב אחר הקרינה הרדיואקטיבית שפולט האיזוטופ שהוצמד לצורך המעקב, אפשר למדוד ריכוז (ואפילו ריכוזים מזעריים) של נוגדנים או אנטיגנים ספציפיים בדם, וכן גם ריכוזים ומיקומים, לרבות מסלולים ופיזור, של ויטמינים, אנזימים, הורמונים ותרופות.

בעת שביצעו את המחקרים שהובילו לפיתוח היישום הרפואי המפתיע הזה בפיסיקה גרעינית, ילדה רוזלין את בנה הראשון בנימין, וכאמור, חזרה עם התינוק, היישר למעבדה, שבוע אחד בלבד לאחר הלידה. צוות המחקר, הלא גדול, התרגל להפסקות ההנקה של זוסמן יאלו, שככל הנראה הייתה הראשונה גם בתחום זה של ייסוד "פינות הנקה" דיסקרטיות במקומות עבודה. כעבור שנתיים, כשילדה את בתה אילנה, חזר ה"סידור" הזה על עצמו.

שלא כמו אמהות "קרייריסטיות" רבות בזמננו, רוזלין זוסמן יאלו לא העסיקה מטפלות ומבשלות. בעת שילדיה למדו בבית-הספר, היא חזרה הביתה מדי יום ובישלה להם בעצמה את ארוחותיהם. המטבח בבית היה כשר, לבקשתו של בעלה, אהרון, שהיה בנו של רב אורתודוקסי ושמר על הלכות הדת היהודית. דרישות הכשרות מוסיפים נטל מסוים על מי שמנהל את המטבח (מדובר גם במאכלים שמותר או אסור לאכול, וכן בהפרדה מוחלטת של מערכות כלים בין אלה שמשמשות להכנת ואכילת מאכלים שכוללם בשר, לבין אלה שכוללות מוצרי חלב – וכמובן אין להכין מאכלים שכוללים בשר וחלב יחד). אבל רוזלין לא היססה, וקיבלה בפשטות את בקשתם של בעלה והוריו. היא אמרה לא אחת ש"נשים אכן שונות מגברים. כדי להצליח, הן נדרשות להתאמץ יותר".

בשנות ה-60 של המאה ה-20, נעשתה שיטת המדידה והמעקב הרדיואקטיבית של זוסמן יאלו וברסון לכלי מרכזי ברפואה המתקדמת. בעקבות זאת הוצעה לה משרת מחקר בבית-הספר לרפואה של המרכז הרפואי "הר סיני" בניו-יורק; ובעקבות זאת הגיעו כיבודים, משרות ותפקידים בכירים רבים נוספים. השניים, אפשר לומר, ראו ברכה בעמלם, עד שברסון מת מהתקף לב בשנת 1972.

 שיחת טלפון משטוקהולם

מנקודה זו המשיכה רוזלין זוסמן יאלו את המחקר בעצמה, ובשנת 1977 התבשרה שנבחרה לקבל את פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה. היא הייתה האשה האמריקאית השנייה שזכתה בפרס בקטגוריה זו. הראשונה, גרטי קורי (גם היא ממוצא יהודי), זכתה בפרס 30 שנה לפני כן, בשנת 1947 – השנה שבה קיבלה זוסמן יאלו את ההצעה הראשונה למשרת מחקר מסודרת במרכז רפואי. בנאום קבלת הפרס הדגישה זוסמן יאלו את החשיבות בכך שנשים יעסקו במחקר פורץ דרך. "יש בינינו אנשים שעדיין סבורים שמוטב שאשה לא תרוויח ולא תשאף להישגים גבוהים מאלה של שותפיה הגברים, ובמיוחד שלא תעלה בהישגיה על בעלה שלה. אני סבורה שטוב נעשה אם נתייחס לכל אדם באשר הוא, גברים ונשים כאחד, כאל מי שבאופן טבעי מצופים לשאוף למקום הגבוה ביותר שאליו יוכלו להגיע. ובמיוחד, חשוב לשנות את תפיסתן של נשים בעניין זה. כי אם נשים לא יאמינו ביכולותיהן – איש לא יאמין בכך".

