מה אתה מוכן לעשות כדי להישאר בחיים? האם היית מוכן להרוג את שכנתך הזקנה, אילו היו חייך תלויים בכך? האם היית מניח לעצמך להתפתות ולבלות ליל אהבים עם גבר או אשה מושכים מאוד, אבל לא לגמרי מוכרים, מבלי ששניכם תעברו קודם לכן מבדקים לגילוי נוגדנים או נגיפים כאלה או אחרים? יש אנשים שמסוגלים להשיב – לפחות לעצמם – על השאלות הללו ללא היסוס: כן, הם היו הורגים את הזקנה, וגם כל אדם אחר שהיה עומד בדרכם אל ההישרדות. לא, אפילו בקילשון הם לא היו נוגעים בגבר או אשה, יפים ומושכים ככל שיהיו, אם הם לא עברה קודם לכן מבדקים אמינים ביותר לגילוי נוגדנים או נגיפים, ונמצאו חפים מכל מחלה מדבקת.
יש אנשים, ויש סימנים לכך שהם אינם מעטים, המוכנים לכל, ובלבד שהם עצמם יישארו בחיים. האנשים האלה לא הופתעו על-ידי נגיף ה-HIV הגורם אידס, או האבולה, הסארס, וגם לא על-ידי נגיף הקורונה.
הרבה אסונות וקטסטרופות עלולים להתרחש, ויש אנשים שכל חייהם נעים במסלול של חיפוש אחר אסונות אפשריים – והתכוננות לקראתם. ואין זה חשוב אם יום-הדין יבוא כתוצאה ממגיפה, או אסון אחר. הדינמיקה של האסון, ההשפעה החברתית-כלכלית, והסדקים בקליפה הדקה של התרבות והנימוס שסיגלנו לעצמנו, יתחוללו כתוצאה מכל מחסור פתאומי במשאבים הנחוצים לקיום החיים עצמם.
מי שהפנה זרקור אל מה שעלול לקרות לנו, ולצלם האנוש שלנו בימי משבר עולמי, הוא הסופר האנגלי ג'ון כריסטופר (שם העט של סמואל יוד, 1922 – 2012), מחבר ספר המדע-הבדיוני "בכלות העשב", שראה אור בראשונה בשנת 1955 (מהדורתו העברית ראתה אור בשנת 1979 בהוצאת מסדה בתרגומו של עמוס גפן). הספר מספר על נגיף חדש המתגלה בשדות המזרח הרחוק, המכלה כל צמח העומד בדרכו. הנגיף שקיבל את השם "צ'ונג-לי", מתפשט בכל כדור-הארץ ומחסל בשיטתיות מבהילה את כל עולם הצומח. כתוצאה מכך, מתחסלים בעלי-החיים אוכלי העשב, ואחריהם כל בעלי-החיים הניזונים מהם, וכך נותרים מיליארגי בני-אדם ללא מזון. אין לחם, אין ירקות, אין בשר. רעב גדול היה בארץ, אבל הפעם לא יכלו בני-האדם לרדת מצריימה, כיוון שגם מצרים הושחתה לחלוטין על-ידי הנגיף.
ככה זה מתחיל. בהמשך מתגלה פרצופו האמיתי של המין האנושי, ומתברר עד כמה דקה היא קליפת התרבות שאנחנו כל-כך מתגאים בה. מתברר שמי שיש לו כוח, יכולת ונכנות להרוג אדם שמחזיק בידו נתח בשר, יכול לחיות יום נוסף, ואם יעלה בידו "למצוא" מזון נוסף, גם אם הדבר כרוך בהרג נוסף, הוא יוכל לחיות עוד יום. וכך מתנהלים להם החיים, מן היד אל הפה, מיום ליום, מרגע לרגע, כאשר שום דבר לא נחשב, חוץ ממזון – ויכולת להגן עליו.
