Azgad.com » מבט לפנים, מבט לאחור: האם העתיד הוורוד רודף אחרינו?
Azgad.com

ביקורת סרטים וספריםמדעמחשבות
מבט לפנים, מבט לאחור: האם העתיד הוורוד רודף אחרינו?

יבשם עזגד | כתיבת תגובה »   Share on Facebook

.
אנחנו – תסתכלו טוב מסביב ותשפשפו את העיניים – חיים את
מה שנשאר מחלומותיהם ותקוותיהם של נשיא צ'כוסלובקיה, ראש
ממשלת בריטניה, וקאנצלר אוסטריה, שחיו בעולם הזה לפני 128
שנים. אנחנו העתיד.
.
החודש, לפני 128 שנים, יצא לאור הספר "מבט לאחור 1887 – 2000"
לאדוארד בלאמי. ספר שכמעט שינה את העולם, אלא שאושוויץ
והירושימה בלמו את השפעתו. בשנת 1935 קבעו צ'ארלס בירד,
ג'והן דיואי ואדוארד ויקס, פה אחד, ש"מבט לאחור" ניצב במקום
השני ברשימת הספרים שהשפיעו על החברה האנושית. הראשון
ברשימה היה "הקפיטל" של מארקס. אלא שמארקס הרחיב את הדיבור
על דרך החתחתים המובילה אל הארץ המובטחת, ואילו בלאמי הסתפק
בתיאור הסחורה בלבד. אבל איזו סחורה, ואיזה תיאור.
.
בנסותו לחזות את צורת הדברים שיבואו, משתמש בלאמי בטריק שחוק
למדי: הוא מפיל תרדמה עזה על אחד, יוליאן ווסט, צעיר עשיר ומפונק,
תושב בוסטון של שנת 1887. ווסט מתעורר 113 שנים לאחר מכן,
ומוצא את בוסטון של שנת 2000 שונה לחלוטין מהעיר התעשייתית
המפוייחת ורדופת המצוקות שבה נרדם. עכשיו לא נותר לו אלא
להשקיף אל העבר ("מבט לאחור") ולהשוות את המציאות של שנת
2000 לזו של 1887.
.
גדולת ראשונים
.
השימוש בתעלול השינה הארוכה בסגנון חוני המעגל אולי אינו מצביע
על מקוריות רבה מדי, אלא שמעבר לנקודה הטכנית היחידה הזאת,
"מבט לאחור" הוא יצירה חלוצית במלוא מובן המלה. הוא פרץ את
הדרך למאות ספרים שנכתבו בעקבותיו במאה השנים האחרונות. וזה
ההקשר שבו צריך לראות אותו: גדולת ראשונים. לצד הספרות
העתידנית הטכנולוגית של ז'ול ורן וסיפורי מכונות הזמן והחייזרים
של הרברט ג'ורג' ולס, יסד בלאמי ספרות עתידנית חדשה: חברתית-
פוליטית-כלכלית, שתמונת העתיד שלה נוצרת בזכות ההיגיון
שבאירגון מחדש של החברה האנושית .
.
יוליאן ווסט, הבוחן את המציאות של שנת 2000, מדווח לקוראיו
של אדוארד בלאמי שהרבה מאוד שינויים התרחשו במשך 121 השנים
המפרידות ביניהם לבין "העתיד". זה מתחיל בעובדה קטנה אך בסיסית:
הכסף עבר מן העולם. אמצעי-הייצור מצויים בידי המדינה הדמוקרטית.
אנשים מתנדבים לעבודה ב"צבא התעשייה". כל אחד רשאי לבחור
לעצמו עיסוק או מקצוע לפי נטיות ליבו. הגמול העיקרי שאדם יכול
לקבל על הצטיינות בעבודה הוא הערכתם וחיבתם של האנשים החיים
בסביבתו הקרובה. מי שסבור שהוא מוכשר ללימודים רשאי ללמוד
