בחזרה למטרופוליס               

מטרופוליס

 

סופר המדע הבדיוני קליפורד סימאק ,בספרו" עיר ,"מתאר עולם עתידני ללא ערים .בעצם, הוא קרוב מאוד לתאר עולם ללא אדם .האדם ,לפי סימאק ,עבר מהעולם לעולמות אחרים .על הארץ נותרו רק חוות ענק מאויישות בדלילות,  ועיר אחת ,שבה נשמרים ערכי האנושות ,במאגרי זיכרון ממוחשבים .אבל אפילו מפעילי המחשבים כבר עייפים ,והם פשוט ישנים בתרדמת קיפאון, וממתינים לעתיד שמהותו אינה ידועה ,ולא ברור אם בכלל יגיע.

לעומתו, סופר המדע הבדיוני היהודי-אמריקאי אייזיק אסימוב, מהלך עלינו אימים בחזון אפור-מתכתי על כרכי ענק תת-קרקעיים, צפופים ,מלוכלכים, אלימים, שבהם מתגוררים בני-אדם שפופים, שחוקים, חסרי תקווה. שני החזונות המנוגדים הללו, מבעיתים אותנו באותה מידה. נראה שאנחנו מוכנים לקבל הרבה חזונות עתידיים, הכרוכים בלא מעט חידושים חברתיים וטכנולוגיים. אבל על דבר אחד לא נוותר: על העיר. לא ניתן לחסל אותה, ולא נניח להפוך אותה לכרך מפלצתי. העיר היא חלק כמעט בלתי נפרד מהווייתו הבסיסית של האדם. עד כאן:  את העיר לא ניתן. היא ואנחנו הולכים שלובי זרוע אל האופק,  אל העתיד.

הפילוסוף העירוני הנרי לפברה קשר באופן חד וברור בין העיר לצרכים ולזכויות של תושביה, בתפיסה שפיתח באמצע המאה ה-20. לפי תפיסה זו, הזכות לעיר היא מושג וסיסמה שהוא סיכם אותם כ"דרישה לגישה שונה מחודשת לחיים עירוניים". ממשיכי דרכו הרחיבו את ההגדרה הזאת לכדי "הזכות לשנות את עצמנו באמצעות שינויה של העיר". לפי תפיסה זו, הזכות לעיר, והזכות לשנות את עצמנו באמצעות שינויה של העיר, אינה זכות פרטית אלא זכות ציבורית, משום שמהפך מסוג כזה נשען באופן בלתי נמנע על השימוש בסמכות ציבורית כדי לעצב מחדש את תהליכי העיור ואת אופיה העתידי של העיר החדשה. לאן, אם כן, הולכת העיר? איזו דמות היא עומדת ללבוד באמצע האלף השלישי? כיצד היא עומדת לשרת את תושביה ולהעניק משמעות חדשה לקיומם?

עתידנים לא מעטים מאוחדים באמונה שעיר-מדינה ,או לפחות עיר-נסיכות, תהווה את המוסד השלטוני העיקרי בעתיד .ייתכן שבמקומות מסוימים בעולם עדיין לא מרגישים זאת ,אבל המדינה ,אותו מוסד שלטוני כמעט-כל-יכול ,שעיצב את ההיסטוריה האנושים במאות השנים שחלפו, נחלש בעשורים האחרונים, כשהוא מעביר יותר ויותר סמכויות ואחריות לארגונים פריפריאליים שונים.

מיעוטים בכל העולם קמים ודורשים הכרה בזכותם להגדרה עצמית. עמים ועמעמים, שבטים ותושבים של חבלי ארץ מרוחקים ומובדלים, שעד לפני שנים מעטות לא שמענו כלל את שמם ,קמים ומבקשים לעצמם עצמאות .כמה עמעמים כאלה,עשויים למצוא את מקומם בעיר אחת, לא גדולה במיוחד.

