האם, באמת, בבוא העת יכריע הטוב את הרשע? לארה פרסקוט מספרת על דוקטור ז'יוואגו ועל בוריס פסטרנק

 

 

לארה פרסקוט, הסודות ששמרנו, מודן.

הספר הזה הוא סיפור על סיפורו של מי שכתב סיפור (כלומר, ספר) מכונן. אולי, לפני שלוקחים את ה"טייק-אוף", כדאי להיזכר בבסיס האם שממנו עומדים להמריא.

המציאות, לפעמים, עולה על כל דמיון. אבל מתי יצירה בדיונית מצליחה להתקבע בתודעתנו כתיאור אמין, הגיוני ומתקבל על הדעת של דברים שאכן עשויים היו להתקיים ולהתחולל במציאות? זו שאלה שסופרים, מחזאים, תסריטאים ומשוררים מתחבטים בה שוב ושוב, ונראה שאין לה תשובה אחת שתהיה נכונה תמיד.

בוריס פסטרנק

 

הפילוסוף היווני אריסטו (384 – 322 לפני ספירת הנוצרים), שמחשבתו מונחת בבסיס התרבות המערבית, שניסה לזקק את חוקי הטבע ואת ההוויה האנושית לכדי נוסחאות תמציתיות, או מעין תבניות שיהיו נכונות ללא תלות בתכנים שיוצקים לתוכן, גרס שדווקא תכונת הבדיון היא זו שמקנה למחזה (וכך גם לשיר, או ספר), את אמינותו. במילים אחרות, אם המציאות עולה על כל דמיון, אריסטו רואה את הדברים בכיוון ההפוך, וקובע שהבדיון – אם הוא עשוי היטב – מתאר את המציאות ומסביר אותה, טוב יותר מהמציאות עצמה. הסיבה לכך, כפי שהסביר אותה אריסטו, היא שהמציאות מלאה ב"רעשי רקע" ובחריגים שמפריעים לנו לראות ולזהות את לב ההוויה המציאותית. לעומת זאת, מחזה שכתוב היטב, ובאופן קונסיסטנטי, ואינו כולל "הפרעות" רקע, או הסחות דעת אחרות, מגיש לנו תמצית מרוכזת של "מה שבאמת קורה כאן". דומה שבוריס פסטרנק, שנולד במוסקבה, בירת רוסיה, ב-1890, ומת בשנת 1960, הצליח ברומן שכתב, דוקטור ז'יוואגו, לתמצת ולתאר את המציאות באופן כה שלם וקוהרנטי, כה צלול וברור, וכה משכנע ואמין, עד שהשלטונות ברוסיה אסרו על הפצתו וראו בו כתב כפירה, אישום ובגידה. ועדת פרס נובל, לעומת זאת, ראתה ברומן הענק הזה את אחת מפסגות היצירה האנושית, ביטוי נשגב לשאיפתה הנצחית של נפש האדם לחופש, ליצירה ולהגשמה עצמית – ועל כן החליטה להעניק לבוריס פסטרנק, את פרס נובל בספרות לשנת 1958.

למעשה, הבדיון היה חלק בלתי נפרד מחייו של פסטרנק, שלא אחת שילב בביוגרפיה שלו עצמו אירועים שלא קרו באמת, אך הפליא לתאר את הסיבות והרקע להתפתחות תפיסות העולם שלו. בכך הוא מזכיר את האמן הגרמני הידוע ג'וזף בויס, ששילב בביוגרפיה שלו אירועים דרמטיים שלימים התברר שלא היו ולא קרו (למשל, נפילתו כטייס קרב גרמני במונגוליה, והצלו בידי נוודים טטריים).

