איש לנפשו – הצילו את חייכם, אם תוכלו. על רפסודת המדוזה, בחיים האמיתיים – ובאמנות

 

.

מבקרים רבים במוזיאון ה"לובר" בפריס, עומדים בתור כדי לראות את ציורו גדול-הממדים של האמן הצרפתי תאודור ז'ריקו, "רפסודת המדוזה". יצירה זו מבוססת על אירוע אמיתי – ספינה שנטרפה לפני 300 שנה – שמעורבים בו רעב, קניבליזם ומוות.

.

ב-2 ביולי 1816 עלתה ספינה צרפתית בשם "מדוזה" על שרטון מול חופי מערב אפריקה. כשכשלו הניסיונות לשחררה, נאלצו כל 400 הנוסעים לנטוש את הספינה. אך שש סירות ההצלה הקטנות שהיו בנמצא יכולות היו להכיל 250 איש בלבד: הקברניט, הקצינים הבכירים ובעלי הממון עלו על אותן סירות. השאר, 150 הפחות-מיוחסים נדחסו כמו סרדינים על רפסודה שנבנתה בחופזה מקורות העץ של הספינה. האספקה היחידה שקיבלו 150 בני-אדם "נחותים" אלה היו שק אחד של ביסקוויטים, שתי חביות מים וכמה חביות יין קטנות. במהרה הפכה הרפסודה לגיהינום צף של התנגשויות, רעב, התנהגות מטורפת ורציחות אכזריות. תוך שלושה ימים, השתולל בה הקניבליזם. עד שחולצו, כעבור 13 ימים בים, שרדו רק 15 גברים, שחמישה מהם מתו כעבור ימים ספורים.

.

אירוע טרגי זה, על 140 בני-האדם שקיפחו בו את חייהם, הוביל לשערורייה בין-לאומית, כאשר העיתונות גילתה שהממשלה הצרפתית מינתה קברניט בלתי-כשיר אשר לא היה בים מזה 25 שנה, מעולם לא פיקד על ספינה, והיה חביבו של המלך לואי ה-18. זמן קצר לאחר החילוץ, שניים מהניצולים – מהנדס הספינה והרופא שלה – חיברו דיווח שזכה לפרסום נרחב אודות הספינה הטרופה וזוועותיה. סיפורם המרתק משך את תשומת לבו של ז'ריקו בן ה-27, שהפך אובססיבי ליצירת ציור שיהווה הצהרה פומבית פרובוקטיבית על האירוע הטרגי.

.

.

גודלה המסיבי של היצירה (כמעט 5 על 7 מטרים) עם דמויות בגודל טבעי, נבדל משמעותית מעבודות קלאסיות קודמות שעסקו בנושאים תנ"כיים או היסטוריים: הציור עסק באירוע עכשווי, בן-זמנו ומעורר מחלוקת – ציור עכשיו.

.

ז'ריקו התמקד ברגע שבו נראה לראשונה כלי שיט באופק – הנקודה שבה חוו הניצולים פרץ של תקווה ואופטימיות. בחלקו העליון של הציור נראה איש צוות אפריקאי מנופף בקדחתנות בחולצתו בתקווה למשוך את תשומת הלב של כלי השיט. כלי השיט, המתואר ככתם בפינה הימנית העליונה, נצפה על-ידי הניצולים במשך חצי שעה בלבד ואז נעלם. מפרץ האושר נפלו הניצולים לתהומות של יאוש וצער. אך כעבור שעתיים, שב כלי השיט להציל את השורדים.

.

הגאוניות של ציור ה"רפסודה" טמונה בדרך שבה ז'ריקו גורם לצופה לחוש את עוצמת האירוע. הוא מציב את כלי השיט היישר בתוך מרחב הראייה של הצופה, מושך אותנו לתוך הציור ומניע אותנו "לעלות על הרפסודה כדי להושיט סיוע לניצולים הגוססים". הוא לוכד את הרגשות שחווה הצוות לנוכח הופעתו הראשונה של כלי השיט באמצעות שימוש מחוכם בשני מבנים פירמידליים משולבים, המהווים ניגוד לתנועות של הדמויות. המשולש משמאל ממחיש את הייאוש וחוסר התקווה של הגוססים. המשולש מימין מתאר את התקווה והאופטימיות של הניצולים, שמגיעות לשיאן בימאי האפריקאי המנופף בחולצתו בתקווה למשוך את הספינה החולפת.

