51 שנים לנחיתה על הירח – מתברר שמישהו אמר את זה קודם

מה הביא את וויליאם קנטרידג', לתעד כביכול את עצמו, מתכונן לבצע מחווה לז'ורז' מלייס בסטודיו שלו, ביוהנסבורג? התיעוד כביכול הזה הוצג בשנת 2003 בתערוכתו של קנטרידג' מחשובי האמנים בימינון, במוזיאון ישראל בירושלים,

לפי קנטרידג', העבודה הזאת מבטאת, בראש ובראשונה, את מערכת היחסים הסבוכה בין האמן לסטודיו שלו. במבט אחר, נראה שהיא גם מספרת את סיפור המשיכה (ההדדית, מבחינה פיסיקלית), בין הירח לעולמנו, ובינו לבין כל אחד מאיתנו.

ז'ורז' מלייס היה הבמאי הראשון שבאמת "חי בסרט", כלומר, הראשון שפרץ
אל מעבר לקולנוע התיעודי ובדה בדיות בקולנוע, סיפר סיפורים דמיוניים
והשתמש להמחשתם בפעלולי עריכה ובאמצעים גרפיים. במובן הזה הוא נחשב
לאבי ה"אפקטים" הקולנועיים. הוא היה הראשון שהבין שלא חשוב מה
באמת קרה, וגם לא מה באמת צולם. חשוב רק מה הצופים בסרט חשו וחשבו
שהם רואים. הוא הבין שה"מציאות" היא, בעצם, מה שאנחנו תופסים
בתודעתנו, ולאו דווקא משהו גשמי שבאמת מתקיים בעולם הפיסי.

קנטרידג', בסטודיו שלו ביוהנסבורג, 101 שנים אחרי מלייס, מתכונן (כביכול)
לחזור ולבצע גרסה מחודשת של "המסע לירח", כמעין מחווה למייסד הקולנוע
הפיקטיבי, הדמיוני, האשלייתי. העבודה מביאה לידי ביטוי את תהליך ההכנה
של סרטים, שאינו קשור בהכרח למהלך העלילה שהם מספרים. ההפקה
"מפרקת" את הסיפור לסצינות ולשוטים אשר מעוצבים, מופקים ומצולמים
לפי שיקולי נוחות לוגיסטית ויעילות כלכלית, וללא קשר לסדר שבו יאורגנו,
לאחר מכן, בתהליך העריכה. קנטרידג', אם כן, פירק את "מסע אל הירח"
למספר מקטעי הפקה/עיצוב, ובעבודה המוצגת הוא מציע מבט אל שבעה
מהם.

.
.

 

 

 

 

 

 

קנטרידג' בסטודיו. ספל קפה בתפקיד טלסקופ? או אולי חללית בעין?

האדם שעל הירח

כאן אולי הזמן לתאר את ה"מוצר" שאותו מפרקים כאן לגורמיו. מסע אל הירח
הוא סרט ראינוע צרפתח משנת 1902. עלילתו מבוססת (פחות או יותר) על
הספרים "מהארץ אל הירח" של ז'ול ורן, ו"האנשים הראשונים על הירח",
של ה. ג'. וולס. אורכו 14 דקות. קן דנסיגר טען ש"מסע אל הירח" אינו אלא
סדרה של שוטים בודדים שכל אחד מהם מספר סיפור, אבל החיבור ביניהם
אינו יוצר רצף עלילתי כפי שאנו מבינים את המונח הזה כיום". הנה כי כן,
נראה שלקנטרידג' לא נכונו קשיים משמעותיים בבואו לפרק את "מסע אל
הירח" למקטעי הפקה שאותם ינסה לשחזר – כל אחד בפני עצמו.

.
.
.
"

 

 

 

 

 

 

 

 

"האדם על הירח".

