רוצים דמוקרטיה בלי פוליטיקה ובלי פרלמנטים? הטכנולוגיה מאפשר לנו לחזור אל המקור: הדמוקרטיה של כיכר העיר

 

 

הנה סיפור על תחרות ג'נטלמנית בין שני מהנדסים יהודיים, ששינתה את העולם שבו אנו חיים, וככל הנראה תמשיך לעצב את חייהם של מי שיחיו בכדור-הארץ ב-2050. העובדה שאנחנו קשורים כל כך למכשירים הסלולריים שלנו, מבטאת ככל הנראה כמיהה רבת שנים ודורות לאפשרות לקיים קשר מתמיד עם אנשים אחרים, מבלי להתחשב בשאלה איפה בדיוק אנחנו נמצאים ומה המרחק בינינו. אחרת ארי-אפשר להסביר את העובדה שהסופר צ'סטר גולד נתן לבלש הקומיקס שלו, דיק טרייסי, שעון שהוא גם מכשיר קשר ב-1946, ושעון שמעביר שיחות וידאו ב-1964; ואת הקטע הבלתי-נשכח של הסופר אריך קסטנר, בספר "35 במאי": "את הרושם הגדול ביותר עשה עליהם מראה האדם שהיה נוסע על המדרכה לפניהם ופתאום ירד על הכביש, הוציא מכיס מעילו שפופרת-טלפון, השמיע לתוכה מספר וקרא: 'מרים? שמעי נא, היום אאחר לבוא לארוחת הצהרים. עלי לסור עוד למעבדה. להתראות, חמודה!'. אחר-כך החזיר את הטלפון לתוך כיסו, עלה שוב על הסרט הנע והחליק לדרכו תוך קריאה בספר". מעבר לכל אלה בולטים במיוחד ה"טראמפים" אותם קלפים שאיפשרו לתשעת הנסיכים של אמבר, גיבורי סדרת הספרים של רוג'ר זילאזני, לתקשר ביניהם בשיחות וידאו, דבר שהתקבל, כשיצא הספר הראשון בסדרה לאור, באי-אמון מוחלט.

מהנדסי חברות התקשורת ניסו לענות על הכמיהה הזאת, אך בתחילה הצליחו להחליף את מכשירי הקשר הבסיסיים, במכשירי טלפון כבדים שהותקנו במכוניות בלבד. צריכת החשמל של המכשירים האלה מתוצרת AT&T הייתה כה גדולה, עד שכאשר בעליהם הפעילו אותם, התעמעמו אורות המכונית. מעבר לזאת, שיטת הפעולה שלהם, שהתבססה על תדר יחיד ועל אנטנה עירונית אחת גדולה, לא איפשרו לקיים כמה שיחות במקביל, כך שההמתנה ל"תור" לקיום שיחה מטלפון נייד הייתה ארוכה ו"הוציאה את הטעם מכל העניין". מצד שני, המחיר הגבוה מאוד של הטלפון הנייד הזה הפך אותו לסמל סטטוס שנקשרו בו אגדות אורבניות לא מעטות.

כדי לאפשר קיום של מספר שיחות במקביל, ניסו אנשי AT&T לשכנע את מנהלי הסוכנות האמריקאית הפדרלית לתקשורת FCC, להעניק להם למטרה זו תדרי רדיו נוספים (ה-FCC אחראי בין היתר על ה"משאב" הלאומי של ספקטרום תדרי הרדיו). אבל גם אחרי שתדלנות ארוכה, ה-FCC הסכים להעניק ל-AT&T רק תדרים אחדים.

מצב עניינים זה יכול היה למנוע את הופעתם של הטלפונים הסלולריים כפי שאנו מכירים אותם, אלא שאז חזר ג'ואל אנגל ל-AT&T. אנגל הוא מהנדס יהודי אמריקאי, שעבד ב-AT&T במסגרת תוכנית החלל האמריקאית, עזב לחברה אחרת, וחזר וקיבל על עצמו את האחריות על המחלקה שעסקה בתחזוקת מערכת הטלפונים הניידים. התפקיד הלא מסעיר הזה גרם לאנגל לחקור ולדרוש במה שנעשה סביבו, וכך גילה ששני מהנדסים צעירים בחברה, פיתחו שיטה חדשה להפעלת טלפונים ניידים.