.

גופות הגברים על הרפסודה מצומקות הרבה פחות מכפי שאפשר היה לצפות לאחר 13 יום של רעב, מחלות וקניבליזם. בכך מתגלה ז'ריקו – אחרי ככלות הכל – כאיש האסכולה הרומנטית. לצד תיאור אירוע מהחיים, הוא ביקש גם להעלות את הניצולים למעמד של גבורה. לכן יצר את הציור שלו בסגנונם הגבוה של האמנים הגדולים משכבר הימים, תוך אזכור של דמויות שריריות ואידיאליות מיצירותיהם של מיכלאנג'לו וקרוואג'יו.

.

הציור נרכש על-ידי מוזיאון הלובר בשנת 1824 ובמהלך שתי המאות האחרונות, צפו בו מאות מיליוני מבקרים. אפשר לומר כי זהו הציור הנצפה ביותר בלובר, והוא עורר אמנים רבים ליצור גרסאות משלהם לציור. דוגמה אחת כזו היא יצירתו של האקספרסיוניסט המופשט בארנט ניומן. ניומן ידוע ביצירות ה"זיפ" שלו, שבהן שדות צבע הממלאים בד מלבני גדול נחצים על-ידי קווים אנכיים דקים בצבע מנוגד, אשר נמתחים לכל אורך הבד. הקווים האנכיים – ה"זיפ" – לוכדים את תשומת לבנו ומסייעים לנו להגדיר את המבנה המרחבי של היצירות המלבניות שלו.

.

ב-1968 ביקר ניומן לראשונה בלובר. ה"רפסודה" היה הציור שריתק אותו ביותר. הוא התרשם במיוחד מקומפוזיציית המשולש(ים) של הציור. בשובו לניו-יורק, הוא יצר תמונת "זיפ" משולשת. היה זה מפנה קיצוני מכל ציוריו הקודמים, שצורתם מלבנית. מאחר שלבּד הציור המשולש לא היו חומות מלבניות, ניומן קרא לציור "יריחו", בהתייחסו לעיר התנ"כית שחומותיה נפלו.

.

הכותרת היא גם משחק מילים על בסיס שמו של ז'ריקו. על אף שיריחו (Jericho) וזר'יקו (Gericault) אינם מאויתים באותו אופן, באנגלית הם זהים פונטית.

.

.

.

.

.

.

אמן בולט נוסף ששאב השראה מה"רפסודה" של ז'ריקו הוא פרנק סטלה, הידוע בזכות הציורים הגיאומטריים והפסלים המופשטים שיצר. ב-1990 החל סטלה להתנסות בפלדה ובמתכות אחרות, ואחת היצירות המפוסלות הראשונות שלו נעשתה בהשראת הציור של ז'ריקו. "רפסודת המדוזה" שיצר סטלה היא גוש ענק ומתפתל של אלומיניום אפור – שגודלו כ-13 מטרים לאורך, לרוחב ולעומק – אשר מעורר את הקקופוניה של גופי הסובלים הצמודים לרפסודה רעועה שנבנתה מחוטי תיל וקורות פלדה.

.

.

.

.

.

.

.

האמן המושגי האיטלקי, ג'וליו פאוליני, יצר גם הוא מיצב ייחודי שמתכתב עם הרפסודה של המדוזה, אם כי לא הצהיר על כך בגלוי. עם זאת, מבט חטוף במיצב לא מותיר ספק בעניין (אם כי ייתכן שמדובר בהשפעה חזותית של ז'ריקו על פאוליני, שהאחרון באמת לא היה מודע לה בעת שעבד על היצירה.

.

.

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.