הסרט מביא את סיפורם של ששה אסטרונומים אמיצים שמחליטים לבחון
מקרוב את נשוא מחקרים, ולהפליג אל הירח. הם בונים חללית דמוית טיל
המשוגרת מתותח ענק. כשהם מתקרבים אל הירח, הם מבחינים ב"אדם שעל
הירח", ולמעשה, נוחתים כאשר החללית ננעצת בעינו של "האדם" הזה.
בשלב זה מופיעים בסרט "פלאים שונים", ובהם כוכבים שגם להם פנים
אנושיות (מלייס העסיק לשם כך רקדניות מקצועיות שמילאו את התפקיד
הסמלי של "כוכבים", כשהוא מפעיל טכניקות המזכירות תיאטרון אפל).

.
.
.
.
.
.
קנטרידג' בסטוד
אחרי הרפתקאות שונות, מפילים האסטרונאוטים את החללית מסלעי הירח
אל החלל, ומשם היא נופלת אל כדור-הארץ, ונוחתת בים. בסצינה הסופית
(שאבדה ונמצאה רק בשנת 2002), צועדים האסטרונומים במעין מצעד ניצחון
ותהילה ברחובות העיר.

לינק ישיר לסרט "מסע אל הירח". במאי: ז'ורז' מלייס.

שנה לאחר מכן, ב-2003, החליט קנטרידג' לחזור לשורשים ולהפיק (או
לפחות להתכונן להפיק) גרסה מחודשת של הסרט, בבחינת חזרה אל קו
ההתחלה שממנו יצאה אמנות הקולנוע לדרכה. "מלייס יצר את הסרטים
שלו בסטודיו, וצילם אותם על מרקעים שאותם צייר, במקרים רבים, בעצמו",
הוא אומר. "כך שבמובנים רבים, 'מסע אל הירח' הוא, בעצם, סרט על
אמן שמסתובב ועובד בסטודיו שלו".

"תוכניות ההפקה" של קנטרידג' חושפות כוונות לחזור על פעלולים
שאיפשרו למלייס לגרום לצופים בסרט לחוש שהם צופים במסע בחלל,
בעוד שבפועל הם מתבוננים ביריעת נייר צבועה המונחת על השולחן
בסטודיו, או בהשתקפות של תרשים חסר משמעות בגליל מתכת,
כאשר העיוות שנוצר בתמונה המשתקפת מקנה למראה את המשמעות
שאליה כיוון הבמאי. במקרה אחד, לפחות, הוא מרשה לעצמו להמציא
פעלול חדש, שמלייס לא חשב עליו: במקום נערות נושאות כוכבי קרטון
המייצגות "כוכבים", צילם קנטרידג' נחיל נמלים שהסתער על
הסטודיו שלו במהלך הכנת העבודה. מסלולי ההליכה של הנמלים סימלו
בעבורו את מסלולי הכוכבים. כאן בא לידי ביטוי ידע אסטרונומי
שהוא, כיום, נחלת הכלל, ואשר לא היה נגיש למלייס. קנטרידג'
צילם את הנמלים בצילום אטי, הפך את הצילום לנגטיב, והאיץ את
ההקרנה, כך שהנמלים נעות במהירות רבה ויוצרות, אכן, מסלולי
"אור לבן" על רקע שחור, הנחזים כמסלוליהם של גרמי שמים.

מציאות מדומה

קנטרידג', אם כן, מותח את החבל ומחכה לראות מה יקרה. איפה הגבול.
הוא מראה לנו את העיצוב, את ההכנות להפקה המחודשת, חושף
מראש את כל הפעלולים, מראה לנו את "האמת", את ה"דברים"
שיצולמו באמת. את העובדה שמכונת הקפה עומדת להפוך לחללית,
למשל. האם נאמין אחר כך, אם וכאשר נצפה בסרט המוכן, שזו
חללית? עד כמה נהיה מוכנים לרמות את עצמנו, להניח לעצמנו
להיסחף על גלי המציאות המדומה? מהו גבול המתח, בין בדיה
למציאות, שאנו, כבני אנוש, מסוגלים להכיל? ומה בדיוק זה
אומר על מידת יכולתנו להמשיך ולהתקיים במציאות ה"אמיתית",
בהנחה שמה שאנחנו רואים, שם בחוץ, הוא אכן מציאות
אמיתית, ולא מרקעים צבועים, ושרטוטים משתקפים בסטודיו
של אמן כלשהו.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.