לאחר הטקסים והראיונות, היא חזרה לעבוד במעבדתה, ולאורח חייה הצנוע, לרבות בישול והכנת הארוחות היומיות לבני משפחתה, ועבודה משותפת עם מי שכינתה "ילדי המקצועיים" – סטודנטים שלימדה ואשר הפכו לימים למדענים וחוקרים בזכות עצמם, ואשר עמם אהבה במיוחד לשתף פעולה. בשנת 1988 זכתה בכבוד הגדול ביותר שהאומה האמריקאית יכולה להעניק למדען או מדענית: היא זכתה במדליה האמריקאית הלאומית למדע.

היא סירבה לרשום פטנט על השיטה שפיתחה עם ברסון, ובכך אולי החמיצה הזדמנות להתעשר, אבל מעולם לא התחרטה על כך. "אני נשואה באושר, יש לי שני ילדים נפלאים, יש לי מעבדה שבה אני יוצאת להרפתקאות ולמסעות אל הלא נודע, אני בריאה. מה עוד אפשר לבקש?".

בגיל 82 החליקה ונפלה בביתה, ומאז נאלצה להיעזר בכיסא גלגלים. בת 90 הייתה במותה, בשנת 2011.

מעבדת מחקר בחדר השינה

מה הסיכוי שמחקר שאשה אחת, לבד, ביצעה בחדר השינה שלה, בעודה נרדפת על רקע פוליטי-גזעני ונאלצת לעבור מביתה שבעיר לבית כפרי מרוחק, יוביל לקבלת פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה? התשובה על השאלה הזאת ברורה למדי, ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה לריטה לוי מונטלצ'יני. לעתים, מתברר, המציאות – בסיוע רוח האדם – עולה על הדמיון. ועם זאת, נראה שגישתה של לוי מונטלצ'יני לאורח החיים שעשוי להתאים לאשה מדענית, ואשר יאפשר לה להגיע להישגים, שונה בתכלית מגישתה של רוזלין זוסמן יאלו.

ריטה לוי מונטלצ'יני נולדה, אחת משתי תאומות זהות, בשנת 1909 בטורינו שבצפון איטליה. אביה, אדאמו, היה מהנדס חשמל בכיר, ואמה, אדלה, הייתה ציירת. חוויית הילדות החזקה והבולטת ביותר שלה, הייתה מותה ללא עת, ממחלת הסרטן, של האומנת שלה, אותה אהבה אהבת נפש. אירוע זה, יחד עם נטייה טבעית ועניין בסיסי עמוק בתופעת החיים, הוביל את ריטה הצעירה להחלטה ללמוד רפואה. באותן שנים, ראשית המאה ה-20, הייתה זו החלטה לא שגרתית בשביל נערה צעירה. ואכן, אביה, שהיה אדם שמרן למדי (אם כי חילוני בהשקפתו ובאורח חייו) סבר שמקומה של האשה הוא בבית, ותפקידה העיקרי הוא גידול ילדים. הוא סבר שקריירה בכלל, וקריירה מדעית-רפואית במיוחד, תפריע לבתו למלא את יעודה בחיים, ולפיכך ניסה בכל כוחו למנוע ממנה ללכת בכיוון זה, אבל בסופו של דבר איפשר לה להירשם לבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת טורינו. היא החלה ללמוד בהיותה בת 21, בשנת 1930, וסיימה בהצטיינות יתירה בשנת 1936.

