הרעם המתגלגל העיר אותו משנת הלילה. הגשושית הראשונה כבר הייתה
נדחפת אל המרומים, מנועיה פועלים במלוא ההספק. גיל פקח את עינו האחת
והתבונן בשעונו שהיה מונח על הכיסא, למראשות המיטה. השעה שלוש דקות
לפני שש בבוקר. הוא שלח את ידו והזיז את גלגל הספרות בשלוש דקות
קדימה. הגשושית כבר הייתה באוויר. פירוש הדבר שהשעה שש בדיוק. מאז
הוצב משגר הגשושיות מאחורי מבנה המגורים של משפחת ברוורמן, עלתה רמת
דיוקם של השעונים בבית.
גיל התמתח קלות והתהפך לצד השני, פניו מופנים אל הקיר. הוא
ניסה לשחזר את החלום שניעור ממנו בפתאומיות. הוא היה בן שלוש. הוא
היה על הגלגל החמישי. בתחום המרכז השתוללה שריפה והמחנכת פלורה
הובילה את כל ילדי מסדרון החינוך "שלנו" אל איזורי ההיקף. הם לא
השתמשו במעלית. הם הלכו ברגל. אחר כך חצו שדות ובתי גידול והגיעו
אל חלון התצפית שבמטע התפוחים, שם ראו את סופו של כדור-הארץ.
הוא ניסה להסדיר את מחשבותיו. משהו כאן היה לא בסדר. סופות
האש הגרעיניות אכן התחוללו על פניו של עולם הבית בעת שהוא היה בן
שלוש שנים. אבל הוא לא ידע על כך דבר, בעת הזאת. הוא זכר את אבא
בוכה. זה כן. אבל אז הוא לא הבין מדוע זולגות הדמעות על פניו. ואיש
לא טרח להסביר לו את משמעותן של סופות האש. הוא היה קטן מדי. הוא
היה עתיד המין האנושי וכולם ניסו להגן עליו ולטפח אותו. כולם, חוץ
ממנו, ידעו מה טוב ומה רע בשבילו. והידיעה על סופו של עולם הבית,
הייתה רעה.
הוא זכר, כמובן, את השריפה הגדולה שהתחוללה בתחום המרכז. זה
קרה ארבע שנים לאחר המלחמה הגרעינית. הוא היה בן שבע. אנשים אמרו
כי וילקי הון הוא שהצית אותה משום שסבר כי אין עוד תכלית לחייהם של
בני-האדם, לאחר שעולם הבית שלהם הושמד. וילקי הון היה המרכז
המקצועי במחלקת התחזוקה של הגלגל החמישי. הוא הציף את תחום המרכז
במימן ואז, גרם לכמה קצרים חשמליים שהתחוללו בעת ובעונה אחת. הוא נשרף
למוות תוך שניות ספורות. אנשי הגלגל החמישי עמלו שעות עד שהצליחו
להשתלט על האש. וגם לאחר מכן, המשיכה סכנת הקריסה לרחף על המבנה
העדין של תחנת החלל.
גיל זכר את מסע המילוט מן המסדרון "שלנן". מסדרון החינוך שכן
קרוב לתחום המרכז, באיזור שהוגדר "כבידה 0.1". המחנכת פלורה הובילה
אותם במעלה, ואחר כך במורד גרם המדרגות הלוליני שהתפתל סביב היקפו
הפנימי של חישור שלוש. את המסע הזה הוא יזכור כל חייו. כל המעליות
בתחנה היו תפוסות על ידי צוותי הכיבוי. החום בחלל החישור עלה לרמה
חסרת תקדים. ככל שהתקרבו לאיזורי ההיקף, הלכה הכבידה וגברה. גיל חש
כמי שמטפס על סולם חבלים כששק כבד תלוי על שכמו. בשלב מסוים החל
לחשוש כי לעולם לא יגיעו למחוז חפצם.
בחלומו התערבו שתי השריפות הללו והפכו לאירוע אחד. השריפה
בתחנת החלל קדמה לסופות האש הגרעיניות שכילו את החיים על פני האדמה.
במציאות, כמובן, היה סדר הדברים הפוך לחלוטין. ובין שני האירועים
הללו, שלא היו קשורים אחד לשני, הפרידו ארבע שנים תמימות. בחלומו
התערבו להבות האש של החלל עם סופות האש של הארץ. קטע התצפית על כדור
הארץ היה לקוח כולו, באופן ברור, מתיאורים ששמע מפי אנשים אחרים.
