הצופה משפיע על התוצאה – כשהחבר שלך מתייצב מול דלתך כשהוא לובש מדים נאציים

 

 

 

השלכת כבר הייתה עניין שאפשר לדון בו בלשון עבר, והשליח שהביא את הטלגרמה, רכוב על אופניים, פילס את דרכו בין עלים בחום-צהוב-אדום שכיסו את הקרקע. אורח חשוב עמד להגיע. כך היה כתוב בנייר המרשרש. סוף ספטמבר 1941 בקופנהגן הכבושה בידי הנאצים, רגע לפני החורף. זה היה הזמן שבו בחר ורנר הייזנברג, פיסיקאי גרמני, מנסח עקרון אי-הוודאות ומנהל פרויקט הגרעין של הרייך השלישי, לבקר אצל מורו, הפיסיקאי הגרעיני, מיוצרי תורת הקוואנטים, נילס בוהר. אלא שהוא התייצב מול דלתו כשהוא לובש מדי צבא, ומלווה בשני לובשי מדים אחרים.

 

 

נילס בוהר

 

***

 

מרגרטה: אבל למה?

נילס בוהר: את עוד חושבת על זה?

מרגרטה: למה הוא בא לקופנהגן?

נילס בוהר: מה זה משנה, אהובה שלי, עכשיו, כששלושתנו כבר מזמן מתים?

מרגרטה: יש שאלות שנשארות בחיים הרבה זמן אחרי שמי ששאל אותן כבר מת. לא נרפות כמו רוחות רפאים.

נילס בוהר: יש שאלות שאין עליהן תשובות.

 

***

הדימוי הגרפי המוכר של אטום, אותו גרעין קטן ואלקטרונים הנעים סביבו במסלול היקפי, הפך להיות סמל בתפיסת העולם שלנו, ו"לוגו" כללי של מדעי הפיסיקה. האיש שעומד מאחורי הרעיון הזה הוא נילס בוהר, שנולד בקופנהגן, בירת דנמרק, בשנת 1885 לאם יהודייה ולאב דני. הוא אומנם בחר בהמשך חייו בדת הנוצרית, אך לפי ההלכה היהודית, הוא היה ונותר יהודי. באופן אירוני משהו, גם על-פי חוקי הגזע הנאציים, הוא נחשב יהודי, ולאחר שהנאצים כבשו את דנמרק, היה בסכנת השמדה. (הנאצים, התנועה הלאומנית והגזענית שהובילה את גרמניה לפתיחת מלחמת העולם השנייה, חוקקו חוקי גזע נוקשים שקבעו בין היתר מי נחשב ליהודי, ולפיכך, מבחינתם, הוא מיועד להשמדה, פשוטו כמשמעו).

לאחר שהנאצים כבשו רת דנמרק, ניסה בוהר להמשיך ב"עסקים כרגיל" עוד זמן מה, ובמרווח זמן זה ביקר אותו ידידו ותלמידו ורנר הייזנברג, ביקור דרמטי שלימים עמד במרכזו של המחזה "קופנהגן" מאת מייקל פריין. זמן קצר לאחר הביקור הזה, ב-1943, חש בוהר שהסכנה גדולה מדי, והוא ברח עם משפחתו, בסיוע הביון הבריטי, בהפלגה לילית בספינת דייג קטנה, לשוודיה. משם עבר לאנגליה, וממנה לארצות-הברית של אמריקה, שם צורף לצוות של "פרויקט מנהטן" לבניית פצצת האטום האמריקאית.

נילס בוהר למד וקיבל דוקטורט באוניברסיטת קופנהגן. באותה תקופה השקיע חלק ניכר מזמנו בכדורגל – הוא היה השוער של אחת מהקבוצות החזקות בליגה המקומית. לאחר קבלת התואר נסע לאנגליה והחל לעבוד עם ג'יי ג'יי תומסון, שנודע בין היתר כמגלה האלקטרון, באוניברסיטת קיימברידג'. בין השניים לא התפתחה כימיה חיובית. תומסון היה כנראה דומיננטי מדי, ובוהר דעתן מדי, כך שכעבור זמן קצר, עבר בוהר לאוניברסיטת מנצ'סטר ועבד עם ארנסט רתרפורד, מגלה גרעין האטום.

רתרפורד הציע מודל שלפיו במרכז האטום קיים גרעין חיובי, אשר סביבו נעים אלקטרונים בדומה לכוכבי לכת המקיפים את השמש. זה היה מודל יפה ומשכנע, אבל לפי חוקי המכניקה הקלאסית, האלקטרונים אמורים לפלוט אנרגיה אלקטרומגנטית רציפה – ולקרוס לתוך הגרעין, דבר שאינו מאפשר את קיומם של אטומים יציבים. מכיוון שהפיסיקה הקלאסית שללה את האפשרות של אלקטרונים הסובבים סביב הגרעין, החל בוהר לבנות מודל שיתאים לחוקי תורת הקוונטים, שהייתה באותה עת בחיתוליה, ואשר התבססה על הרעיון שאנרגיה אלקטרומגנטית אינה יכולה להשתנות אלא במנות בדידות הנקראות קוונטים.

