אלים, ביצים ומבולבלים

חייל הנבואה. דייוויד אדינגס. תרגום: דינה בן קיקי. אופוס. 272 עמודים.
זה הניסיון ה-5,000 במספר, לייצר היסטוריה מיתולוגית של
עולם דמיוני. רוב הניסיונות האלה – כמו גם הספר הזה – התנפצו על
הסלע הקשה של מגבלות הדמיון של מחבריהם. בסופו של דבר, כמעט כולם
מנסים להתבסס על הסיפור הישן של משפחה של אלים קפריזיים, הנקלעים
לסכסוך וגורפים אחריהם את האנושות לקטסטרופה עולמית.

הפעם, העילה למלחמה היא ביצה, או אבן דמויית ביצה, שמצא אחד
האלים. אחד מאחיו קינא בו, וכך מגיע ההמשך הצפוי והבלתי נמנע. בסופו
של דבר, כמובן, נמצא הגיבור המחניק את הסערה וכולא אותה באיזה בקבוק
המושלך לאיזו באר, שם, במהרה בימינו, ימצא אותו מישהו וכמעט יגרום
לתהפוכות עולמיות, דבר שיכול אולי להיחשב לתירוץ מספיק לכתיבת שלושה
כרכים עבי כרס של הרפתקאות מקריות, לא מובנות וקפריזיות לחלוטין.

הבעיה עם הספרים מהז'אנר הזה היא, שהם מחקים טכניקה של סיפורי
עלילה שנועדו במקורם להעביר את המדע הבדיוני מעל למשוכה של מגבלות
הטכנולוגיה. אלא שהמחקים (שמחבר הספר הזה נמנה איתם), השליכו מאחורי
גיוום את התוכן הרעיוני, ונצמדו לקונכייה החיצונית. התוצאה היא בליל
עלילתי קפריזי, חסר היגיון, חסר מטרה וחסר מובן.

ילד אחד, בעל שורשים היסטוריים תיאולוגיים עמוקים במיוחד, מנסה
לחיות חיים נורמליים במטבח של דודתו, אבל הגורל, מלווה בצללים
שחורים של יעוד, מנתבים אותו לנתיבי הגדולה הבלתי נמנעת. השאלה
הכבדה, המסתורית, האופפת את הכל היא, היכן מצויה ביצת המריבה, והאם
היא בטוחה מפני כוחות הרשע הזוממים – בפינתם החשוכה והמסתורית –
לחזור ולהשתלט עליה, ובאמצעותה על העולם כולו.

בדרכו לפגישה הבלתי נמנעת עם יעודו, הולך לו הילד ונתקל בכל
מיני טיפוסים "טולנדים", "גרנים", "אילדרים", "סנדארים", ועוד כיוצא באלו.
לכל "עם" יש "תכונות" ברורות וידועות, וכך כאשר, למשל, "טולנד" נפגש עם
"סנדאר", הם מנהלים דו-שיח צפוי, מלאכותי ומשעמם שמשתרע, כמובן,
אלפי שנים אל העבר. אין כאן מקום לדמויות מכיוון שהגיבורים שבויים
לחלוטין בעברם מצד אחד וב"יעודם" מהצד השני. מה שנשאר לכותב ולקורא,
הוא רק לעבור על מספר המפגשים המתואר, ולסמן "וי" או "איקס" במקומות
המתאימים בטופס.

תחושת חוסר המובן של העלילה וחוסר החשיבות של הגיבורים, אפפה
כנראה גם את מתרגמי ועורכי הספר, לרבות מתקיניו לדפוס. אחרת אי אפשר
להבין את המספר הגדול של גרסאות הכתיב לשמו של הגיבור ההיסטורי
הראשי. הוא מופיע כ"בלגראת", "בלגריאד", "בלגארד", ו"בלגאריאד" (לפחות).
מה זה חשוב. ממילא אי אפשר להבין מי עושה מה, מדוע, לאן
אנחנו הולכים ומה אנחנו מבקשים. אז בתוך כל הבלגן, אי אפשר גם
להיות בטוח אם "בלגראת" הוא "בלגאיארד", או שהוא שותפו, או שהוא
אויבו, או שהוא צאצאו, או שהוא האלתר-אגו שלו. מצד שני, אולי יתברר
שזו התעלומה העיקרית של הסדרה, שתיפטר רק בשני הכרכים הבאים של
הסאגה המשעממת והדביקה הזאת. במלים אחרים, חכו, בלגריאד, בלגראת ,
בלגארד, בלגאריאד וכל היתר, עדיין לא גמרו איתנו.