בוריס פסטרנק נולד בשנת 1890 במוסקבה. אביו, לאוניד פסטרנק, היה צייר מפורסם, ואמו, רוזה קאופמן הייתה פסנתרנית ידועת שם. בוריס הקטן ינק, אם כן, את רוח האמנות עם חלב אמו. אבל מעבר לכך, העובדה שהוריו היו אמנים ידועים ומוערכים, עיצבה את ילדותו. בשנת 1891, בהיותו בן שנה, בערב חג הפסח שבו חוגגים היהודים את יציאתם של אבותיהם, בראשות משה, מעבדות לחירות, מגלות בארץ לא-להם, במצרים, למסע הארוך אל המולדת המובטחת, דווקא אז, פירסם נסיך רוסיה, סרגיי אלכסנדרוביץ, אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, צו לגירוש כל היהודים ממוסקבה למחוז חקלאי מרוחק ("תחום המושב"). בשביל רבים מבני הקהילה היהודית הוותיקה של מוסקבה, זה היה צו הרחקה מהתרבות העירונית הגבוהה, התוססת. אבל הוריו של פסטרנק, בהיותם אמנים נחשבים, זכו לפטור מהגירוש הזה, והורשו להישאר בעיר הבירה, דבר שללא ספק היה בעל חשיבות בהתפתחותו של הילד בוריס פסטרנק. עם זאת, צלו של הגירוש הזה, כמו גם אירועים אחרים שבהם שלטונות פועלים באכזריות לדיכוי אזרחים, משתקף ביצירתו באופן שממחיש את אחת מתכונותיו הבולטות והמרשימות של פסטרנק – מעבר לכשרונו האמנותי הגדול – אומץ לבו.

כילד במוסקבה, שהייתה מרכז תרבותי חשוב, קיבל בוריס פסטרנק חינוך מעולה. לצד לימודי החובה בבית-הספר, הוא גילה עניין באמנויות שונות, ובמיוחד במוסיקה. בעת שלמד משפטים באוניברסיטת מוסקבה, התיידד עם נגנים ומלחינים, ואף שלח את ידו בהלחנה. מלימודי המשפטים עבר ללמוד פילוסופיה, ולאחר שסיים את לימודיו במוסקבה, נסע למרבורג בגרמניה, שם למד אצל הוגה הדעות היהודי הנודע, הרמן כהן.

תפיסתו הפילוסופית של כהן היא זו שעיצבה את דרכו האמנותית של פסטרנק. היא משתקפת היטב ב"דוקטור ז'יוואגו" וביצירותיו האחרות של פסטרנק, והיא זו שגרמה לקונפליקט החריף בין הדרך שבה ראה פסטרנק את המציאות, לדרך שבה ראו אותה השלטונות ברוסיה הסובייטית. לפי כהן, האדם על כל סגולותיו מתגלה ומתבטא ביצירה התרבותית האנושית. הפילוסופיה יכולה להביא את האדם להכיר את האדם כבן אנוש, כפרט של הכלל האנושי, ואילו הדת מאפשרת לאדם להכיר את הייחודי שבכל אדם, ולהתייצב אל מול האל כיחיד, כיחידה אוטונומית הראויה לחקירה, לדרישה, להגשמה ולגאולה. קל להבין מדוע תפיסה אינדיבידואליסטית זו הייתה לצנינים בעיניהם של מעצבי התרבות הפוליטית-חברתית ברוסיה הסובייטית שבה המלה "אני" תמיד פינתה את מקומה למלה "אנחנו".

 

 

פסטרנק החל את הקריירה הספרותית שלו בשנת 1913 כשפרסם – בגיל 23 – את ספר השירים "תלם בענן". ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר ממרבורג לרוסיה, עבד כפועל במפעל תעשייתי, ואחר המהפכה עבר לעבוד בספריית הקומיסריון לחינוך. באותה תקופה פירסם עוד כמה ספרי שירה, וב-1925 פירסם את  ספר סיפוריו הראשון "ילדותו של לוברס". עוצמת הרגש המובעת בשיריו הזכירו לרבים את לרמונטוב. הוא גם תירגם – תרגום מופתי – את שייקספיר לרוסית. מנגד, שפתו שלו, המורכבת, העשירה ורבת הרבדים,  נחשבת לקשה מאוד ואף לבלתי ניתנת לתרגום, מבלי לפגוע באסתטיות העילית מצד אחד, ובמסרים הרגשיים והפילוסופיים הרב-רובדיים מצד שני.