עצמאות, בדלנות, אלה מלות המפתח לפוליטיקה החברתית של העתיד. לא עוד פדרציות ענק דוגמת ארה"ב ובריה"מ הלוחצות על אזרחיהן במעין "חישוקים של אחדות". במקומן יקומו איחודים רופפים יותר, לוחצים פחות, נוחים הרבה יותר – ובעלי יכולת ל"התאמה אישית", לפי דרישות ה"לקוח".

המדינות הגדולות, כך נראה, ייחלשו – אבל הערים תישארנה ,הרי האנשים עדיין יהיו חייבים לחיות במקום מסודר .הם יזדקקו לשירותים שונים ,כמו אספקת מים,  חשמל ,גז לחימום ובישול ,טלפון ,ביוב ,תקשורת, סילוק אשפה ,חינוך ,בידור ועוד. המדינה אינה נחוצה להבטחת השירותים האלה ,לכן היא תיחלש .העיר היא הכוח המניע מאחורי השירותים האלה ,לכן היא תעלה ותפרח.

כאן נכנס לתמונה המכון הישראלי לחינוך דמוקרטי. כפי שהחזון העולה מהפרק הזה מתאר מצב שבו עיקר העשייה וההווייה שייך לפריפריות ולא למרכז, למספר אנשים וקבוצות "קטנים" ולאו דווקא ל"ענקי רוח" יחידים, חזקים, ממוסדים וממורכזים, כך, הרעיונות שעומדים בבסיסו, עולים מספר שכתבו וערכו אנשי המכון לחינוך דמוקרטי בישראל, ארגון שפועל, מאז הקמתו בשנת 1987, לשינוי חברתי בדרך של קידום תרבות דמוקרטית. המכון מוכר כמרכז הכשרה והשתלמות של היחידה לחינוך לדמוקרטיה במשרד החינוך הישראלי. הספר שכתבו אנשי המכון, ״עיר דמוקרטית – עיר חינוך במאה ה-21״ מציע מודל מקיף לפיתוח חברתי-חינוכי-קהילתי של יישובים: ערים, כפרים, ועיירות. עורכי הספר הם רון דביר, יעל ארבל, מיכל גלבוע-אטר, ויעל שורצברג, אבל למעשה, לפי הגדרת העורכים עצמם, הספר הוא פרי יצירתם של עשרות יוצרות ויוצרים – מובילי שינוי, מנהיגים מקומיים ואנשי אקדמיה – המייצגים דיסציפלינות מגוונות ומשלימות, אשר מחויבים לערעור על הקיים ולחדשנות. הוא מבוסס על ניסיון רב שנים, ועל חקר מגמות עירוניות במקומות שונים, בישראל ובמקומות נוספים  בעולם.

איך חושבים על עתידו של מוסד קיומי, חברתי ותרבותי כמו עיר, שלובש ופושט צורות שונות, בארצות שונות ובזמנים שונים? כיצד מגיעים לשלב הבסיסי של תופעת העיר ובוחנים אותו לעומקו, לנוכח שינויים שמתחוללים בעולם, ובהם, בין היתר, הכפלה של האוכלוסייה העולמים במשך כמה עשורים בודדים?

אולי הספרות, הדמיון או הבדיון עשויים לסייע במטלה:

"במרכזה של פדורה, מטרופולין העשויה כולה אבן אפורה, ניצב ארמון מתכת שכדור בדולח בכל אחד מחדריו. אם מביטים לכל כדור וכדור, רואים בכל אחד מהם עיר כחולה שהיא דגם של פדורה אחרת: אלה הן הצורות שהעיר יכולה היתה לעטות אלמלא, מסיבה זו או אחרת, לבשה את הצורה שבה אנו רואים אותה כיום. בכל תקופה ותקופה היה מישהו שהתבונן בפדורה כפי שהיתה ודמיין לו איזו דרך לעשותה עיר אידיאלית, אולם בשעה שהוא בנה את הדגם הזעיר שלו, כבר לא היתה פדורה אותה עיר עצמה, ומה שעד אתמול היה איזה עתיד אפשרי שלה, שוב לא היה עכשיו אלא צעצוע הנתון בתוך כדור בדולח…"

איטלו קאלווינו, מתוך "הערים הסמויות מן העין".

