.
כמו קול סיר (היילי ג'ואל אוסמוט) בסרט "החוש השישי", אביטל גבע
ומיכה אולמן מסתכלים עלינו, ורואים אנשים מתים. כן, הם לא סוגרים
את הבורג עד הסוף, ומותירים, לכאורה, אפשרות למהפך. אבל התערוכה
המשותפת שהם מציגים בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה, באצירת
רון פורר, משחררת לחלל האוויר, מלבד ריח רקב של מים עומדים,
בעיקר מפח נפש, שלא לומר יאוש. שלא לומר חרדה קיומית.
.
גבע ("יהודים") ואולמן ("מהפך") משקפים את הדרך שבה הם רואים את
עצם קיומנו כאן ועכשיו. זו תערוכה פוליטית. מעשה של היזעקות לדגל
(אולמן אומר שגבע שלח לו "צו שמונה", והוא "התייצב מיד"). אבל כפי
שהדברים נראים עכשיו, זה נראה כמו יציאה לקרב האחרון. כמו הגנרל
האמריקאי ארמסטרונג קסטר שהובס וכל חייליו נטבחו בידי האינדיאנים
בליטל ביגהורן (1876), גם גבע ואולמן לא ייכנעו. אבל הם אפילו לא
מעזים להשתעשע במחשבות על ניצחון. ואם אין ניצחון ואין כניעה,
מה נותר?
.
העיירה בוערת
.
בתחושה של הרגעים האחרונים, בנה גבע ב"קונטמפוררי", סוג של שופר,
או מערכת שופרות, העשויים שילובים של צינורות ביוב שחלקם טובלים
בבריכה רדודה של מים עומדים, והשתקפותם במים יוצרת תחושה שהם
יורדים עד לבטן האדמה – ולא ברור אם הם שואבים ממנה דבר מה, או
מזרימים לתוכה שפכים.
.
.
.
.
.
בינתיים, מהצינורות-שופרות בוקעת זעקה הנוצרת משילוב מרתק של
צלילים, מנגינות ושירים המייצגים את מה שאפשר לכנות רוח הזמן
של "הישוב העברי בארץ ישראל", כאן ועכשיו. אבל הצלילים
מותירים באוויר את השאלה באשר למיקומם ומצבם הקיומי של
מי שמשמיעים את הצלילים – עניין שאליו נתייחס בעוד פסקה
או שתיים.
.
שולחן ערוך, שולחן הפוך
.
אולמן מציב ליד חלון ראווה (ברחוב הרצל בתל-אביב, עם הקונוטציה
של מכירת רהיטים מצד אחד, ו"אם תרצו" מצד שני), שולחן הפוך, בעל
רגליים מצינור מתכתי, המכוסה במעין מבנה פירמידלי קטום מאדמת חמרה,
שעם הזמן, שלא כמתוכנן, הצמיחה צמחי בר שונים. רגלי השולחן החלולות
המופנות עלפי מעלה יוצרות הדמייה של מעין-מחילות – מלה שהייתה ועודה
חלק ממציאות חיינו כאן ועכשיו. שם העבודה – "מהפך" – קורא לכל מי
שרוצה ויכול להפוך את השולחן, לחסל את המנהרות ולחזור לנורמליות.
אבל העובדה שהשולחן עדיין הפוך, מכוס בחמרה שכבר מצמיחה צמחים,
מדברת בעד עצמה: אף אחד כאן לא יהפוך שולחנות כדי לשנות את
המצב מהקצה אל הקצה. ולכן, הוא שאמרנו: אנחנו בקרב מאסף, שסופו
ידוע מראש.
.
.
.
.
.
אדם ברוך אמר פעם (בהקשר חוץ-אמנותי לחלוטין) שכולנו איננו אלא
מזון תולעים בפוטנציה. אולמן וגבע הוציאו את התובנה הזאת מהכוח והניחו
אותה בתחומו של ה"בפועל". אולי אפילו בתחומו של העבר. תת-ז'אנר ידוע
במדע בדיוני עוסק בביקורים של יצורים תבוניים בכדור-הארץ, לאחר
שהאנושות נכחדה ונעלמה. מה הם ילמדו עלינו מהבניינים ההרוסים, שיכוסו
צמחים, מהמכונות המתפוררות, מהסרטים וההקלטות?
.
ביום רגיל, כשנכנסים לגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה כשהיא ריקה
כמעט מאדם, החלל הבסיסי הזה, עם עבודותיהם של אולמן וגבע,
נראה כמו קפסולת זמן שהותרנו (לאחר מותנו) ליצורים תבוניים שאולי
ינסו להבין מה חיסל אותנו. התשובה: חוסר מעש, אוזלת יד, אי-רצון להפוך
שולחנות, אי-רצון להיזעק לקרב. התקווה הנאיבית ש"עם טיפ-טיפת
מזל, יילחם כבר מישהו אחר".
.
היציאה מחלל הגלריה לצהריים התל-אביביים הבוהקים עשויה להפיק
מאיתנו אנחת רווחה. הנה, העולם כמנהגו מסתובב, החבר'ה האלה
פשוט קצת פסימיים מדי. ואנחנו, כמו מי שנפל מבניין בן מאה קומות,
חולפים בנפילה חופשית ליד קומה 17, ומדווחים בזחיחות למי שעומד
שם על המרפסת, ש"בינתיים, הכל בסדר".
.
.
.
.אביטל גבע ומיכה אולמן על רקע חלק מה"שופרות" של גבע. יהודים, עשו מהפך, לא מלחמה
.
.