עד לשלב זה בחייה, נראה היה שהעניינים מתנהלים למישרין. היא החלה להתמחות בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה, אלא שאז החלו לנשוב באירופה כולה הרוחות הרעות של הלאומנות והגזענות. באיטליה פירסם הרודן בניטו מוסוליני את "ההצהרה אודות הגזע" שנועדה "לשמירת טוהר הגזע האיטלקי". מיד לאחר מכן פורסם "דף הנחיות" שבו הוגדרו כללי המותר והאסור שהצרו במידה רבה מאוד את האפשרויות שעמדו בפני היהודים באיטליה. לוי מונטלצ'יני עברה לבריסל שבבלגיה, שם ניסתה להמשיך בחיי מחקר, אלא שכשנתיים לאחר מכן כבשו הנאצים את בלגיה. בהיותה יהודיה, ולפיכך מיועדת להשמדה בידי הנאצים, נאלצה אפוא ריטה לוי מונטלצ'יני  לברוח מבלגיה, והעדיפה לחזור אל הסביבה המוכרת ולמשפחתה בטורינו, אף שזו הייתה שטופה בפאשיזם גזעני ואנטישמי.  "עמדו בפנינו שתי אפשרויות", אמרה לימים, "לעזוב את איטליה ולהגר לארץ אחרת, למשל לארצות-הברית של אמריקה, או להישאר באיטליה, ולקבל על עצמנו הגבלות וקשיים. לטוב ולרע, בחרנו באפשרות השנייה".

באותן שנים בטורינו, מבודדת לחלוטין מהסביבה האקדמית והמחקרית, היא המשיכה לחקור את התופעות שעניינו אותה, ובמיוחד תהליכים של התפתחות עוברית. את המחקר ביצעה בעוברי תרנגולות.

מדענית עם שם בדוי

בשנתיים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, היטלטלה איטליה בין שני צדי החזית. לאחר כשלונות צבאיים, הודח מוסוליני, איטליה ניסתה לחבור למערב, אך נענתה בתנועת מלקחיים של צבא גרמניה, שכבש חלקים נרחבים מהמדינה והשתלט עליה. עם הכיבוש הנאצי ברחה המשפחה, תחילה לאיזור כפרי, ולאחר מכן לפירנצה, שם חיה ריטה במחתרת, תחת השם הבדוי "ריטה לופאני".

בתקופת מגוריהם בכפר נהגה ריטה לנסוע באופניה אל בתי החקלאים בכפרים שבסביבה, ורכשה מהם ביצי תרנגולות מופרות. ביצים היו, בימי מלחמה אלה, מצרך נדיר למדי, אבל לוי מונטלצ'יני הסבירה לחקלאים שהיא נזקקת לביצים מופרות דווקא, לצורך תזונה חיונית לבני משפחתה מסיבות רפואיות ייחודיות. בפועל, שימשו הביצים המופרות למחקר מדעי, שהתקיים באמצעות אינקובטור פשוט שהצליחה לבנות ולהפעיל בחדר השינה שלה. במחקרים אלה בחנה תהליכים של התפתחות עוברית, ובעיקר גדילה של תאי עצב, תחום שתגליותיה בו הובילו אותה, לימים, לקבלת פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה.

השאלות שסיקרנו אותה יותר מכל היו, כיצד "יודעים" תאי העצב שעליהם לגדול? מתי ומדוע הם חדלים מלגדול? והאם אפשר לשלוט בתהליך הזה. היא בחנה את השפעתם של חומרים שונים על התהליך הזה. בינתיים, הסתיימה המלחמה, היא חזרה עם משפחתה לטורינו, ומחקריה זיכו אותה בכינוי "הגברת של התאים"; ובתשומת לבם של מדענים במקומות שונים בעולם. בעקבות זאת הזמין אותה המדען היהודי-גרמני ויקטור המבורגר, שברח מגרמניה בשנת 1935, להצטרף למעבדה שהקים באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, ארצות-הברית.

לוי מונטלצ'יני קיבלה את הצעתו, נסעה לארצות-הברית, והמשיכה שם את מחקריה על תהליכי הגדילה של תאי עצב. במעבדה מצוידת היטב זו עמדו לרשותה אמצעים מתקדמים, שאפשרו לה לבצע ניסויים מורכבים. בין היתר, היא גידלה בתרבית תאים סרטניים שהסירה מגידולים של עכברים – איתרה ביניהם את אלה שמובילים לגידול מהיר של תאי עצב,  והזריקה אותם לביצים מופרות של תרנגולות (שהפעם הגיעו למעבדה מלול מסודר, מבלי שהחוקרת נדרשה לדווש באופניה קילומטרים במאמץ להשיגן).