בשיר האוטוביוגפי הארוך "ספקטורסקי", שילב פסטרנק פרטים מחייו בתיאור חייו של צעיר אינטליגנטי (בדוי לכאורה) במוסקבה. בפואמה "1905 " הוא מתאר אירועים שונים במהפכה שהתחוללה בשנה זו. המבקרים – שלא אהבו במיוחד את "ספקטורסקי", ציינו שב"1905" הצליח פסטרנק להתגבר על נטיותיו האינדיבידואליסטיות והאנטי-סוציאליות. בשנת 1932 זכה לריהביליטציה (טיהור שמו), ובכנס הסופרים הסובייטי שהתקיים בשנת 1934, הוא הוכר כמשורר הסובייטי החשוב ביותר שחי באותה עת. ב-1945 החל לעבוד על הרומן דוקטור ז'יוואגו שפורש את גורלו המורכב (והמר) של אינטלקטואל ברוסיה הסובייטית. המלאכה על רומן הענק הזה נמשכה 10 שנים תמימות. הרומן פורש את חייו של רופא שהוא גם משורר, כאודיסיאה בת 40 שנה, שלא בהכרח מסתיימת בשיבה הביתה, כמו האודיסיאה של הומרוס, שמתארת מסע ארוך של גיבור קרבות בחזרה אל אי מגוריו ואל ביתו ורעייתו. לאחר מותו של דוקטור ז'יוואגו, מתגלה ספר שירים שכתב, שמבארים את הדרך שבה ראה את סביבתו. שירים אלו, שהם החלק האחרון ברומן, נחשבים לפסגת יצירתו של פסטרנק. מדובר בשילוב כמעט בלתי אפשרי ובלתי אמין של מרכיבים דרמטיים עם פיתולים בעלילה, שכוללת את מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים ברוסיה. אבל פסטרנק, בדרך שמזכירה את הדרך שבה אריסטו ראה את הקשר בין בדיון למציאות, הצליח להכניס מרכיב בלתי מעורער של "הגיון" ואמינות לעלילה הסוחפת והעוצמתית.

פסטרנק סיים את העבודה על דוקטור ז'יוואגו בשנת 1955. באותה עת ריפו השלטונות את הפיקוח וה"משמעת" בקרב האמנים והסופרים ברוסיה, ומספר יצירות ביקורתיות יחסית ראו אור ופורסמו ברוסיה עצמה. מצב עניינים זה איפשר לפסטרנק לשלוח את כתב היד של הרומן הענק (710 עמודים) למו"ל איטלקי, שחתם אתו הסכם והתכונן להוציא את הספר לאור באיטליה. בינתיים, אגודת הסופרים הרוסית (שהייתה אז גוף ממשל פוליטי לכל דבר) סירבה לאשר את הפרסום בנימוק שהרומן מתאר את המהפכה הרוסית כפשע היסטורי ושגיבוריו "עסוקים רק בשאיפתם הפרטית לחיים נוחים יותר, מבלי להביא בחשבון את הצרכים והמצוקות של הכלל, שמחייבים הקרבה מסוימת מצד כל המעורבים בדבר, לרבות האינטלקטואלים המחוננים שחוזרים ומעסיקים את הקורא במצוקותיהם הנפשיות והגופניות הפרטיות". האגודה דרשה "תיקונים", ופסטרנק קיבל את הדין, פנה  למו"ל האיטלקי וביקש ממנו להחזיר את  כתב היד. המו"ל סירב באומרו שהסופר פועל תחת לחץ. אגודת הסופרים הרוסיים לא ויתרה, ושלחה שליחים לאיטליה, אך המו"ל גם הוא לא ויתר והמשיך בהכנות לפרסום. פסטרנק סירב לקבל הצעות לכתיבה על נושאים אחרים שיראו את החיים ברוסיה הסובייטית "במלוא תפארתם". סירוב זה, שהיה כרוך בהפגנת אומץ רב, ופרסום הספר ה"אסור", נבעו, לדעת רבים, מהכרתו של פסטרנק עצמו בכך שתפיסת המציאות המתוארת בספר חיונית לזולת באותה מידה שהיא חשובה למחבר. חשוב היה להבהיר ולהראות לקוראים, באשר הם, שגם לאחר מסכת ארוכה של קשיים, אסונות, מלחמות, טרגדיות, דיכוי, השתקה ופחד, עדיין יש ערך ויש מקום לרוח האדם, שמקדשת את האמת, את האהבה ואת התקווה לעולם טוב יותר.