למעשה, במשך שש, שבע השנים הראשונות שלאחר המלחמה, לא יכול היה גיל
לחזות בפניו של כדור הארץ. כוכב הלכת היה מכוסה כולו בעננים ואבק,
תולדת סופות האש הגרעיניות. העננים הללו שניראו למתבונן מן הגלגל
החמישי בוהקים וצבעוניים, השרו על פניו של עולם הבית את "החורף
הגרעיני" שבחסותו התחוללו באין מפריע תהליכים גנטיים שונים. אור
השמש לא חדר מבעד לאטמוספירה המעובה, המפויחת. הארץ הפכה למעבדת
ניסיונות אבולוציונית שיד המקרה והברירה הטבעית שולטות בה שלטון ללא
מצרים. האדם ניכחד. היונקים היבשתיים הלכו בעיקבותיו. במקומם החלו להתפתח
צורות חיים שונות מאוד ממה שהכירו אנשי הגלגל החמישי. הטמפרטורות צנחו.
הצמחים איבדו את יכולת ההטמעה שלהם ופתחו במסע ל"חיפוש עצמי" שגרר
אותם להרפתקאות גנטיות שסופן לא נראה עכשיו אפילו באופק.
גיל ברוורמן נאנח. הוא לא אהב את החלומות על ימי ילדותו
בגלגל החמישי. איכשהו, הם תמיד הובילו את מחשבותיו אל העולם שלפני
סופות האש. והוא לא רצה לחשוב על העבר. מה שהיה היה. הוא לא יכול,
איש אינו יכול עוד להועיל במשהו לאנשי כדור הארץ. עכשיו מוטלת עליו,
כמו על כל שאר אנשי הגלגל החמישי, חובה אחרת לחלוטין. חובה מעשית.
עליהם לבנות תרבות חדשה. כאן, על פניו החרוכים של כדור-הארץ, על
חורבות תרבות העבר האנושית, הם נאבקים על יכולת הקיום וההישרדות
שלהם בעתיד. והעתיד שלהם, נמצא כאן, על הארץ. לא בחלל החיצון. הגלגל
החמישי מסוגל לשאת אלף וחמש-מאות נפש לכל היותר. תחנת החלל החדשה
ההולכת ונבנית במסלול הירח סביב הארץ, תוכל לשאת עוד חמשת אלפים
בני-אדם. גיל ברוורמן ידע, מומחי התחנה אמרו לו זאת, כי בכמות זו
של פרטים אין די כדי להבטיח את קיומו של המין האנושי בעתיד. מגיפה
אחת עלולה להביא עליהם את הקץ. בכלל, החלל החיצון אינו מקום הראוי
למגורי אדם. הוא יכול לשמש כתחליף זמני בלבד, או כאיזור ניסויים
סגור . אבל בסופו של דבר, האדם זקוק לתחושת הקרקע היציבה מתחת
לרגליו. את הנקודה הזו, למען האמת, גיל ברוורמן לא כל כך הבין, אבל
הוא קיבל עליו את דעת המועצה המדעית, ממש כפי שעשו כל שאר תושבי
התחנה. והמומחים אמרו כי כדי להבטיח את עתידם של הדורות הבאים
עליהם ליצור סביבה חדשה, הנתמכת במערכות חיים בעלות כושר הסתגלות
רב יותר מזה שעמד לרשות תרבות העבר. גם את המישפט הזה הוא לא הבין
לכל עומקו, אבל זה לא נראה לו חשוב כל כך. מכל מקום, המסקנה הסופית
הייתה ברורה לו לחלוטין . והוא קיבל אותה כפשוטה, בעיקר מפני שהיא
תאמה את מחשבותיו ודעותיו הפרטיות. פניו של גיל ברוורמן היו מופנים
אל העתיד, אבל חלומות הלילה שלו גררו את מחשבותיו אל הכיוון השני,
אל העבר.
זה הרגיז אותו, אבל הוא לא יכול היה לעשות שום דבר בענין הזה.
חלומות הלילה נשלטים בידי החלק התת-מודע של אישיותו. כך הסביר לו
דוקטור פרדי, רופא המחנה. תת-מודע או לא תת-מודע, השעה הייתה שש
וחצי בבוקר. תקופת החושך של שלטון חלומות הלילה חלפה. גיל ברוורמן
קם ונכנס לחדר הרחצה הקטן שהיה צמוד לחדרו. הוא יצא משם, לאחר דקות
ספורות, כאדם חדש. ארוחת הבוקר ציפתה לו על השולחן במיטבחון. אמא
כבר יצאה לעבודתה. אבא לא לן הלילה בבית. הוא נשאר בשדה המרוחק, לצד
המעבדה הביו-טכנולוגית הניידת שהוא היה אחד ממפעיליה.
גיל חיסל במהירות את פרוסות הלחם הקלוי שכבר הספיקו להתקרר,
לגם מכוס התה הפושר, העווה את פניו, ניגב את ידיו במיכנסיו הקצרים
ויצא אל המידרכה החיצונית. ססיליה עמדה שם, ממתינה לו בשקט ובהשלמה.
