השורש המשותף של מדינת ישראל והצהרת זכויות האדם של האו"ם

 

מעטפה שהגיעה בדואר הבוקר לשגרירות גרמניה בפאריס, בשנת 1894, הובילה לדרמה שתרמה להקמתה של מדינת ישראל מצד אחד, ולכינון ועדת זכויות האדם של האו"ם, מצד שני. המעטפה הכילה מסמכים צבאיים שחשפו סודות אסטרטגיים של צבא צרפת, דבר שכמובן נשא פוטנציאל שלילי ומסוכן ביותר מבחינתה של צרפת. החשוד המידי בהדלפה הבוגדנית היה אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים יהודי בדרגת קפטיין בצבא צרפת, ששירת באותה עת במטה הכללי בפריס. נראה שהחשד הוטל בו בעיקר משום יהדותו. במשפט הציגה התביעה ראיות מזויפות שלא נחשפו לעיני ההגנה. דרייפוס הורשע בבגידה, ודרגותיו נשללו ממנו בטקס פומבי משפיל.

העיתונאי היהודי תיאודור הרצל סיקר את הטקס הזה, ונראה שהמשפט שהוטה בעליל, וביצוע גזר הדין המשפיל חיזקו את השקפת עולמו שלפיה הדרך היחידה של היהודים לחיים של חופש וכבוד, מחייבת הקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל התנ"כית. משפט דרייפוס פילג את החברה הצרפתית. רבים תמכו בקצין שהושפל וסברו שהמשפט הוא עלילת שווא. אחרים האמינו באשמתו. כך או כך, הנושא לא ירד מסדר היום החברתי והפוליטי בצרפת, והוויכוח בעניין נמשך שנים אחדות, עד לזיכויו של דרייפוס.

בעת שהתקיים משפטו של דרייפוס בפריס, היה רנה קסין ילד בן שבע. הוא נולד ב-1887 וגדל בעיירה קטנה, ציורית ומנומנמת למדי בדרום מערב צרפת, אלא שהדי הוויכוח העוצמתי בפריס, בעניינו של הקצין היהודי, הגיעו גם אליה והפכו לנושא שיחה מרכזי בין המבוגרים. לימים סיפר רנה קסין, שכאמור היה אז בן שבע, ואשר אמו, גבריאל, הייתה בת למשפחת דרייפוס (אם כי לא ברורה מהות קרבתה, ככל שהיא קיימת, לאלפרד דרייפוס), ששאלת בגידתו או אי-אשמתו של הקצין דרייפוס ריתקה אותו והעסיקה את מחשבתו לא מעט.

 

רנה קסין

 

 

 

 

 

 

 

לאחר ילדות ונערות חסרות אירועים מיוחדים, שבה נהג להאזין לא מעט לשיחות המבוגרים, למד רנה משפטים ומדעי הרוח באוניברסיטת פרובנס. הוא התגלה כבעל נטייה טבעית לתחום ידע זה, והצטיינותו הובילה אותו, צעד אחר צעד, עד להשלמת לימודי דוקטורט במשפט, כלכלה ומדע המדינה, וקבלת משרה של פרופסור למשפט באוניברסיטה זו.

במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא, נלחם ונפצע קשה מירי של צלף גרמני. הוא הובא לבית-חולים צבאי שבו, במקרה, שירתה אמו כאחות רחמניה. במאמצים רבים היא הצליחה לשכנע את הרופאים במקום לנתח את בנה. הם סברו שאין טעם בניתוח, אך תחנוני האחות-האם לא הותירו אותם אדישים, ובדיעבד, היא אכן הצליחה בדרך זו להציל את חיי בנה.

בין שתי מלחמות העולם, בשנים 1924 – 1938, היה רנה קסין נציג צרפת במליאת חבר הלאומים (ארגון מדינות העולם, שקדם לארגון האומות המאוחדות – האו"ם – הפועל בימינו). לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים, במלחמת העולם השנייה, ברח לאנגליה, והיה מהראשונים שהצטרפו לגנרל שארל דה-גאל וקיבלו על עצמם תפקידים בממשלתו הגולה. בין היתר, כיהן כשר החינוך בממשלה גולה זו. באותן שנים שללה ממנו ממשלת וישי, ששלטה בצרפת הכבושה בידי הנאצים ושיתפה פעולה עם הכובשים, את אזרחותו הצרפתית.