בעת שהמלים האלה נכתבות, יותר מ-100 שנה לאחר המהפכה הרוסית, אולי אפשר להיזכר במשורר יהודי אחר, שאול טשרניחובסקי, שנולד 15 שנים לפני פסטרנק, ושהלך לעולמו, פחות או יותר בעת שפסטרנק החל לעבוד על דוקטור ז'יוואגו. בשיר "אני מאמין", פונה   טשרניחובסקי אל נפש האדם, באשר היא, ומביע את אמונו הבלתי מסויג בה, ובערך החלום:

 

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

פסטרנק, שמיקם את גיבור הרומן שלו על רצף הזמן במה שאפשר לכנות "זמנים מעניינים", רקם את העלילה כך שאין להפריד בין ההיסטוריה הכללית, המלחמות, הרעב, ועוד, לבין ההיסטוריה האישית ואף זו הנפשית של הגיבור. בשילוב הזה שבין ההיסטוריה החברתית לזו של האדם היחיד, הוא יכול להיחשב כממשיך דרכו של הסופר הרוסי הגדול לב טולסטוי ("מלחמה ושלום").

פסטרנק וטולסטוי, שניהם אינם מתעכבים יותר מדי על השאלה בידי מי בדיוק נתון השלטון בחברה או במדינה. שניהם מדגישים כי  בנפשות יוכל לשלוט רק מי שידע להאזין לקולו של המצפון. "הנני כאן כדי להשתדל להבין את התפארת האיומה של העולם ולהכיר את שמם של הדברים: אם אין כוחותי מספיקים, ילדי הם אשר ישלימו את התעודה". אלה המלים ששם פסטרנק בפיה של לארה הצעירה בתחילת הרומן דוקטור ז'יוואגו.

סלע מחלוקת ברור בין פסטרנק לבין הקומיסרים שפסלו את ספרו, הוא היחס המועדף שהוא מעתיר על היחיד, לעומת החברה. "בדרך חדשה זו של קיום, המוכתבת על ידי הלב, ובסוג חדש של יחסים הקרוי מלכות אלוהים, אין שום עמים, יש רק יחידים", כותבים הקומיסרים. "בשנים הקשות של מלחמת האזרחים מתברר בבהירות גמורה כי לגביו אין שום בני-אדם, יש רק הוא עצמו: יחיד, שהאינטרסים והסבל שלו, רק הם חשובים. יחיד שאינו חש כלל שהינו חלק מהעם. לדעתנו מגלם דוקטור ז'יוואגו באישיותו טיפוס ברור של המשכיל הרוסי מהעבר, אדם האוהב והמסוגל לדבר על סבל העם, אך אינו מסוגל לעשות דבר כדי לסייע לאותו עם. זהו טיפוס האזרח 'האינטליגנטי', שלא יתערב בנעשה כל עוד הדבר אינו נוגע לו, אבל אם רק תיגרם לו אי נוחות, ולו הקטנה ביותר, הוא יוכל לגרום עוול גדול לעם, רק כדי להשיב את נוחותו שלו. ייתכן שהיו ואולי אפילו עדיין קיימים בינינו אנשים כאלה, אבל עלינו לשאול אם הם ראויים לעמוד במרכזו של רומן כמו זה שכתבת ברוב כשרונך".

