Azgad.com » מלחמת מין בשאינו מינו. על עימותים, ויתורים ונחיצותם של יחסי מין
Azgad.com

מדעמחשבות
מלחמת מין בשאינו מינו. על עימותים, ויתורים ונחיצותם של יחסי מין

יבשם עזגד | כתיבת תגובה »   Share on Facebook

הוא מראה לה את שלו, היא מראה לו את שלה, אבל לפעמים, אחד מהם נאלץ
לוותר לשני. מי מוותר, מי מנצח, ולמה בכלל נחוצים יחסי מין בטבע ?

.
אחד הקונפליקטים הידועים המתקיימים בטבע בין זכרים לנקבות,
נובע מההשקעה הנדרשת מההורים כדי לגדל את צאצאיהם המשותפים. מצד
אחד, לשניהם כדאי מאוד שהצאצאים יתפתחו כראוי (מה שמבטיח המשכיות).
מצד שני, השקעה הורית מאומצת מדי, עלולה לפגוע בסיכויי המשקיע לבצע
קינון מוצלח נוסף.

מה עושים?

התשובה על השאלה הזאת, נחלקת לשתיים, על-פי המערכות האקולוגיות
השונות, שבהן מתרחש הקונפליקט. במערכת הקרויה "על חיבורית", התועלת
שמפיקים ההורים ממאמץ הדדי משותף (הנמדדת בסיכוייו של הצאצא המשותף
לשרוד), רבה מהתועלת שאפשר להשיגה כאשר אחד מההורים אינו תורם,
ואילו השני תורם כפליים. טובים השניים מכפליים האחד. משמעות הדבר
היא שבמערכת כזאת, הזכר והנקבה, כל אחד מהם לעצמו, מרוויחים משיתוף
הפעולה (במונחי תועלת והבטחת המשכיות גנטית) יותר מכפי שהם משקיעים
-ולכן שניהם ימשיכו להשקיע. אפשרות נוספת של השקעה זוגית מתמשכת
מתקיימת במערכת שבה ההשקעה הנדרשת מהם אינה גוזלת מהם מאמצים רבים
מדי.

אבל, במערכת "תת חיבורית", הצאצא מרוויח פחות (במונחים של
סיכויי שרידה) כאשר שני הוריו משקיעים מאמץ בגידולו. למעשה, סיכוייו
לשרוד מתרבים יחסית, כאשר אחד מההורים נוטש את המשפחה, ואילו השני
משקיע כפליים בגידולו. לכן, במערכת כזאת, לכל אחד מההורים כדאי
להתחמק, לנטוש את משפחתו ולהשקיע את מאמציו בקינון נוסף (שמרבה את
סיכוייו ליצור המשכיות), בעוד ההורה השני משקיע את כל מאמציו
בטיפול בצאצאים המשותפים. הקונפליקט מחריף ככל שעולה המחיר (במונחי
סיכון וסיכויי שרידה) שמשלם כל הורה שמטפל בצאצאיו. כלומר, ככל שמי
שמשקיע בצאצאו הנוכחי, מסכן יותר את סיכוייו להוליד צאצא נוסף.
הבעיה היא, שאם שני ההורים יעזבו, שניהם יפסידו את הצאצאים
הנוכחיים. ומצד שני, אם שניהם יישארו, שניהם מפסידים סיכויים להשיג
המשכיות בקינון נוסף. במערכות כאלת עולה בכל חריפותו הקונפליקט
שאפשר לנסחו בשאלה, מי נשאר ומי עוזב.

דרך אחת לפתרון הקונפליקט, מתבססת על מה שאפשר לכנות בשם "משחק
הפחדנים". במשחק זה, שהומחש בסרט "מרד הנעורים" עם ג'יימס דין,
נוהגים שני נערים במכוניותיהם זה מול זה במהירות רבה. אם שניהם
ממשיכים לנהוג ישר, תתרחש התנגשות חזיתית. כדי למנוע את ההתנגשות,
די שאחד מהם יסטה ויפנה את הדרך. הראשון ש"נשבר" ומסובב את ההגה,
הוא ה"פחדן". הנהג האחר, האמיץ, גורף את כל הקופה (במונחים של יוקרה
בעיני הנערות המתבוננות). כך נוצר מצב (מערכת אקולוגית) שבו, אם איש
לא יוותר, שני השחקנים יפסידו הרבה (נאמר, חמש נקודות כל אחד). אם
שניהם יוותרו, איש מהם לא ירוויח (אפס נקודות לכל אחד). אבל בשני
המצבים האפשריים האחרים, אחד מוותר (ומפסיד, נאמר, נקודה אחת),
ואילו השני מנצח (ומרוויח עקב כך שתי נקודות). תהליך דומה מתרחש
כאשר שני צדדים נוקטים טכניקה של "הליכה על הסף" במשא ומתן. קביעת
הערכים המספרים במשחק, יכולה להשתנות, ולתאר מערכות אקולוגיות
שונות.