השיטה החדשה הזאת, שנועדה לתת מענה למחסור בתדרי רדיו, התבססה על אנטנות רבות וקטנות, שיחליפו את האנטנה היחידה הגדולה שהייתה קיימת באותו זמן. פיזור האנטנות בעיר גרם לכך שבכל מקום שבו נמצא טלפון נייד, המרחק בינו לבין האנטנה הקרובה ביותר, יהיה קטן בהרבה בהשוואה למרחק שהתקיים בשיטת האנטנה הגדולה היחידה. מכיוון שכך, השידור מהטלפון אל האנטנה, צרך פחות אנרגיה, ואילו טלפונים שנמצאו במרחק גדול זה מזה, יכלו לחלוק תדר, ולשדר עליו במקביל, מבלי להפריע זה לזה. בדרך זו העיר חולקה ל"תאים", ואפשר היה להשתמש באופן יעיל בתדרים המעטים שהוקצו למערכת. אלא שבעיית התנועה של הטלפונים הניידים (שהיו באותה עת תיאורטיים בלבד), הציבה אתגרים לא פשוטים מתחום הבקרה הטכנולוגית, זיהוי מכשירים, ועוד. ג'ואל אנגל עסק רבות בניסיונות למצוא פתרונות לבעיות האלה.

מצב העניינים יצא מהעידן התיאורטי, כאשר ה-FCC הודיע שהחליט להקצות ל-AT&T מספר תדרי רדיו שיאפשרו בנייה של רשת סלולרית אמיתית. זה היה הרגע שבו ב-AT&T לקחו את העניינים ברצינות. אנגל קיבל מינוי לתפקיד שלא היה עד אז בחברה: ראש הקבוצה לתקשורת סלולרית.

ההמולה וההתרגשות בבנייני AT&T יצאו כמובן החוצה, והגיעו לאוזניהם של מנהלי חברות מתחרות, ובהם חברת "גאלווין", שהתמחתה בבניית מכשירי קשר ניידים שבשל מחירם הגבוה שימשו בעיקר את כוחות הביטחון האמריקאים, הצבא והמשטרה. המכשיר הנפוץ והפופולרי ביותר ביניהם זכה בכינוי "ווקי-טוקי". סדרת מכשירים פופולריים נוספת, שיועדה למכוניות, נקראה בשם "מוטורולה" (שם שבהמשך "השתלט" על החברה כולה שנקראה מאז "מוטורולה").

מוטורולה פעלה בעוצמה כדי למנוע מה-FCC להעניק את התדרים ל-AT&T, ובמקביל ניהלה שתדלנות מתוחכמת, כדי לקבל את התדרים האלה בעצמה. בראש המאמץ של מוטורולה בעניין זה, עמד המהנדס מרטין קופר, שהיה אז מנהל חטיבת התקשורת של החברה. ופר הכיר היטב את הטכנולוגיות הקיימות בתחום הטלפונים הניידים, על חולשותיהן, ובמקביל היה ער לביקוש העצום שממתין למכשירים האלה, אם וכאשר יפותחו בפועל ויוצעו במחיר שהקהל יכול "לפגוש", כפי שנוהגים האמריקאים לומר. כך, עמודו משני עברי המתרס שתי חברות גדולות: AT&T Z שהתמקדה בעיקר בשאלת הרשתות,  ומוטורולה, שהתמקדה במכשירים עצמם.

מרטין קופר, שלימים נחשב ל"אבי הטלפון הסלולרי", נולד להורים יהודיים שהיגרו לארה"ב מכפר לא גדול שמצוי כיום בשטח אוקראינה. הוא גדל בשיקגו ובשנת 1950 הוסמך כמהנדס חשמל. כבני מהגרים רבים, הוא עשה את דרכו אל לב החברה האמריקאית דרך הצבא, ולאחר ששירת בצי (לרבות תקופת שירות בצוללת), לאחר שהשתחרר מהצבא עבד בחברות טכנולוגיה שונות, עד ש"נחת" ב"גאלווין" שהפכה בהמשך למוטורולה.

קופר שיכנע את הנהלת מוטורולה שלא לחכות להחלטת ה-FCC בעניין התדרים, ולהתחיל במירוץ לפיתוח מכשיר טלפון סלולרי "אמיתי". בתחילת 1973, הוא קיבל החלטה שיכולה להוביל לאחת מבין האפשרויות: קבלת אות הצטיינות, או פיטורין בבושת פנים. הוא הקפיא את כל הפרויקטים שהתנהלו בחטיבת התקשורת של מוטורולה, שהוא עמד בראשה – והזרים את כל המשאבים ואת כל כוח העבודה שעמד לרשותו לפיתוח החלום האחד והיחיד שמילא אותו: מערכת תקשורת סלולרית, וטלפון נייד שיפעל על הרשת הזאת – ושאפשר יהיה להחזיקו ביד וללכת אתו ברחוב.