 

ב-6 במארס 1913, שלח בוהר מאמר לרתרפורד, שבו פירט כיצד המודל החדש שלו על מבנה האטום – שאינו מתבסס על המכניקה הקלאסית – מסביר את הספקטרום של אטום המימן. על-פי המודל הזה, האלקטרונים נעים מסביב לגרעין במסלולים מעגליים שהם בעלי אנרגיה בדידה, כך שאלקטרונים יכולים לרכוש או לאבד אנרגיה רק בדרך של מעבר למסלול אחר תוך פליטה או בליעה של קרינה. במסלול הקרוב ביותר לגרעין אין האלקטרון יכול לפלוט קרינה, ולכן אינו יכול לקרוס אל תוך הגרעין. זהו מצב היסוד של אטום המימן. כעבור פחות מעשר שנים, ב-1922, הוענק לו על עבודה זו פרס נובל בפיסיקה.

ב-1916 חזר בוהר ממנצ'סטר לקופנהגן, קיבל משרת פרופסור באוניברסיטה, ושם ביצע את המחקרים שהביאו אותו לצמרת המדע העולמית. ב"אסכולת קופנהגן" שפיתח באותה תקופה, הוא הציע, יחד עם תלמידיו, פרשנות לתורת הקוונטים, שלפיה גדלים פיסיקליים קיימים ומוגדרים רק אם וכאשר הם נמדדים על-ידי או באמצעות "צופה". במילים אחרות, המדידה היא הגורמת להופעת הגודל הנמדד, שערכו נקבע באופן הסתברותי מבין האפשרויות הרבות. לפי אותה תפיסה, הצופה משפיע על תוצאת המדידה. למשל, חלקיקים יכולים להימצא במצב של "סופרפוזיציה", שבו הם מהווים, בעת ובעונה אחת חלקיקים או גלים. זאת, עד לרגע שבו "צופה" כלשהו צופה בהם. הצפייה כשלעצמה גורמת ל"סופרפוזיציה" לוותר על הקיום הרב-מציאותי, ולקרוס לעבר מציאות מוגדרת אחת. לפי אסכולת קופנהגן, הצופה יכול גם להחליט לאיזו מבין המציאויות האפשריות, תקרוס ה"סופרפוזיציה". תפיסה זו הובילה הוגים שונים לראיית עולם שלפיה ההכרה שלנו אינה משקפת את המציאות אלא מכוננת אותה ממש. אלא שכאן כדאי לזכור שככל שידוע לנו היום, עקרונות תורת הקוונטים חלים רק בעולמם של החלקיקים המיקרוסקופיים, ואילו בעולמם של העצמים הגדולים, שולטת תורת היחסות הכללית.

המשמעויות הפילוסופיות של אסכולת קופנהגן גרמה, ועדיין גורמת אי-נוחות לרבים. אלברט איינשטיין שסירב לקבל אותה, שאל בהתרסה: "האם כשאני עוצם את עיני, הירח נעלם?" על האופי ההסתברותי של תורת הקוונטים שהציע בוהר, הגיב איינשטיין באמירה הידועה כאשר  טען באופן ציורי ש"אלוהים אינו משחק בקוביות עם היקום". בוהר השיב לו: "תפסיק לומר לאלוהים מה לעשות עם הקוביות שלו". ועם זאת, הוא היה מודע היטב לקושי שבקבלת האופי ההסתברותי של הקיום הפיסי. ידועה בהקשר זה אמירתו שלפיה "מי שאינו מזדעזע עד לעמקי נפשו מתורת הקוונטים, אות הוא שאינו מבין אותה לעומקה". כך או אחרת, פרשנות קופנהגן של בוהר לתורת הקוונטים היא כיום המקובלת ביותר בעולם המדע.

בעת ששהה בארצות-הברית והשתתף בפרויקט מנהטן, הוא נחשב ל"נכס לאומי", על גבול "סוד מדינה". האיש הצנוע, המפוזר לעתים, קיבל ליווי של שומרי ראש, וספג "שיעורים" רבים בתחום של סודיות מידע, מה שלא הפריע לו להפר באופן שוטף את כל הוראות ביטחון השדה, למרבה הזעזוע של מארחיו. באותו זמן הוא נפגש עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והציע לו לחלוק את סודות הנשק הגרעיני עם ברית-המועצות, שלחמה גם היא בגרמניה הנאצית. בכירי הצוות בבית הלבן לא האמינו למשמע אוזניהם, רוזוולט דחה את הרעיון, ובוהר המשיך – עד ליום מותו – לחפש דרכים למניעת השימוש בנשק גרעיני.