עם סיום המלחמה, ניסח קסין את הטיוטה הראשונה של "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", מטעם האו"ם. על תרומתו זו החליט הפרלמנט הנורבגי להעניק לו את פרס נובל לשלום לשנת 1968, שהוכרזה גם כשנת זכויות האדם הבין-לאומית. בנאום קבלת הפרס, שריגש רבים, סיפר רנה קסין כיצד, כילד, התרגש כשראה מקרים של אומץ לב אזרחי של שכניו, שסייעו לאנשים אחרים במצוקה, כיצד הזדעזע עד עמקי נשמתו מאי-הצדק וההשפלה שהיו מנת חלקו של קפטיין אלפרד דרייפוס, ולא מעט בשל העובדה שהחשד הופנה אליו באופן כמעט אוטומטי בשל היותו יהודי, וכיצד התקומם כנגד אי הצדק שנעשה במשפט, כאשר הראיות (שלימים התגלו כמזויפות) לא הוצגו אפילו לפני הנאשם וסניגוריו. הוא המשיך ואמר כי מלחמת העולם הראשונה, בה נפצע בעצמו, הראתה לו שחייבת להיות מערכת שתאפשר לפצועים לקבל את הפיצוי על סבלם, ואילו מלחמת העולם השנייה, המחישה כי כללים ברורים באשר לזכויותיהם של בני-אדם, ללא הבדלי גזע, דת, מין ולאום, הם חיוניים, ובלעדיהם לא ייכון שלום אמת בעולמנו.

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שרנה קסין היה ממנסחיה העיקריים, היא, למעשה, מעין הכרזת עצמאות של האדם היחיד אל מול כל מערכת חברתית, שלטונית או מדינית שבתוכה ובמסגרתה הוא פועל. ההכרזה – שנועדה להעניק לכל בני-האדם בעולם שלום וביטחון – התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר, 1948. עקרונות ההכרזה הם בסיס חשוב במשפט הבין-לאומי, והם (כולם או חלקם) מוטמעים בחוקות של מדינות רבות.

ג'ון המפרי מקנדה כתב את הטיוטה הראשונה של ההכרזה, ששימשה בסיס לנוסח המלא והסופי שניסחו רנה קסין ואלינור רוזוולט, אלמנתו של נשיא ארצות-הברית של אמריקה, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ואשר כיהנה כנציגת ארצה באו"ם.

שורשיה הרעיוניים של ההכרזה נובעים מאחת מתקופות השפל החמורות ביותר בהיסטוריה האנושית – ההפרות המחרידות והנרחבות של זכויות האדם הבסיסיות במלחמת העולם השנייה, ובשואה – מפעל ההשמדה הרצחני שהפעילו הגרמנים הנציונל-סוציאליסטים, הנאצים, כנגד כל היהודים, באשר הם; הכשירו את דעת הקהל בעולם לרעיון, כי שיתוף פעולה בין-לאומי להגנת זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות הוא צורך חיוני לבניית חברה בין-לאומית חדשה ובריאה. ההכרזה מלכדת וממצה את עקרונות היסוד של ה"מגנה כרטה" האנגלית, של הכרזת העצמאות של ארצות-הברית, וכן של ההצהרה הצרפתית בעניין זכויות האדם.

מונחי היסוד של ההכרזה הם חירות ושוויון (שוויון הזדמנויות, שוויון במשפט ועוד). אלה מוגדרות כזכויות הטבעיות של כל אדם, באשר הוא. "כל בני-האדם נולדו חופשיים ושווים בערכם ובזכויותיהם. לכולם יש תבונה ומצפון, ולכן כל בני-האדם חייבים לנהוג איש ברעהו בכבוד וברוח של אחווה".

בהמשך מופיעה בהצהרה פירוט של ערך השוויון: "כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה מטעמי גזע, צבע, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בסוגיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר".

לאחר מכן מפורטות זכויות וחירויות נוספות: הזכות לחיים, לחופש, לביטחון, לפרטיות, זכות להליכים הוגנים במשפט – לרבות חזקת החפות: הזכות של כל אדם להיחשב זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו כחוק. עוד מופיעות בהצהרה זכויות שונות באשר לחיים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים של הפרט – חופש המחשבה, חופש המצפון, חופש הדת, חופש הביטוי, חופש ההתקהלות, חופש ההתאגדות וכן גם הזכות להשתתף וליטול חלק בשלטון, לעבוד בשירות הציבור, והזכות לאזרחות. בין הזכויות הכלכליות הנזכרות בהצהרה, ראוי למנות את הזכות לקניין פרטי, הזכות לרמת חיים נאותה, הזכות לעבודה ששכרה בצדה, ועוד.