אוף, כמה טוב לראות על הבוקר מישהו שאהדתו מובטחת לך. ססיליה הנידה
לקראתו את אחד ממחושיה וגיל אחז בו בעדינות, בהכרת תודה. הוא חייך
אליה. בוקר טוב, אמר. השערות העדינות שכיסו את פניה רטטו. היא
הבינה. הוא היה בטוח שהבינה.
הגשושית של שעה שבע זינקה אל האוויר מאחוריהם. כתפיו של גיל
שחו, צווארו נחבא ביניהן. הרעם בא לו כהפתעה. הוא לא תיאר לעצמו
שכבר מאוחר כל כך. הוא תהה אם אפשר יהיה, אי פעם, ללמד את ססיליה
לבצע מלאכות פשוטות, כמו, למשל, להעיר אותו בבוקר בשעה מסוימת. הוא
פסל את הרעיון. הרבה יותר נוח וזול לבנות רובוט לתפקידים כאלה.
ססיליה נועדה לחיות בטבע באופן חופשי, מוטב לא לשלול ממנה את
חירותה.
הם צעדו על המדרכה, בין קוביות הפלאסטיק המשוריין ששימשו כמבני
מגורים. מאחורי משרדי מחלקת התיאום, ניצבה סככת עץ קטנה. שם, על
שולחן המתכת ניצב צג שעליו הוקרנו, ברצף, רשימות ההצבה לעבודה. גיל
הוצב למעבדה הנייחת של הביוטק. במשמרת אחר הצהריים הוא היה רשום
בסרטיה. לעזאזל. הוא שנא את שני המקומות הללו. הוא לא ידע דבר
על ביוטכנולוגיה מעשית. כל מה שיכול היה לעשות למען החוקרים במעבדה
הנייחת הסתכם בשליחויות קטנות ועבודות ניקיון. אבל זה היה עוד זהב
לעומת הסרטיה.
– "הסרטייה", אמר גיל בפנותו לססיליה, "אינה אלא שם מעודן יותר למה
שבעבר נהגו לכנות בשם 'בית-הספר'".
את המילים "בית-הספר" התיז מפיו בגועל רב כל כך עד שאי אפשר היה
לטעות בהבנת כוונותיו. ססיליה הפנתה אליו אחד ממחושיה וליטפה קלות
את פניו.
– "כן", אמר גיל, "כן, אני יודע. לדעתך זה לא כל כך נורא. את חושבת
שאפשר ליהנות מן הלימוד בסרטייה. גם לא איכפת לך לבצע מעט שליחויות
כדי להימצא בחברתם של מדענים מן השורה הראשונה. ובכן, את יודעת
שבעניין הזה השקפותינו חלוקות. אני בן-אדם, את מבינה, הם
חייבים לספק לי את הידע הזה גם בלי להריץ אותי הלוך ושוב בשבילי
המחנה. בסופו של דבר, הרי אני הוא עתיד המין האנושי, ואת, את,
מבחינתם זאת אומרת, את סתם נמלה סטויה".
תאי הראיה המצולעים הענקיים בעיניה המורכבות של ססיליה נעו
קלות והתמקדו בגיל. לסתותיה הגבירו את קצב פעולת הכינוס המתמדת
שלהן, אות מובהק לאי שביעות רצון. גיל החזיר לה מבט מופתע. היא,
כנראה, באמת הבינה את דבריו. מי היה מאמין. זאת אומרת, הוא האמין
שהיא מבינה אותו אבל האחרים, גם חברי המועצה המדעית, קבעו כי נמלי
הקציר אינן מפענחות את גלי ההלם בתחום המופק והנשמע על-ידי בני-האדם.
אבל ססיליה הבינה אותו. עכשיו היה גיל משוכנע בכך יותר מתמיד.
והוא לא רצה לפגוע בססיליה. באמת שלא.
ומה אם היא תתנפל עליו לפתע ?גיל הביט סביבו בחשש. איש לא
נראה על מדרכות המחנה. כולם התייצבו, כבר לפני כמחצית השעה, במקומות
העבודה. זה עונשו של מאחר. הוא תר בעיניו, בזהירות, אחר נשק כלשהו
שיוכל לשמש אותו אם תתקוף אותו נמלת הקציר הגדולה. בין רגליה
האמצעיות של ססיליה נח לו מוט מתכת ששימש בעבר למתיחת כבלי הסימון.
שריד מימי בנית המחנה. אבל איך מגיעים אליו? ססיליה המשיכה לנעוץ
בו את אלפי תאי הראייה שלה. היא לא נעה. גיל תהה אם היא מתכוננת
לזינוק או שמא היא, עדיין, חוככת בדעתה כיצד להגיב על העלבון שהטיח
בה.