עוצמת כוח הפיתוח שריכז קופר הובילה בסופו של דבר, תוך חודשים ספורים, לפיתוח הטלפון הסלולרי הראשון. שם הקוד של המוצר הסודי הזה היה DynaTAC. זה היה מכשיר גדול יותר מבקבוק יין (אם כי הוא דמה יותר למעין לבנה), וכבד ממנו: משקלו הגיע למעט יותר מקילוגרם אחד. הסוללה החשמלית שלו יכלה לספק לו טווח פעילות של עד חצי שעה.

ב-3 באפריל 1973, הזמין קופר קבוצה של עיתונאים, הוביל אותם אל המדרכה בשדרה השישית של ניו-יורק, הוציא את ה-DynaTAC וחייג ישירות למשרדו של ידידו ומתחרהו, ג'ואל אנגל, בבניין המשרדים של AT&T.

"הי, ג'ואל", הוא אמר, "זה מרטי… אני מתקשר אליך מטלפון סלולרי, טלפון סלולרי ידני אמתי…" זה המשפט שנכנס להיסטוריה של הטכנולוגיה, כמשפט הראשון שנאמר, שודר והתקבל מטלפון סלולרי "אמיתי", לטלפון ברשת הטלפונים ה"רגילה".

קופר הדגים לעיתונאים כיצד אפשר ללכת ברחוב ולשוחח בטלפון בעת ובעונה אחת, וכבר בהזדמנות ראשונה זו, הדגים את אחת הבעיות הקשות שנלוות לטלפונים הסלולריים עד ימינו אלה, ויש לקוות שיימצא לה פתרון בעתיד: בעת שחצה רחוב הוא היה כה שקוע בשיחה, עד שכמעט נדרס לעיני העיתונאים הנדהמים. לימים העיר על כך בהרצאות ואמר ש"זה היה כנראה הדבר המסוכן ביותר שעשיתי בחיי."

עוד שנתיים עברו, עד שבשנת 1983 החלה לפעול, בשיקאגו, רשת סלולרית של ממש. קופר נהג לספר שבתהליך הפיתוח של הטלפון הסלולרי, הוא ניסה לשחזר את ה"קומיוניקטור" שבו השתמש קפטין קירק בסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים". בשנים שבאו לאחר מכן, עם התפוצה הגורפת של הטלפונים הסלולריים, השידרוגים שרדפו זה את זה במהירות מסחררת, והשינויים התרבותיים העמוקים שהם הביאו אתם, הוענקו לקופר מספר פרסים.

מצבים מביכים למדי שמתחוללים לא אחת במערכות בחירות, במקומות שונים בעולם, עשויים להתקבל כמעין בקשה לעזרה מהטכנולוגיה, שתציל אותנו מעצמנו, ותאפשר לנו למצוא פתרונות הוגנים ודמוקרטיים במקומות שבהם יש חילוקי דעות תכופים, או, לחילופין, שההבדלים המספריים בין הכוחות שפועלים בשטח, קטנים או אפילו קטנים מאוד.

מצבים מביכים כאלה מעוררים לעתים געגועים אל המציאות הבדיונית המתוארת בסיפוריו של אייזיק אסימוב, "כל הצרות שבעולם" ו"זכות בחירה". אסימוב תיאר לעצמו שבימינו (האלף השלישי), איש לא ידבר עוד על ספירה ידנית של קולות הבוחרים, ויתירה מזו, איש לא ידבר ולא יחשוב על אזרחים הנאלצים לבחור את נשיאם במו ידיהם. בשביל מלאכות מסוג זה, בדיוק, חשב אסימוב, המציאו את המחשב. ב"כל הצרות שבעולם" הוא מתאר מחשב מרכזי ענק, המכונה מולטיוואק, המכיל בזכרונו העצום את פרטי אישיותם של כל תושבי כדור-הארץ (כמה מיליארדים). את כל פרטי אישיותם .ממדים, גיל, נטיות, מנת משכל, התנהגויות קודמות, הכל-הכל. מדי יום, הוא מעביר את כל הנתונים הללו דרך תוכנית מיוחדת המבצעת עליהם אומדן של יום נוסף בזמן .כלומר, מולטיוואק יודע בדיוק מה כל אחד מתושבי כדור-הארץ יעשה היום .וזה כולל את כל ההצלבות האפשריות. מי יפגוש את מי, מי יעליב את מי, כיצד בדיוק יגיב הנעלב, וכיצד תשפיע תגובתו על הסובבים אותו.

בסיפור "זכות בחירה", משתמש המחשב במידע הזה על תושבי כדור-הארץ באופן "דמוקרטי": מכיוון שהוא מכיר טוב כל-כך, ובאופן אישי, את כ-ו-ל-ם, הוא גם יודע בעד מי כל אחד מהאזרחים יצביע בבחירות, וכך, לדעת מה תהיינה תוצאות הבחירות ,עוד לפני שהן מתקיימות.  במלים אחרות, הוא יכול לבחור את מנהיגינו – בדייקנות ובהגינות – מבלי שלנו תהיה יד בדבר.