באותן שנים, שבהן הביולוגיה המולקולרית הייתה בחיתוליה, לא היה זה פשוט לזהות את החומר המסוים שהוא זה שמעביר לתאי העצב את ה"מסר" שעליהם לצמוח ולגדול. אבל לוי מונטלצ'יני, יחד עם שותפה למחקר, סטנלי כהן, הצליחה בסופו של דבר לעשות זאת. החומר שגילתה – חלבון לא ארוך במיוחד, בעל 118 חומצות אמיניות בסך הכל – הופרש מתאי הסרטן, נקשר לקולטנים שמוצגים על קרומיהם של תאי העצב, ופתח בכך תהליך של "מירוץ שליחים" מולקולרי, של העברת מסר ממולקולה למולקולה. כך עבר המסר מדופן תא העצב אל פנימו, ומשם אל תוך גרעין התא, שם הפעיל גנים מסוימים – שהתבטאותם הובילה לגדילת התאים והתרבותם.

גורמי גדילה

כמקובל בעולם המדע, החומר החדש קיבל מיד שם שמבטא את הפעולה שהוא עושה: גורם גידול עצבי, ובראשי תיבות, NGF. וכפי שקורה לא אחת במחקרים פורצי דרך, גם המחקר הזה פתח למעשה שדה מחקר חדש לחלוטין שבו גילו מדענים נוספים, חומרי גדילה אחרים, שכל אחד מהם משפיע על תהליך ביולוגי אחר, חלקם רצויים, חלקם פחות. שדה מחקר זה, הממוקד בגורמי גדילה שונים ובמנגנוני הפעולה שלהם הוא, עד היום, אחד מהשדות הפוריים ביותר – ומעוררי התקווה הגדולה ביותר – בחקר הסרטן, וכן בביולוגיה התפתחותית בכלל. מספר תרופות נוגדות סרטן המשמשות כיום ברפואה המודרנית, דוגמת התרופה הרצפטין לסרטן השד, מבוססות על חומרים שתוכננו כדי לחסום קולטנים של גורמי גידול, ובכך למנוע את הגידול הלא רצוי ואת התפתחותם של גידולים סרטניים.

לוי מונטלצ'יני, "הגברת של התאים", התפרסמה בעולם המדע, הוזמנה להרצאות רבות, וקיבלה מספר פרסים. בשנת 1958 עלתה לדרגת פרופסור (מן המניין)  באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. רגשותיה הפטריוטיים כלפי איטליה הובילו אותה להקמת מעבדה מקבילה ברומא, שם הקפידה לעבוד במשך מספר חודשים בכל שנה. בשתי המעבדות האלה היא המשיכה להתמקד בגורם הגידול העצבי ובמנגנוני הפעולה שלו, אשר ממלאים תפקידי מפתח בהתפתחות המוח בעובר, ואשר תקלות שונות הקשורות לתפקודו עלולות לגרום למחלות מוח קשות ואף למוות.

בשנת 1968 היא נבחרה כחברה באקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים – האשה העשירית שזכתה בכבוד זה. ב-1974 בחר בה האפיפיור, פאולוס השישי, לתפקיד ראש האקדמיה למדעים באיטליה; ובהמשך הוענקה לה המדליה האמריקאית הלאומית למדעים – הכבוד הגבוה ביותר שארצות-הברית של אמריקה יכולה להעניק למדען. לנוכח כל אלה, איש, ככל הנראה, לא הופתע כאשר הגיעה שיחת הטלפון שבה התבשרה שהיא נבחרה לקבל את פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה לשנת 1986. יחד אתה קיבל את הפרס סטנלי כהן, שהשתתף במחקריה בעבר, ואשר לאחר מכן, במחקר עצמאי, גילה גורם גידול אחר שממלא תפקיד מפתח בהתחוללו של מחלות סרטניות. לוי מונטלצ'יני הייתה, למעשה, השלישית מתלמידי הכתה שבה למדה באוניברסיטת טורינו, שקיבלה פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה. לפניה זכו בפרס זה, כל אחד לחוד, סלבדור לוריא (1969); ורנאטו דולבקו (1975). נראה שמבחינה זו, זכתה לוי מונטלצ'יני ללמוד באחת מהכתות המוצלחות ביותר בכל הזמנים.