כמי שנפצע במלחמה בעצמו, פעל רנה קסין רבות למען נכי מלחמה בצרפת, ובמיוחד למען רווחתם וחינוכם של יתומי המלחמה הרבים שהיו באירופה באותן שנים. במסגרת פעילותו הבין-לאומית ביקר באפריקה ובמזרח התיכון, שם הבין עד כמה נחוצה פעילות נחרצת להפנמת וקבלת זכויות האדם. בעבודתו האקדמית פעל רבות גם למען שוויון זכויות לנשים.

בשנים 1944 – 1950 כיהן בתפקידים בכירים שונים במימשל הצרפתי, ובעשור שבין 1950 ל-1960 היה נשיא בית-הדין לבוררות בהאג. לאחר מכן עמד בראש בית-הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג (הניצב ברחוב שקרוי כיום על שמו – רחוב רנה קסין). על-פי עצתו והצעתו של הגנרל שארל דה-גאל, בעת שזה כבר כיהן כנשיא צרפת החופשית, פעל רנה קסין רבות גם למען בני עמו היהודים. הוא יזם והקים מסגרת שכללה ארגונים יהודיים רבים, וחידד את השקפתו על זכויות האדם, לאור הערכים היהודיים הבסיסיים המהווים את השדרה הראשית של המסרים, התובנות והציוויים בתנ"ך העברי. השקפת עולמו ההומניסטית התיישבה היטב עם היותו פעיל ציוני, שסייע לעם היהודי, שנרדף במשך שנים רבות, במקומות שונים בעולם, לייסד לעצמו מדינה דמוקרטית בחבל הארץ שבו נטועים שורשיו, ואשר בה נכתב התנ"ך, אחד מסמלי התרבות האנושית.

מועצת זכויות האדם של האום דנה במשך שנתיים בנוסח ההכרזה בדבר זכויות האדם שהגיש רנה קסין. כל מלה וכל ביטוי בהכרזה נבדק, נבחן והתקיימו עליו דיונים. רנה קסין עצמו מילא בדיונים אלה תפקיד מפתח של מתווך ופותר ויכוחים, בין תפיסת העולם המערבית שקידשה את האדם היחיד ואת זכויותיו, לבין זו שרווחה במדינות מזרח אירופה, שראו וביקשו להדגיש את חשיבות החברה, המדינה והתרבות הלאומית של כל אחת מהן בנפרד.

ההצהרה שהתקבלה ואומצה בסופו של דבר כללה גם סעיפים שלפיהם אדם אינו יכול להיות עבד (כלומר, קניין של אדם אחר, או ארגון כלשהו), וחל איסור מוחלט על שיעבוד וסחר בעבדים; וכן חל איסור מוחלט על עינויים ועונשים אכזריים או משפילים. אדם זכאי לעבור לגור בכל מקום במדינתו; הוא רשאי לעזוב את מדינתו – ולשוב אליה; כל אדם רשאי להינשא ולהקים משפחה, שהיא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה.

כל אדם זכאי לשעות מנוחה ולפנאי, לחינוך שיכוון לפיתוח של יכולותיו, כשרונותיו ונטיותיו. ולצד כל הזכויות האלה, לא שכח רנה קסין גם את החובות שיש לכל אדם כלפי הכלל; "כי רק בתוך הכלל נתונה לו האפשרות להתפתחות החופשית המלאה של אישיותו".

רנה קסין מת בשנת 1976. כעבור 11 שנים, בשנת המאה להולדתו, זכה לכבוד השמור לגדולי בניה של צרפת: ארונו הועבר לפנתיאון בפריס. בירושלים, בירת ישראל, הוקם בית-ספר תיכון הנושא ומנציח את שמו. בית-ספר זה פועל ברוחו של רנה קסין והתלמידים בו מתחנכים על ערכי ההומניזם, החירות והשוויון המשותפים לכל. בוגרי בית-הספר אכן תורמים רבות בתפקידים שונים בחברה הישראלית, על כל רבדיה.

בראיון שנתן, זמן לא רב לפני מותו, אמר רנה קסין: "אף מדינה בעולם, גם לא אלה שרואות את עצמן כמתקדמות, לא ממלאת כיום את הצהרת זכויות האדם במלואה. במובן הזה, הדבר המאחד והמשותף לכל אומות העולם, היא העובדה שיש להן עוד הרבה לעשות כדי להגשים את האידיאלים שעליהן חלמנו, ועליהם הסכמנו. לפיכך, לא יהיה זה נכון שאומה כלשהי תתנשא על חברתה בתחום זה. עלינו לעבוד יחד, כולנו, ולסייע זה לזה לעשות את עולמנו למקום טוב יותר, שבו כל אדם יוכל לזכות בחירות ובשוויון".

 

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.