מולטיוואק אכן יכול לעשות זאת ,אבל הוא יודע שבני-האדם לא יסכימו לקבל מנהיג שנבחר בידי מחשב .מצד שני, מערכת בחירות היא עסק יקר, מתיש, ולפעמים, כאמור, גם מסובך ומביך למדי. בקיצור, משהו מיותר לכל הדעות .מה עושים? מוצאים בוחר ("אלקטור"), אחד, שדעתו האישית משקפת את הממוצע של דעת הקהל (שכאמור, ידוע למחשב מראש), ואז, רק אדם אחד (אותו "אלקטור") הולך לקלפי, מטיל לתוכו רק פתק אחד, וכך הוא בוחר את המנהיג .כך נשמרת הדמוקרטיה, שלטון העם, ונשמרת גם מראית העין של בחירה בידי אדם, אם כי במקרה זה נראה שנכון יותר היה לכנות את שיטת הבחירות הזאת בשם "מונרכיה של הבוחר".

מכיוון שקשה להניח שהשיטה הזאת תתקבל על דעתם של אנשים, גם לא ב-2050 (אם כי היא עשויה להיות יעילה והוגנת במיוחד); נראה שהשיטה שתאומץ ברצון תהיה זו שתתבסס על הטכנולוגיה הסלולרית, זו שפיתח, באומץ, בנחישות ובחזון, מרטין קופר.

האדם העירוניבעשורים הקרובים  יישא איתו, כמובן, לכל מקום, מכשיר  סלולרי (שאולי עד אז ילבש צורה של כפתור בחולצה), ואשר יעמוד בקשר מתמיד עם מערכתה התקשורת העירונית .כאשר מועצת העיר תתבקש להכריע בעניין מסוים ,היא תכנס להצבעה את כל תושבי העיר. מערכת התקשורת תעביר לכל אחד מהאזרחים את השאלה) בכתב, או בקול – לפי העדפתו ,(והאזרח יוכל להביע את דעתו באמצעות תשובה קולית, או מסרון. קל, פשוט, נוח,  מהיר והוגן.

בעבר הרחוק, במקומות שבהם נולדה והתפתחה הדמוקרטיה, היו מכנסים את כל אזרחי העיר בכיכר המרכזית ,ועורכים הצבעה .העם הוא השולט ,והוא ייקבע .אבל בעיר העתיד, ב-2050, ואולי גם במדינה כולה,  לא יהיה צורך לקיים כינוס פיסי :המערכת הסלולרית תוליך את הקול ,ותציג את השאלה לפני כל האזרחים בעלי זכות הבחירה .המסר ישיג את האזרחים בכל מקום ,בבית ,ברחוב ,ברכבת התחתית ,בבית הקפה ,בתיאטרון .הם יעצרו לרגע ,יהרהרו ,ויעבירו את תשובתם –  הצבעתם ,באמצעות המכשיר הסלולרי. כך הם ימלאו את חובתם האזרחית ויהיו שותפים מלאים לכל החלטה שתתקבל בעיר ,ותשפיע על חייהם של הגרים בה .נבחרי הציבור ,חברי מועצת העיר ,ייעלמו מהנוף העירוני (ואתם, ככל הנראה, גם חברי הפרלמנטים הלאומיים).  לא יהיה בהם עוד צורך ,שכן כל התושבים או האזרחים בעלי זכות הבחירה יהוו מעין מועצת עיר גדולה וזמינה, או פרלמנט לאומי שיהיה פעיל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

מעמדו הפוליטי של ראש העירייה, או ראש הממשלה, או הנשיא, לא ייקבע אחת לארבע או חמש שנים. למעשה ,בכל יום ,בכל רגע ,יוכל כל אזרח לקום ולקרוא תיגר על השלטון. ההצבעה תתקיים בו במקום,  תימשך דקות ספורות ,ולא תפריע כלל לאורח החיים התקין בעיר או במדינה. המאבק על הזכות לאחוז בהגה העירוני, או לנווט את המדינה,  יימשך כל הזמן ,ללא הרף .הנה כך תלך ותיעלם לה גם הקדנציה.  חתרנים בלתי נלאים יארבו לראש העירייה ולראשי המדינה בכל פינה ויבקשו להכשילם, ולהעמיד את הלגיטימיות של שלטונם בסימן שאלה .האם זה טוב? האם זה רע? מצד אחד, כידוע ,קינאת פוליטיקאים תרבה שירות לאזרח. מצד שני, בדרך זו לאזרחים לא יהיה על מי ועל מה להתלונן, שכן האחריות תהיה מוטלת עליהם, ועליהם בלבד.

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.