אבא צדק?

מכל אלה ברור לחלוטין ש"הגברת של התאים" ניהלה קריירה מפוארת תוך התגברות על קשיים לא מבוטלים. אבל באותה מידה אפשר לראות שגם אביה, מהנדס החשמל השמרן שביקש למנוע ממנה לפתוח בקריירה הזאת כדי שתוכל "למלא אל יעודה כאשה, ולטפל בבית ובמשפחה", העריך נכונה את המחיר שיהיה עליה לשלם. לוי-מונטלצ'יני לא נישאה מעולם ולא הביאה ילדים לעולם. בראיונות שנתנה לאחר הזכייה בפרס נובל, היא אמרה כי אינה מתחרטת על כך, ושזו הייתה החלטה שקיבלה עוד ביותה בת 19, כדי שחיי המשפחה לא יפגעו בעבודת המחקר שלה וביכולתה לממש את עצמה, ואת הפוטנציאל שלה. תפיסת העולם הזאת ("עבודה ומימוש עצמי קודמים לחיי משפחה"), הובילה אותה לפעילות נמרצת בתנועה לשחרור האשה ובקבוצות נוספות שפעלו למען חופש וחירות, בעיקר בתחומי הבריאות ו"זכות האדם על גופו". במקביל, היא הובילה פעילויות הומניטריות, ובין היתר ייסדה אגודה שנועדה לקידום מסגרות להקניית השכלה לנשים באפריקה, וכן לקידום ערכים הקשורים להגנה על הסביבה. ב-1999 התמנתה לתפקיד שגרירה מיוחדת של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם – FAO.

בשנת 2001 מונתה כחברה בסנאט האיטלקי למשך כל חייה. כשהגיעה לישיבת פתיחה חגיגית של הסנאט, היא הייתה המבוגרת ביותר מבין חברי הסנאט – דבר שלפי הנוהל והחוקה האיטלקית העניק לה את תפקיד יושבת-ראש הפרלמנט. היא קיבלה על עצמה את התפקיד הזה, אך סירבה לכהן – כפי שקובעת החוקה – גם בתפקיד נשיאה (זמנית, עד לבחירת נשיא קבוע) של הרפובליקה, באמרה שמצבה וגילה אינם מאפשרים לה לשאת באחריות זו.

מסע הפלאים של נילס הולגרסן

ריטה לוי מונטלצ'יני הייתה קשורה בכל נימי נפשה לאחיותיה. את אחותה התאומה, פאולה, שהייתה לציירת בעלת שם, העריצה על כשרונה להביע את רעיונותיה ורגשותיה על בד הציור. מאחותה הגדולה, אנה, למדה לאהוב את יצירתה הספרותית הענפה של הסופרת השוודית סלמה לגרלף, שהייתה האשה הראשונה שזכתה בפרס נובל בספרות (בשנת 1909). לגרלף נודעה בעיקר כסופרת ילדים. בספרה המפורסם ביותר, "מסע הפלאים של נילס הולגרסן", היא מספרת על ילד שהפך לננס ויצא, רכוב על אווז, למסע עם להקה של אווזי בר. נדודיו של נילס עם האווזים שימשו את לגרלף כמסגרת שאיפשרה לה להקנות לילדים ידע גיאוגרפי-תרבותי, וכן לעורר אותם למחשבה על שאלות של מוסר, הגינות, התחשבות באחר, געגועים ואהבה.

באחד מהראיונות שנתנה, סיפרה ריטה לוי מונטלצ'יני שבצעירותה, ובהשפעת אחותה הבוגרת, פיתחה שאיפה להיות לסופרת ואף ניסתה לכתוב ספר "בסגנון סלמה לגרלף", אלא שכידוע, בסופו של דבר פנתה לדרך אחרת.

"הגברת של התאים" האריכה חיים יותר מכל זוכי פרס נובל. היא מתה בביתה, בשנת 2012, בהיותה בת 103 שנים. בת אחותה אמרה שהיא "מתה בשלווה. כאילו הלכה לישון אחרי ארוחת הצהרים".

 

 

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.