"סתם נמלה סטויה". זה היה נכון, כמובן, אבל למה הוא היה חייב
לומר זאת? אמת לחוד ונימוס לחוד. שלא לדבר על יחסי חברות או שיקולי
ביטחון.
– "תראי", פתח ואמר בחשש, "לא התכוונתי. באמת. הרי אמרתי
במפורש שזה מה שהם חושבים. נכון? את לא יכולה לשמוע רק חלק מהדברים
ועל פיהם לשפוט אותי. כמה זמן אנחנו כבר מכירים ססיליה? כמה זמן? יותר
משנה, נכון? מתי עוד שמעת אותי אומר משהו בגנותך, או בגנות נמלה
אחרת כלשהי? תחשבי על זה. אני יודע שאת מבינה אותי. תחשבי על זה
ותראי שאין לך שום סיבה אמיתית לכעוס עלי. אנחנו חברים. אני חבר
שלך. ואם נפגעת ממה שאמרתי, אז אני מבקש סליחה. אני באמת מצטער. מה
את אומרת ססיליה? ססיליה?".
ססיליה הפנתה את רוב תאי הראייה שלה אל קדמת הדרך. כמה מהם,
בודדים בלבד, המשיכו להביט לאחור, אל גיל. מחושיה נעו קדימה ואחורה,
תנועת הלסתות חזרה לקצבה הרגיל. הסכנה חלפה. גיל נשם לרווחה. הוא
מחה, בשקט, את אגלי הזיעה ממצחו. עליו לספר על מה שהתרחש כאן למועצה
המדעית. מבט קצר בשעון היד שלו הבהיר לו כי השעה מתקרבת לשמונה
בבוקר. אוף! הוא מאחר ממש. הוא חייב לרוץ לעבודה. הרבה פחי פסולת
ושליחויות טפשיות ממתינות לו שם. לעזאזל! הוא היה בטוח שיש בידו
פריצת דרך מדעית של ממש, הוכחה שהנמלים מבינות את הנאמר בין בני-האדם.
לתגלית הזו יכולות להיות משמעויות מרחיקות לכת. אבל היא תצטרך
לחכות לסוף היום. הוא עקף את ססיליה ודהר במורד המדרכה המובילה אל
מעבדת הביוטכנולוגיה הנייחת. ססיליה שעטה מאחוריו, ששת רגליה נוגעות
לא נוגעות בקרקע.
דוקטור יורגן יוהאנסן הרים את מבטו מלוח הבקרה ותלה אותו בגיל
שהתייצב לפניו, נושם ונושף.
– "אה. הנה אתה גיל. יפה שבאת לעזור לנו".
אף מילה על האיחור. אף לא הערה בעניין ססיליה שניצבה מאחורי
גיל, מנופפת את מחושיה בסקרנות. התקנות אסרו הכנסת נמלי ענק
למעבדות. פרט לאלה שהשתתפו במחקר, כמובן. אבל דוקטור יוהאנסן לא
התרגש במיוחד מן התקנות. הוא חיבב את גיל, וגם את ססיליה.
– "טוב שבאתם, שניכם", אמר, "היום לא תעסקו בפינוי פסולת. מעבדת
הניתוח תפוסה בידי פרדי ומקס. הם מצאו צמח שסבורים כי הוא הצאצא
הסטוי של תפוח האדמה. שמעת על זה? הם מנסים לאתר את השינויים שחלו
במולקולת ה- DNA שלו. אם יצליחו, ייתכן שעוד נזכה לראות צ'יפס על
צלחותינו בחדר האוכל. מה אתה אומר? צ'יפס! תענוג! נקווה שיצליחו.
העסק לא כל כך פשוט, אתה יודע. מולקולה כזאת של DNA בנויה כשני
סלילים המלופפים אחד סביב השני. צריך להתיר את המבנה. לבדוק את סולם
הגנים שלב אחרי שלב. ואורכה של מולקולה כזו, אם נמתח אותה בקו ישר,
עשוי להגיע לכמה מטרים טובים… טוב, בכל אופן, מכיוון שהמעבדה
תפוסה, ומכיוון שאתה כבר ממילא לא יכול להיכנס פנימה, אסור לפתוח את
דלתות המעבדה בזמן ניסוי, אתה יודע, אז אתם יכולים להישאר כאן
ולסייע לי. יש לי כאן איזה ניסוי קטן, פרטי, בתקשורת. זה קשור
בנמלים ואולי ססיליה תוכל גם היא לעזור לנו, הא?".