בשיחה עם עיתונאי בריטי, שנים לאחר שקיבל את אותו מכתב מאגודת הסופרים הרוסיים, ענה להם פסטרנק בדרכו: "היה עלי לכתוב על הכוחות המעניקים יופי לחיים, אהבה, ניצחון, הצלחה, להראות את הגוונים בעולם. אני איש הצבע ובאמצעות הצבע ראיתי את כל הדברים הטובים, ואני מאמין שהצבעים שהשתמשתי בהם בדוקטור ז'יוואגו, הם אמיתיים. אני, באופן ברור, יוצא דופן בחברה שבחרה להתעלם מהיחיד ומתמקדת אך ורק בהמונים. ואני סבור שלא ייתכן המון אלא אם הוא מורכב מהרבה יחידים, שלא לומר יחידי סגולה".

"הספר הזה שינה את חיי וגורלי", המשיך ואמר לעיתונאי הבריטי. "הדבר לא בא לי בהיסח דעת. ידעתי זאת מראש, ליבי אמר שחיי וגורלי ישתנו. תפקיד האמן הוא להראות את המציאות. אמרתי לעצמי, שעלי לכתוב מה שראיתי כאמת היסטורית. אמרתי לעצמי שעלי לעשות זאת תוך כדי אהבת השונות, הגוונים, הצבע, הזמן, העם. לתת את הפילוסופיה של חיים, של אהבה".

ואולי מלוא הטרגדיה של פסטרנק מתבטאת בדברים הפשוטים הבאים: "עכשיו אדיר חפצי לכתוב סיפור חדש, לא תעודה פרוזאית על מדינתנו אלא על החיים. אבל אולי לא אוכל. אני רוסי וחי ברוסיה ואני חושב שהמדינה תגרום לי צרות נוספות, אבל עדיין אני רוצה לכתוב על אהבה, על החיים ברוסיה". הרומן הזה, כמובן, לא נכתב מעולם.

הוא מת בשנת 1960, כמו גיבור הרומן שלו, מהתקף לב, אלא שבמקרה שלו זה קרה בבדידות, וכסיבוך של דלקת ריאות. הידיעה על מותו התפרסמה בשורות בודדות בעיתון אגודת הסופרים, ואף על פי כן, ליוו אותו למנוחות יותר מעשרת אלפים בני-אדם. הממשלה הסובייטית, המפלגה הקומוניסטית ואגודת הסופרים לא היו מיוצגות. הפסנתרן הידוע סביאטוסלב ריכטר ניגן נעימות של שופן שהיו חביבות על פסטרנק.  הסופר קורניי צ'וקובסקי, נשא הספד ובו אמר בין היתר כי "פסטרנק היה לוחם מזהיר שהראה  כיצד חייב אמן להגן על רעיונותיו, ללא חת וללא התחשבות בבני דורו, כל עוד הוא משוכנע כי דברו אמת והעקרונות שעליהם הוא נלחם – קדושים".

 

 

בוריס פסטרנק הניח אלמנה, זינאידה, ושני בנים, יבגני, אדריכל, וליאוניד, סופר. שתי אחיותיו שגרו באותה עת בלונדון לא קיבלו אשרות כניסה לברית-המועצות. בשיר שנמצא לאחר מותו (שוב, בדמיון לקורות חייו של דוקטור זיוואגו), כתב, בין היתר: אבדתי כחיה במצור…  אי-שם יש חירות ואור… מאחורי עולה שאון המרדף ואין לאן לברוח… יהא אשר יהא, אני על סף קברי ניצב ומאמין כי בבוא העת יכריע הטוב את הרשע".

חמש שנים לאחר מותו, ב-1965, יצא לאקרנים סרט הקולנוע ההוליוודי "דוקטור ז'יוואגו", על-פי הרומן פרי עטו, ובבימוי דיוויד לין. הסרט ממוקם עד היום ברשימת עשרת סרטי הקולנוע המכניסים ביותר בכל הזמנים.

ועכשיו באה לארהפרסקוט, עם ספרה "הסודות ששמרנו", בהוצאת מודן, ולוקחת את הסיפור ל"טייק-אוף" נוסף. מצד אחד, טוב שיש עוד "גיחה" לסיפור הזה. מצד שני, האם באמת צריך לספר סיפור על סיפורו של מי שיצר ספר מכונן כמו ד"ר ז'יוואגו?

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.