השאלה היא, מהי אסטרטגיית הפעולה המאפשרת לשחקנים הפועלים
במערכת אקולוגית דמויית "משחק הפחדנים", להשיג את התוצאה היציבה
ביותר, המתבטאת בשיווי משקל אבולוציוני. שיווי משקל כזה הוא מצב
שבו, מי שנוהג באסטרטגיה אחרת ("מוטנט" כלשהו) אינו יכול להשיג עקב
כך שום יתרון, ולמעשה, יפסיד. חישוב היחס שבין כמויות התועלת
המושגות בארבעת המצבים האפשריים, מראה שב"משחק הפחדנים" קיימת
אסטרטגיה אחת בלבד, היוצרת שיווי משקל אבולוציוני.

אסטרטגיה זו ניתנת להפעלה באמצעות גלגל הימורים (רולטה) המחולק
לשלושה חלקים שווים, כשאחד מהם מסמל "נהיגה בקו ישר", ואילו שני
האחרים, מסמלים סטייה ופינוי הדרך. כאשר כל האוכלוסיה נוקטת
באסטרטגיה זו, בתשיעית אחת מהמקרים, תתרחשנה התנגשויות חזיתיות
(שבהן שני השחקנים מפסידים). בארבע תשיעיות מהמקרים, שני הצדדים
מוותרים (איש מהם אינו מרוויח ואינו מפסיד). ורק בארבע התשיעיות
הנותרות, מרוויח אחד מהצדדים. כלומר, סיכוייו של כל שחקן להפסיד, הם
כשליש, ותוחלת הרווח שלו (הרווח הממוצע למשחק אחד מרבים), היא מינוס
שליש. זו תמונת מצב עגומה למדי, אבל היא היחידה המסוגלת ליצור שיווי
משקל אבולוציוני, שבו אין ייתרון למוטנטים שונים. כלומר, זו
האסטרטגיה שקרוב לוודאי תיבחר ותיושם כתוצאה מתהליכי הברירה הטבעית.

כדי לשפר את סיכויי השרידה וההמשכיות, יכולים בעלי חיים
הנקלעים לקונפליקט ההשקעה ההורית, לנקוט אסטרטגיית פעולה אחרת,
המבוססת על תיאום בין שני ה"שחקנים", המבוצע על-ידי גורם אקראי בלתי
תלוי. לדוגמה, כשנושבת רוח צפונית, או מערבית, הנהג שבא מצפון מפנה
את הדרך לנהג שבא מדרום. ואילו כאשר נושבת רוח דרומית או מזרחית,
הנהג שבא מדרום מפנה את הדרך, ומאפשר לנהג שבא מצפון, לגרוף את
ה"קופה". אסטרטגיה זו יכולה להיות מופעלת בתחומים רבים ושונים.
למשל, אפשר להחליט שכאשר זוג מגיע לדלת, האשה תמיד נכנסת ראשונה (או
להיפך). אם זהו נוהג מקובל ומוסכם על הכל, אין כמעט סיכוי שהם
יתנגשו.

אחת התכונות הבולטות במערכת כזאת, היא ההגינות. כלומר,
בסך הכל, אף אחד מהצדדים אינו מקופח בהשוואה לצד השני. לכל אחד מהם
ניתן אותו מספר של נצחונות והפסדים. הגורם המתאם האקראי אינו מעדיף
שום צד ואינו מעניק יתרונות לאיש. כולם שווים לפני החוק) שבמקרה זה,
הוא ה"מקריות"). אסטרטגיה זו מונעת מצבים שבהם שני צדדים מפסידים,
וגם את המצבים שבהם שניהם לא מפסידים ולא מרוויחים. כלומר,
באסטרטגיה זו, תמיד, אחד מהם מרוויח והשני מפסיד, כאשר תוחלת הרווח
(הרווח הממוצע למשחק אחד מרבים) היא פלוס חצי. הרבה יותר מתוחלת
הרווח ב"משחק הפחדנים" (מינוס שליש).