גיל לא האמין למזלו הטוב. אין פסולת, אין שליחויות, החוקרים
הבכירים במעבדה, מקס ופרדי, כלואים מאחורי הדלתות הסטריליות של
הביוטק. דוקטור יוהאנסן מבקש ממנו לסייע לו בניסוי בתקשורת-נמלים.
זה באמת יותר מדי לפעם אחת, אבל נראה כי יש ימים כאלה שבהם הכל
מסתדר לפי רצונותיך. הוא קצת פטפטן דוקטור יוהאנסן זה, אבל זה באמת
שום דבר לעומת יהירותם והתנשאותם של עמיתיו למעבדה, מקס ופרדי.
– "אתה יודע להפעיל ציוד וידיאו?" ?שאל יוהאנסן.
– "יודע. שמע יורגן, הבוקר היה לי מקרה מעניין עם ססיליה. אני חושב
שהיא הבינה"…
– "כן כן, ברוורמן. באמת יפה. ססיליה היא נמלה קטנה מוכשרת, האין
זאת? טוב, בוא ניכנס לאולפן, חבל על הזמן ההולך ואוזל. עוד מעט
יתחילו להגיש בחדר האוכל את ארוחת הצהריים".
למה אף אחד לא מוכן לשמוע אותו אף פעם עד הסוף? הנה דוקטור
יוהאנסן זה, הוא יכול לפטפט שעות, על כל נושא שבעולם, ואיש לא יקטע
את דבריו. לא חשוב. הוא יספר כבר למועצה המדעית על המקרה של הבוקר
עם ססיליה. ואז יתחילו האחרים להקשיב לו בתשומת הלב הראויה. הם
נכנסו לאולפן. שלוש מצלמות וידיאו ניצבו בפינה על חצובות גלגלים.
גופי תאורה ומיקרופונים השתלשלו מהתקרה. נמלת קציר שחורה ממין זכר,
הרבה יותר גדול מססיליה, ובעל כנפיים לבנות-שקופות, המתין להם שם,
ניצב ללא נוע על ששת רגליו. עיני המצולעים שלו סקרו אותם באדישות.
מחושי ראשו התכופפו מעט לעבר ססיליה, אבל הוא לא הראה התנגדות כלשהי
לנוכחותה.
יוהאנסן התיישב על כסא גבוה ליד הזכר הגדול והורה לגיל למקד
את אחת המצלמות עליו, ליתר דיוק על פיו.
– "אני רוצה שתקלוט את תנועות שפתי, כשאני מדבר" אמר.
את המצלמה השנייה מיקד גיל בזכר הגדול ואת השלישית השאיר על
עומדה, כשהיא קולטת את הנעשה בכל החדר.
– "שלום", אמר יוהאנסן בפנותו לזכר. "אני יורגן יוהאנסן. מה שמך? מה
שלומך הבוקר?".
הזכר כופף את אחד ממחושי ראשו והגיש אותו לחוקר. יוהאנסן אחז בו
בעדינות. ואז ראה גיל כי אמת ידו מכוסה באגדים שמתחתם הסתתרו, ללא
ספק, אלקטרודות חשמליות זעירות. אלה התחברו למכשיר רישום גראפי
שניצב על השולחן, מאחורי יוהאנסן. מחושו של הזכר רטט קלות בידו של
יוהאנסן ומכשיר הרישום שעל השולחן החל משרטט קו דקיק על גבי המסך.
– "אני אדם", אמר יוהאנסן. "אתה זכר גדול של נמלת קציר שחורה".
שוב כופף הזכר את מחושו ונתנו בידי החוקר. שוב הופיע קו מרוסק על
פני מסך הרישום. גיל היה מוקסם. יש תקשורת בין אנשים לנמלים! לא
ברור עדיין כיצד הזכר שומע את יוהאנסן, אבל הוא מגיב על דבריו, ללא
ספק. עכשיו צריך רק למצוא דרך לפענח את האותות שנרשמו על המסך…
– "אני ואתה, שנינו, התחלנו את חיינו, כאן, על האדמה הזאת". אמר
יוהאנסן.
הקו על פני מסך הרישום נעשה לפתע גבוה ומפותל הרבה יותר. העליות
והירידות היו חדות כפסגות הרי האלפים. משהו בדבריו של דוקטור
יוהאנסן לא נשא חן בעיני הזכר הגדול. זה היה ברור.
על המסך המקביל למסך הרישום החלו מופיעות מילים, לצד סימנים
חסרי משמעות:
אני **ף– _ תקין.
אני שש רגליים אתה שתיים–. __. .
גיל התנשף בהתרגשות. דוקטור יוהאנסן כתב תוכנית מחשב שפיענחה
את האותות החשמליים שנוצרו מרטיטות מחושו של הזכר! יש כאן כמה
סימנים לא מובנים, אבל אפשר להבין מה הוא אומר! הוא בקושי החניק
צעקת התלהבות שעמדה לפרוץ מגרונו.