 

וורנר הייזנברג

 

***

השאלה, מה הביא את ורנר הייזנברג אל דלתו של נילס בוהר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כששניהם ניצבו משני עברי המתרס, זה כובש וזה נכבש, העסיקה את בוהר ואת הייזנברג עד ימיהם האחרונים. הדרמה הגלומה במפגש הזה הבשילה למחזה על שולחנו של הסופר, העיתונאי והמחזאי האנגלי מייקל פריין. ההצגה "קופנהגן" הועלתה לראשונה במאי 1998 בתיאטרון הלאומי הבריטי, בבימויו של מייקל בלייקמור, והוצגה יותר מ-300 פעמים. באפריל 2000 עלתה הפקה אמריקאית בברודוויי, וזכתה בשלושה פרסי "טוני": למחזה הטוב ביותר; לשחקנית הטובה ביותר (בלייר בראון, בתפקיד מרגרט, רעייתו של נילס בוהר); ולבמאי הטוב ביותר (מייקל בלייקמור). מאז תורגם המחזה לשפות שונות והועלה בארצות רבות. בשנת 2002 עובד המחזה לסרט טלוויזיה בהפקת ה-BBC.

המחזה מתקיים בשום-מקום, בו נפגשות דמויותיהם של ורנר הייזנברג, נילס בוהר, ורעייתו מרגרט, ומנסים להבהיר, קודם כל לעצמם, מה בדיוק קרה שם, ביניהם, בקופנהגן של 1941. האם הייזנברג ניסה לחלץ ולגנוב מידע מדעי מבוהר כדי להשתמש בו לבניית פצצה גרעינית בשירות הגרמנים? האם ניסה להגיע אתו להבנה שמדענים משני צדי המתרס יימנעו מבניית פצצות גרעיניות? האם ניסה להעביר מסר שלפיו הוא, הייזנברג, מאט בכוונה את הפרויקט הגרמני? האם קירבת המחשבה בין שני הפיסיקאים הגדולים, חזקה מקרבת דם ומנאמנות פטריוטית? עד כמה חשוב לאדם להיות מובן על-ידי זולתו? שהרי בוהר והייזנברג ידעו היטב שאין בעולם איש שיכול להבין אותם טוב יותר מאשר "הצד השני". הדרמה, במקרה הזה, היא פנימית לחלוטין, תערובת נדירה של רגשות, תחושות, שאיפות – ונוסחאות פיסיקליות שאינן מובנות ל"בני תמותה".

הפקה ישראלית של המחזה, בתרגומו של אהוד מנור, הועלתה בתיאטרון הקאמרי באפריל 2001, בבימויו של מיכה לבינסון. עודד תאומי נכנס לדמותו של נילס בוהר. אוהד שחר היה ורנר הייזנברג, ושרה פון שוורצה הייתה מרגרט. ההצגה זכתה לביקורות נלהבות. לבינסון זכה בפרס במאי השנה על-שם יוסף מילוא. פון שוורצה קיבלה את פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המשנה של השנה.

הצלחת המחזה הובילה לפתיחה מוקדמת של הארכיון של נילס בוהר, שלפי בקשתו היה אמור להיפתח רק ב-2012. שם נחשפו מכתבים שכתב – אך לא שלח – להייזנברג, ובהם הביע תקווה שהייזנברג יסביר, סוף סוף, מדוע בדיוק הגיע לביקור בקופנהגן. בקבוצת מכתבים אחת הוא גם הצביע על אי-התאמות מסוימות בין הדרך שבה הוא זכר את השיחות עם הייזנברג, לבין הדרך שבה הייזנברג תיאר אותן לאחר המלחמה, בעת שהוחזק זמן מה בידי שירותי הביטחון של אנגליה וארה"ב. תשובות, כמובן, לא נמצאו שם.

לאחר ניתוחים היסטוריים מעמיקים, וחקירות ארכיוניות מקיפות, נותרו בוהר והייזנברג בבדידות המזהרת של גאונים שבני-תמותה אינם מסוגלים להבינם. בכל זאת, רק הייזנברג הבין באמת את בוהר, ורק בוהר יכול היה, אולי, להבין את הייזנברג, ולהציע תשובה (פשוטה, כדרכו), לתעלומת הביקור השנוי במחלוקת בקופנהגן. האם ההבנה הזאת שמציע פריין במחזה "קופנהגן" נולדה רק מהצורך האמנותי-דרמטי? או שמה הייתה גם נחלתם של הפיסיקאים האמיתיים,  בחייהם? זו שאלה שתישאר, ככל הנראה, תלויה ועומדת.

 

***

מרגרטה: אבל למה הוא בא? מה הוא ניסה להגיד לך?

נילס בוהר: יותר מאוחר הוא דווקא הסביר את זה.

מרגרטה: הוא הסביר שוב ושוב ושוב, ובכל פעם שהוא הסביר, זה נעשה יותר ויותר מעורפל.

נילס בוהר: קרוב לוודאי שהוא בא מסיבה פשוטה, אם חושבים על זה: הוא פשוט רצה לדבר.

***

נילס בוהר היה ידיד אמת של ישראל ושל המדע הישראלי. לפחות באחד מביקוריו בארץ, הוא גילה צירוף נדיר של צניעות וחוש הומור עצמי. זה קרה באחד מימי העיון בפיסיקה שבהם השתתף. אחד מהמדענים הישראליים ראה את נילס בוהר מחוץ לאולם ההרצאות. "מדוע אתה בחוץ?", שאל. "אין טעם", ענה בוהר. "ממילא איני מבין דבר".

 

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.