עורכי וכותבי הספר "עיר דמוקרטית – עיר חינוך במאה ה-21", מתמקדים, כפי שאפשר להבין משמו של הספר, באופיה ובדרך פעולתה של מערכת החינוך בעיר העתידית. אבל הרחבה של העקרונות שהובילו אותם במחקריהם, במחשבתם, במסקנותיהם ובחזון העתיד שלהם, עשויה להוביל להחלה של אותן מגמות על ההווייה העירונית כולה. כך, למשל, אינטרסים מקומיים כמו משיכת תיירות ,עסקים והבטחת איכות של שירותים שונים,יהפכו את תושבי העיר לקבוצת אינטרס אחת, טבעית, הגיונית .העמים, לעומת זאת ,כמו המדינות, כבר גדולים, או רופפים, או מבוזרים מדי, ונראה שאם המגמות העכשוויות יימשכו, הם יהפכו לדבר מה הקשור לפולקלור ,למסורתלמנהגים ולטקסים ,משהו שאין לו נגיעה למציאות החברתית-כלכלית, או הפוליטית ה"אמיתית".

 

 

מטרופוליס

תושבי מארסיי, למשל, או ריו דה-ז'אנירו, יזוהו קודם כל עם עירם, והם ינהלו מאבקים כלכליים, כדי למשוך מפעלי תעשייה  לעירם. לתושבי פאריס, לעומת זאת, יהיה, כמובן, אינטרס הפוך. העובדה שהפריסאים ותושבי מארסיי שניהם צרפתים, תיבלע אי שם ברקע הכללי של המציאות, כמו העובדה ששניהם בני-אדם.

 

 

 

יריחו

 

 

האדם העירוני החדש (הומו-פוליטיקוס?) יהיה טיפוס מחושב עד מאוד. הוא יאמץ לעצמו מנהגים שישפרו את חייו, וישיל מעליו, ללא היסוס, את דפוסי ההתנהגות הישנים שהוליכו את אביו וסבו, למלחמות, לעוני ולרעב. הטכנולוגיה המתקדמת והעובדה שיחידת השלטון הצטמצמה לגודל  מוחשי, עיר במקום מדינה, תאפשר לו לחזור ולהפעיל את הדמוקרטיה בגירסתה המקורית. ולפי המגמות המסתמנות כבר בימינו, נראה שהוא אכן יעשה זאת.

למעשה, לא רק המדינה תיחלש ותיעלם. גם המשפחה העתידית לא תהיה מה שהיתה פעם, ואפילו לא מה שהיא היום. למעשה, המשפחה מתפרקת והולכת. לנגד עינינו, ממש ברגעים אלה, המוסד החברתי החשוב הזה, משנה את דמותו ללא הכר. אין זה אלא סופו של תהליך שהחל עוד בתחילתה של המהפכה התעשייתית הראשונה. באותה עת חיו בני-האדם במשפחות גדולות, רב-דוריות, שמנו כמה עשרות ולפעמים יותר ממאה אנשים: דודים, גיסים, סבים, ילדים ועוד. המשפחה הגדולה כולה ,עבדה בחקלאות, בצוותא  כיחידת ייצור כלכלית אחת. הכורח הקיומי החזיק אותם יחד: קבוצות קטנות יותר לא שרדו מכיוון שלא יכלו לתפקד מבחינה כלכלית.

כאשר הפעילות הכלכלית עברה מהשדה לבית-החרושת ,נוצרו מערכות יחסים חדשות בתוך המשפחה, על רקע של חלוקת עבודה, בייחס לחלוקת המשאבים .המשפחה הגדולה שוב לא היוותה יחידה כלכלית אחת .היא גם לא הייתה ניידת, כדרישת המציאות החדשה, והיא נקרעה לכמה משפחות גרעיניות.