אני * ** כאן. אתה לא ** * כאן. אתה **–*למעלה
דוקטור יוהאנסן העיף מבט במסך המקביל.
– "לא". אמר, "אתה טועה. אני לא התחלתי לחיות למעלה. אני חייתי כאן
ואחר כך נסעתי למעלה. עכשיו חזרתי".
על המסך המקביל הצטייר שוב קו רכס הררי מפותל. נראה כי דברי החוקר
לא התקבלו על דעתו של הזכר הגדול. על המסך המקביל נרשם:
מי שלמטה לא יכול ל-__ * למעלה
– "אפשר לחפור מחילה למעלה", אמר יוהאנסן, "אפשר לסגור אותה מכל
הכיוונים ולמלא אותה בחומר של למטה".
האיש התחיל לחשוב ולהתבטא כמו נמלה, חשב גיל. נראה כי הוא
עוסק בניסוי הזה כבר זמן רב. מעניין מי עוד יודע על מה שמתרחש כאן.
דוקטור יוהאנסן היה בחור מוזר. והתקנות לא עניינו אותו כל כך…
"למעלה נופל על למטה" הודיע המסך המקביל בפשטות.
– "זה נכון", אמר יוהאנסן, "אבל לא תמיד. הירח, למשל, לא נופל על
האדמה"…
הצהוב של )))) השחור הוא && (אחר
– "המחילה שלנו הייתה רחוקה מן הארץ בדיוק במרחקו של הירח ממנה".
מחילה)) * – למעלה נופלת על צהוב
השיחה הלכה ועברה לפסים אסטרונומיים. גיל היה נדהם. הוא התרכז
בנעשה לפניו ושכח לחלוטין את המצלמות.
– "זה לא נכון", אמר יוהאנסן, "יש למעלה חמישה מקומות שאם תציב בהן
מחילה, היא לא תיפול. לא למטה ולא על הירח. היא תמשיך לרחף. במקומות
האלה יש שיווי משקל מלא בין כוחות המשיכה של הארץ והירח. אתה מבין?
אסטרונום אחד מבני מיני, שחי על הארץ לפני שלוש מאות שנים, חישב
ומצא את המקומות הללו. אנחנו קראנו להן על שמו, נקודות לגריינג'.
המחילה שלנו הייתה בנקודת לגריינג' חמש. ל 5-בקיצור. אתה מבין"?
))))): ! **!!!!- _-___–_ ** () *)%% _-_-_ –
בליל בלתי מובן לחלוטין. הזכר איבד את הענין בדו-שיח. הוא משך
את מחושו מידיו של יוהאנסן, כופף אותם לאחור והחל לכסוס את לסתותיו.
הראיון תם. דוקטור יוהאנסן קם, דחף את הכיסא לאחור והתמתח.
– "טוב ויפה ידידי. מספיק להיום. להתראות מחר".
הזכר יצא החוצה מבלי לאותת דבר.
– "גיל?", אמר יוהאנסן, "בוא נראה עכשיו את הסרטים שצילמת".
גיל ברוורמן נחת על קרקע המציאות באחת. הסרטים שצילם. יותר
נכון הסרטים שהיה אמור לצלם. הוא הציב את המצלמות במקומותיהן בתחילת
הדו-שיח, אבל אחר כך היה מרותק כל כך למה שהתרחש לעיניו באולפן עד
ששכח לקום ולשמור על כיוונן.
– "אני…". אמר.
– "עזוב שטויות, נערי", אמר יוהאנסן, "יש לנו כאן ניסוי שישנה
לחלוטין את כל התיאוריות הקיימות בדבר הנמלים. בוא נתרכז בעניין
שלפנינו".
מחושה הרוטט של ססיליה היה נתון בידו המאוגרפת של גיל. הוא לא
הבין מה היא אומרת, אבל איכשהו, הדבר הרגיע אותו. הוא הציב את מסך
הוידיאו הגדול והפעיל את מכשירי ההקלטה. תמונת ענק של מחצית פניו
התחתונה של יוהאנסן הופיעה על המסך.
– "שלום", אמר, "אני הוא יוהאנסן. מה שימך? מה שלומך הבוקר"?
התמונה הלכה והיטשטשה. פיו של יוהאנסן נע שמאלה ויצא ממסגרת התמונה.
צווארון חולצתו נראה בפינה הימנית התחתונה של המסך וקולו לא נשמע.
על המסך הופיעה תמונה חדה וברורה להפליא של קיר האולפן.
דוקטור יוהאנסן נפנה בחדות לעברו של גיל.