מחקרים מראים שאסטרטגיית פעולה זו, עשויה להתאים במיוחד למערכת אקולוגית
תת-חיבורית, שבה "עלות" ההשקעה ההורית זהה אצל הזכר והנקבה. במערכת
כזאת, קיימות שלוש נקודות של שיווי משקל אבולוציוני (ולא רק אחת). שיווי
משקל כזה יכול להתקיים כאשר הזכר והנקבה, שניהם, משקיעים מאמץ שווה
בגידול הצאצאים, אבל הוא יכול להתקיים גם כאשר רק אחד מהם מטפל בצאצא,
ואילו השני נוטש ומשקיע את מאמציו בקינון נוסף. מתברר, שנקודת שיווי המשקל
האבולוציוני שבה שני ההורים מטפלים בצאצאים, פחות יציבה משתי הנקודות
שבהן מושג שיווי משקל אבולוציוני בהשקעה של צד אחד בלבד. כלומר, כאשר
משתנים תנאים כלשהם במערכת האקולוגית, והאורגניזמים חייבים להשתנות כדי
להתאים את עצמם למציאות החדשה, רובם יעדיפו לוותר על שיווי המשקל האבולוציוני
המושג בהשקעה הדדית, ויאמצו את אחת משתי נקודות שיווי המשקל, שבהן
רק הורה אחד מטפל בצאצאים, ואילו השני משקיע את השקעתו במקום אחר.
הבחירה בנקודה האחרת מתבצעת על-פי מדדים שונים של אטרקטיביות וגובה
ה"עלויות" הכרוכות במאמצי השינוי. תצפיות בבעלי-חיים שונים הנקלעים
לקונפליקט הזה, מראות שהם נוהגים כאילו שהם מחליטים מי נשאר ומי
עוזב, בסיועו של גורם אקראי בלתי תלוי, המתאם את שני ה"שחקנים".

למעשה, נראה שאסטרטגיית פעולה זו משמשת לפתרון קונפליקטים
נוספים המתקיימים בטבע בין זכרים לנקבות, ובהם גם הקונפליקט המכונה
"קונפליקט התפוצה". מדובר במצב שבו אורגניזמים אחים נדרשים "להחליט"
מי מהם יישאר במקום שבו נולדו, ומי ייצא לנדודים. ברור שסיכויי
השרידה של מי שנשאר במקום הולדתו, טובים יותר. מצד שני, לא כדאי שכל
האחים יישארו בו, מכיוון שבמקרה כזה הם יתחרו איש באחיו, או שייקלעו
לאותן סכנות, או שהם יזדווגו ביניהם, מה שיגרום תחלופה גנטית לא
מספקת. כלומר, אחדים מהם יכולים להישאר ב"מולדת" או ב"אחוזה
המשפחתית", בעוד האחרים חייבים לצאת לנדודים. במקרים רבים מתנהל
הקונפליקט הזה (ונפתר) על-פי מפתח מיני, בין האחים הזכרים לבין
האחיות הנקבות. במקרה של האדם, למשל, בחלק גדול מהמקרים (ובעיקר
בעולם העתיק), האחים הזכרים נשארים באחוזה המשפחתית ואילו האחיות
הנקבות נודדות ומצטרפות למשפחות של בעליהן. כך גם ברוב מיני
הציפורים, ולעומת זאת, ברוב מיני היונקים, נודדים הזכרים, והנקבות
יורשות את ה"אחוזה המשפחתית".

השאלה הבסיסית העולה מהתיאורים האלה, היא, מיהם השחקנים
האמיתיים במשחק. מכיוון שסיכויי ההפסד הנובעים מאסטרטגיית פעולה זו
עדיין גבוהים מאוד (באחד מתוך שני מקרים), קשה להניח ששחקנים בעלי
תודעה יאמצו אותה באופן מודע. כלומר, קשה להניח שהשחקנים הם, כפי
שאולי נראה במבט ראשון, האורגניזמים המורכבים עצמם. לפיכך, אפשר
אולי לשער שהשחקנים הם "גנים" זהים כלשהם המצויים אצל הזכר והנקבה,
ובכל קונפליקט, מתעורר ומתבטא (באופן אקראי ובלתי תלוי) רק אחד מהם.
ואז, האורגניזם המכיל את הגן המתעורר (לדוגמה, הזכר), עוזב, בעוד
האורגניזם האחר (לדוגמה, הנקבה), שהגן המתאים הכלול בו, לא התעורר
ולא התבטא – נשאר ומטפל בצאצאים. אם השחקנים הם האורגניזמים
השלמים, סיכויי ההצלחה שלהם במקרה כזה הם 50%. אבל אם השחקנים הם
הגנים, הרי שהם מנצחים בכל מקרה, וסיכוייהם לשרוד, גדלים.

יתכן כמובן שגם הגנים אינם השחקנים האמיתיים במשחק, ושזהות השחקנים
מהווה תעלומה שאין לה, בשלב זה, פתרון.




כתיבת תגובה משלך לקטע