המשפחה הגרעינית המונה אם, אב וכמה ילדים, מותאמת למציאות של המהפכה התעשייתית הראשונה ,כמו שהמשפחה הגדולה התאימה לחיים בעידן החקלאות .אלא שבינתיים התרחשה מהפיכה תעשייתית נוספת. תוצאותיה של המהפכה הזאת ניכרים היטב בספרי הרישום של נישואין וגירושין בכל העולם .עובדה שכבר כיום בני-אדם רבים מאוד אינם חיים במשפחות גרעיניות. העתיד, מתברר, שייך ליחידים. אנשים מבקשים להם קריירות עצמאיות, הם רוצים להיות ניידים ,והם יכולים להרשות זאת לעצמם :הכלכלה החדשה, המבוססת על טכנולוגיה מתקדמת,  מאפשרת ליחידים לשרוד ואפילו להתקדם ,מה שלא היה אפשרי לפני מאה שנה, ובוודאי שלא לפני 300 שנה.                                                   .

במחקר חברתי שנערך בשכונה אחת בשיקאגו, נמצאו לא פחות מ 86-צירופים משפחתיים שונים: אמא-סבתא ,אמא-דודה ,אמא-אב חורג ,אמא והחבר שלה, ועוד .יותר ויותר אנשים ,כבר היום ,מעדיפים שלא להיות הורים .והמגמה הזאת- ככל הנראה –  תתרחב ותלך בעתיד .גידול ילדים הוא מלאכה קשה ,ואנשים רבים אינם מוכנים להקריב את הקריירה שלהם ,או את הנאותיהםאו את זכותם ושאיפתם למימוש עצמי, על מזבח גידולו וחינוכו של דור העתיד .העתיד הוא עכשיו ,יגידו אנשי העתיד – וינהגו בהתאם        .

שינויים אלה במבני המשפחות ,ישנו בתכלית השינוי את סגנון הבנייה למגורים,  וכן גם את השירותים העירוניים שיידרשו התושבים .יהיה גם קשה למדי לחשב את המס העירוני ,לפי דירוג שיתחשב בכל אחת מהמשפחות ,לפי המבנה המיוחד לה .אבל הברית בין האדם לעיר תתגבר על הקשיים המנהליים האלה.  בלי מדינה מעליו ,ובלי משפחה תומכת סביבו, יהיה האדם של 2050 חלק בלתי נפרד ממוסד חברתי-כלכלי-פוליטי חדש :עיר-מדינה-משפחה ,מוסד אחד ויחיד שיקרין וישפיע וישלוט באורחות חייו בכל רגע ,ובכל מקום                       .

החינוך, התחום שממנו יצאו ואליו כיוונו מחברי הספר, יושפע במיוחד מהתפתחותן של ערים-מדינות-משפחות. כאן, פחות או יותר, עשוי לבוא לידי ביטוי מודל ייחודי שפיתח הישראלי יעקב הכט, הקרוי "עיר חינוך". לפי תפיסה זו, העיר תתפקד כבית-ספר אחד גדול – עיר חינוך מהווה רשת חברתית לימודית הממוקדת במיצוי ובפיתוח הפרט. הכוח המניע של התהליך הזה יהיה היזון הדדי: מצד אחד תלמידי העיר יוכלו ללמוד בכל המוסדות, המתקנים, אתרי המסחר והתעשייה, מרכזי התרבות והספורט הקיימים בעיר. ומצד שני התלמידים, על שלל כישוריהם, יסייעו לעיר לצמוח בכיוונים שאותם סימנה כמנועי צמיחה עירוניים. עיר חינוך כזאת תפתח לעצמה "סיפור", "שפה" ואורח חיים מקומי הנשענים על חוזקות האזור וממנפים כיווני התפתחות עתידיים. בה בעת היא גם תאפשר ותקדם חדשנות, ותעודד תהליך דינמי שבדומה לעבודת אמנות, יוצר השראה. במהלכו נרקמים שיתופי פעולה שמאפשרים יצירות ייחודיות של תושבי העיר והארגונים הפועלים בה.

 

 

תל-אביב

היטיב לבטא את משמעות הרעיונות האלה – אף שלא הכירם בגרסתם זו – הרב דב הלוי סולובייצ'יק: "היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר, צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף ממד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף. היהדות, מאז ומתמיד, ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן. בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו, ומשיגים אחדות".

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.