– "מה זה צריך להיות? שאלתי אותך אם אתה יודע להפעיל את
הציוד!".
– "אני…", אמר גיל, "אני…".
– "אתה סתם טיפוס לא אחראי! זה מה שאתה! אתה לא מבין, הנמלים אינן
שומעות. הזכר הגדול למד לקרוא תנועות שפתיים! היה חשוב מאוד שיהיה
לנו צילום של תנועות השפתיים שלי כדי שנוכל להשוות ביניהן לבין מה
שהוא הבין מהן! אתה פשוט הרסת את כל הניסוי. מה שנשאר מזה זו סתם
שיחה שיכולה הייתה להיווצר גם באופן אקראי. לך! לך מכאן לפני שאני
אתרגז באמת! לך מכאן אמרתי!".
דוקטור יוהאנסן כעס. גיל הודה בינו לבינו כי יש לו הצדקה מלאה
לכך. הוא יצא מבניין מעבדת הביוטכנולוגיה, כשססיליה מתנודדת על ששת
רגליה מאחוריו. הזכר הגדול עמד על גזע עץ נטוי ונופף בכנפיו במהירות
הולכת וגוברת. לפתע ניתק מן הגזע, המריא באוויר, ביצע סיבוב איטי
סביב המחנה, ואז, חצה את השמיים, מהיר כברק, בדרכו אל האופק.
גיל תהה אם ישוב ויראה אותו אי פעם. חברתו של דוקטור יוהאנסן
לא הייתה נעימה לו. בבירור. אבל אין לדעת. לעולם אינך יודע את נפשן של
הנמלים. גיל זכר, במעומעם את המשפט הזה. כשהיה ילד קראה לו אמו מספר
ילדים משפט דומה מאוד. אבל שם היה מדובר על חרקים אחרים, לא נמלים.
דבורים אולי? אולי. לעולם אינך יודע את נפשן של הדבורים. נשמע טוב.
יכול להיות. בכל אופן, את נפשו של הזכר הגדול, באמת אי אפשר לדעת
בשלב זה. תיאוריו האסטרונומיים של דוקטור יוהאנסן הוציאו אותו
משלוותו, ממש כפי שקביעותיו של גליליאו גלילי הוציאו את המימסד
הכנסייתי משלוותו שלו, לפני כמה מאות שנים. המדע תמיד נאלץ לפלס לו
את דרכו בין אמונות תפלות.
ובכן, הנמלים קוראות תנועות שפתיים! מי היה חושב על זה… כל
כך פשוט לאחר שאומרים לך זאת. ודוקטור יוהאנסן כתב תוכנת פיענוח
לדחפים החשמליים שנוצרו מרטיטת מחושי הנמלים. לא יאמן. נראה כי הוא
עשה זאת בזמנו הפנוי, משום שהמועצה המדעית סירבה להעניק לו שעות
מחקר רשמיות כדי לעשות זאת. והוא צדק. התקשורת עם נמלי הקציר עשויה
לפתוח עידן חדש בתולדות האדם על-פני כדור-הארץ. גיל חש רגשי אשם על
שלא מילא את תפקידו בניסוי כפי שנדרש ממנו.
הוא מצא את עצמו ניצב בפתחו של חדר האוכל המרכזי. גשושית
הופיעה בדממה בשמיים שמעליו. היא התהפכה, שני מצנחיה נפתחו והיא
החלה יורדת אט אט אל מגרש האיסוף, מאחורי שדרת הברושים הכחולים,
הסטויים. שמונה גשושיות המריאו מדי יום, נושאות מתחת לכנפיהן מצלמות
ומכשירי ניתוח תרכובות כימיות (נת"ך). הן סרקו, קילומטר אחרי
קילומטר, את כל שטחו של כוכב הלכת החרוך. לאיש לא היה ברור מה,
בדיוק, הם מצפים למצוא, אבל המועצה המדעית הציבה את פרויקט הסריקה
בראש סדר העדיפויות של המחנה.
הגשושיות הונעו במנועי דחף סילוניים. הן דמו, במידה מסוימת,
למטוסי הסילון שחרשו לפני שנים את האטמוספירה של עולם הבית, אבל הן
היו לא מאוישות, קטנות וחזקות יותר, והן לא נזקקו לשדות נחיתה. גיל
הביט בגשושית היורדת אט אט עד שנעלמה מאחורי צמרות הברושים.