הספר הזה יצר תת-ז'אנר שלם של ספרי אסונות, כמו "צמא" (האוקינוסים נספגו באדמה ואין מים), ועוד. כמו הרבה ספרי מד"ב אחרים, גם הספרים הללו יצרו תת-תרבות שלמה המבוססת עליהם, על
נבואותיהם ועל המסקנות העולות מהם. במקרה הזה, המסקנה היא פשוטה, והיא מתכתבת היטב עם אחד מעקרונות המפתח של התרבות האמריקאית, שהתפתח בימי הבהלה לזהב, והתחזק במשבר הכלכלי הגדול של 1929: אם אתה רוצה להישאר בחיים, עליך לאגור מים, מזון, נשק ודלק, ועליך להיות מוכן להשתמש בנשק כדי להגן על עצמך, על בני משפחתך, ועל רכושך. זו הזכות והחובה שעומדת מאחורי התורים המשתרכים בפתחי חנויות הנשק בארה"ב גם בימים אלה. מה האנשים שעומדים בתורים האלה יודעים, שאחרים אינם יודעים, או שאינם רוצים להודות בכך? שבעת משבר עולמי, עליך להיות ממוקד מטרה. אם תהסס לרגע, אם לא תהיה נחוש מספיק, אם תהיה אנושי מדי, אתה עלול להיכשל בניסיונך הצודק להגן על רכושך, ועל זה אתה עלול לשלם בחייך.
בימי המלחמה הקרה, כשאל כל עיר אמריקאית היו מכוונים עשרות טילים נושאי ראשי נפץ גרעיניים, והסכנה להרס הדדי הייתה ברורה ומיידית, התפתחו והתארגנו בארה"ב קבוצות של "שורדים". חברי הקבוצות האלה החביאו בהרים, באזורים לא מיושבים, מכלי דלק, חבילות של מזון יבש, זרעים, כלי עבודה (לא חשמליים), נשק חם, ובעיקר נשק קר, שהרי ברור שאי-אפשר לאגור כמויות לא מוגבלות של תחמושת, ורובה ללא תחמושת, אינו יעיל יותר ממקל. הנשק הקר הפופולרי, הפשוט והזול ביותר, הוא סכין הציד. מאות אלפי סכינים כאלה נמכרו אז בארה"ב מדי שנה. הכלי היוקרתי והיקר ביותר, הוא רובה הקשת. טווח הפעולה של רובה קשת טוב, אינו נופל מזה של רובה ציד. התחמושת בשבילו מצויה בשפע (אפשר לייצר חצים מענפי עץ), והכי חשוב – הוא פועל בדממה מוחלטת, ולפיכך הוא אינו מושך לשטח אויבים פוטנציאליים.
היו קבוצות של שורדים שהחביאו בהרים כלי רכב, בעיקר ג'יפים.קבוצות אחרות הקימו מקלטים קבועים שצוידו בגנרטור חשמלי, מכלים לדלק, מטבח חרום, מיטות מתקפלות, ציוד רפואי, בתי-שימוש כימיים ועוד. האוויר שנשאב אל תוך המקלטים טוהר מנגיפים באמצעים שונים.
בישראל קמו בעבר כמה התארגנויות של שורדים. חבריה של אחת מהקבוצות האלה ניסו פעם אחת להתקיים בעיר במשך שלושה ימים, בלי לפתוח ברז מים, בלי להפעיל מתגי חשמל, בלי לטלפן, בלי לנסוע במכונית או באוטובוס, בלי להשתמש בכסף. כשמעטה התרבות ייסדק ויישבר, הרי, לא יהיה לכסף שום ערך. (אפשר ללמוד הרבה מאוד מתרגיל כזה, אבל ברור שזה שום דבר לעומת מה שמצפה לכולנו בתנאים של קטסטרופה אמיתית.
בימים רגילים הם אזרחים רגילים. אבל ברגע המכריע הם יפרקו מעל עצמם את עולה של התרבות האנושית. לפי ספרים כמו "בכלות העשב", סופנו, של כולנו, שנתכחש לתרבות ונתכתש על נתח בשר כמו כלבים, או זאבים, אבל מי שהכין את עצמו נפשית למצב הזה, מי שרכש בזמן רובה וכמה ארגזי תחמושת, כמו אותם אמריקאים שמשתרכים עכשיו בכניסה לחנויות הנשק בפרברי לוס-אנג'לס, באוהיו, במיזורי ובמדינות נוספות בארה"ב, יעשה זאת טוב יותר מרובנו. די בכך שהם יעשו זאת שבריר שנייה לפנינו, כדי שהם יישארו בחיים, ואנחנו לא. כמו במערב הפרוע, יישאר בחיים האקדוחן זריז השליפה שבינינו.
אמריקאי רציונלי, ריאלי, מן הראוי שיתבונן היטב בשכניו, בחבריו לעבודה. מי מהם מחזיק בתיקו אקדח אוטומטי, או תת-מקלע, מכשיר קשר אלחוטי וחפיסות של מזון מרוכז וגלולות מרץ? מי מהם מסוגל לחזור לג'ונגל, ואל מוסר הג'ונגל, בתוך שבריר שנייה, ללא היסוס וללא דרך חזרה?