הוא נאנח. המועצה המדעית לא איפשרה לדוקטור יוהאנסן לחקור את
תקשורת הנמלים. במקום זאת העדיפו מומחי תחנת החלל לחפש תגליות מעבר
לאופק. אופייני, אופייני. המדען המצוי מרחיק ראות, אבל קשה לו,
לפעמים, להבין מה מתרחש מתחת לאפו. דוקטור יוהאנסן היה יוצא מן הכלל
הזה. הוא היה אחר . אבל עכשיו, הניסוי שלו נכשל וזכר הנמלים הגדול
נעלם. ייתכן שלא יחזור עוד. גיל ידע, ללא צל של ספק, כי תיאור
מילולי, בעל פה, של הניסוי שהתרחש באולפן, לא יתקבל על דעתו של אף
מדען. הם רוצים עובדות. רק עובדות מוכחות וברות שיחזור.
הוא נאנח, לפת את שני מחושיה של ססיליה בידיו המאוגרפות, הקפיד
על כך ששפתיו תהיינה מופנות אל עיניה ואמר:
– "אני מצטער, ססיליה. אני באמת מצטער. לדוקטור יוהאנסן לא הגיע
ממני יחס כזה. את יודעת מה אני חושב? אם הזכר הגדול לא יחזור, אולי
תהיי את מוכנה לחזור על הניסוי עם יוהאנסן?".
מחושיה של ססיליה רטטו בתשובה. הוא חש אותם בכפות ידיו והצטער
על שאין לו יכולת לפענח את אותותיה. אלכס הג'ינג'י צעד מולו על
המדרכה. אלכס היה מבוגר מגיל בארבע, חמש שנים. גיל התבונן בו
בהתקרבו ונזכר בחלום הבלהות שניעור ממנו הבוקר. אלכס הג'ינג'י הופיע
גם הוא בחלום. הוא היה בכיר מגיל יותר מאשר במציאות. אולי בעשר
שנים. והוא טפח על שכמו בחיבה לאחר שהמחנכת פלורה כינתה אותו
"מפונק". כל הילדים צחקו, אבל אלכס ניצב לצידו, הגן עליו וניחם
אותו. מוזר איך המציאות מתערבת בחלום. אלכס באמת היה ידידו הטוב
ביותר. הוא היה חבר אמיתי שאפשר היה לסמוך עליו גם בעת צרה.
– "היי!", אמר אלכס, "מה אתה עומד ובוהה באוויר? אין לך מה לעשות?
בוא, ניכנס לחדר האוכל!".
גיל ניעור מהרהוריו.
– "כן", אמר, "בוא ניכנס". הוא פנה לססיליה: "אני ניגש לאכול משהו.
עוד מעט אחזור. את מחכה?".
אלכס חייך. ידידותו של גיל עם נמלת הקציר השחורה עברה, לדעתו,
כבר מזמן, את המידה הראויה. הוא לא תיעב את הנמלים, אבל מצד שני גם
לא התלהב מהן במיוחד. הוא העדיף להניח להן לחיות את חייהן מבלי
להתקרב אליהן יותר מדי. בעצם, בינו לבינו הודה כי הוא אפילו חושש
מהן מעט. הצבתות האלה יכלו לבתק בקלות את מתניו של כל אדם. הוא
נרעד.
– "מאולפת כמו כלב", אמר, "הא?".
– "היא לא מאולפת". אמר גיל". "היא מבינה אותי כי אני ידיד שלה. זה
עניין של התאמה הדדית".
הוא לא אהב שיזכירו לו את בעלי-החיים שכונו בעבר "כלבים". הוא רצה
מאוד לפגוש כלב כלשהו. הוא רצה שלו עצמו יהיה אי פעם כלב, אבל הוא
ידע שזו תקוות שוא. הכלבים נכחדו מן העולם בסופות האש הגרעיניות
ובחורף הגדול שבא אחריהן.
– "שמע", מיהר אלכס ושינה את נושא השיחה, "אתה מוצב במשמרת אחר
הצהריים לסרטייה לא? ובכן יש לך חצי יום חופשי. הסרטייה אינה פנויה
עבורנו היום. אמרו לי שאחת הגשושיות נתקלה במסעה היום במשהו לא
רגיל. הם לא פירטו, אבל זה כנראה קשור למערכות חיים חדשות כלשהן
שהתגלו מעבר לים. הם מכינים עכשיו את סרטי הגשושית להקרנה. בשעות
הערב הם יוקרנו בפני כל אנשי המחנה. באולם המרכזי, לא בסרטייה. הם
מצפים כנראה לצופים רבים. אז יש לנו גם חצי יום חופש וגם סרט בערב.
מה אתה אומר?".
גיל חייך. בשורה טובה ראשונה אחר יום רצוף כישלונות.
– "בוא ניכנס לחדר האוכל", אמר, "גם לי יש משהו לספר לך, אבל אני
מוכרח קודם לאכול משהו, לפני שאני גווע ברעב, כאן, לעיניך".
המשך יבוא – בשבוע הבא.