באוניברסיטה במקום לעבוד. הבוז החברתי השקט מונע טפילות.
אין עוינות ותחרותיות בין האזרחים. כולם "מפרגנים" לכולם. האזרח
ב"רפובליקה התעשייתית" מקבל (לוקח) רק את השירותים שהוא מוכן
להחזיר לזולתו. "הרי ממילא אינך יכול לאכול שתי ארוחות ערב",
אומר ד"ר לית' ליוליאן ווסט, "והרי המטרה העיקרית שלנו אינה
לצבור הון אלא לחיות חיים טובים".
.
ברחובות המקורים והממוזגים נעות מכוניות. בבתי-המסחר הענקיים
האזרח בוחר את הדרוש לו מתוך קטלוג ומקבל את הסחורה באמצעות
צינורות המקשרים את החנות אל המחסנים באיזורים השונים של העיר.
אף זבן לא מנסה "לדחוף" ללקוחות מוצרים שאין להם צורך בהם.
אין מאמצי שיווק ואין פרסומת מסחרית.
.
צבא התעשייה
.
בלאמי "ממציא" בספרו, בזה אחר זה, את הרדיו, הטלוויזיה, המטוס,
ואת מכונות החישוב, אלא שההתפתחות הטכנולוגית המהווה מקור
לפליאה, אינה משחקת אצלו במרכז המגרש. הסיפור מתמקד בשוויון
המלא המתקיים בין אזרחי בוסטון של שנת 2,000. החברה חייבת לאפשר
חיי רווחה לכל הפרטים המרכיבים אותה, ללא קשר ל"ערכם" או
למידת תרומתם לחברה. אין עוד צורך בעורכי-דין ובשופטים. החוק
כל כך פשוט והגיוני, עד שכל אדם יכול לשמש שופט ובורר בין שנים
מחבריו. בהקשר זה ראוי אולי להזכיר שבלאמי עצמו היה משפטן
שמאס במקצועו.
.
השירות ב"צבא התעשייה" מסתיים כשהאזרח מגיע לגיל 45 שנה.
מכאן ואילך הוא רשאי ליטול על עצמו תפקידי ניהול. רק עכשיו, כשהוא
רשאי להיבחר, ניתנת לו זכות ההצבעה בבחירות הדמוקרטיות.
.
בחירת בני-זוג למטרות רבייה משוחררת מכל שיקולי כדאיות. נישואין
נקבעים רק לפי אהבה. אנשים מעדיפים, באופן טבעי, להינשא לבעלי
תכונות הנחשבות "טובות". במשך השנים, בתהליך של ברירה טבעית,
מתרבות התכונות ה"נעלות" ואילו הפגמים הגנטיים הפחות
מבוקשים, כמו פיגור שכלי ומחלות תורשתיות שונות, נעלמים
בהדרגה.
.
היכל לאנושות האידיאלית
.
שלוש שנים לאחר שיצא הספר לאור הסביר בלאמי: "על רקע המהומות
והשביתות של פועלי התעשייה, כשנראה היה שאין לגשר על הפער
בין העשירים לעניים, ביקשתי לבנות היכל לאנושות האידיאלית.
הדרך הטובה ביותר להבעת רעיונות חדשים עוברת בין שורותיו של
סיפור בדיוני, והמקום הטבעי של מציאות כזו הוא, כמובן, בעתיד".
הקהל אהב את קביעתו זו של בלאמי. הספר נמכר במיליוני עותקים
ותורגם ליותר מעשרים שפות. בין השאר, בשנת 1898 יצאה לאור
בווארשה מהדורה עברית של "מבט לאחור" בתרגומו ("העתקתו")
של פלטיאל יוסף תומארקין מקישינוב, תחת השם "שנת האלפיים".
.
שנים ספורות לאחר שיצא הספר לאור קמו בארצות-הברית ובאירופה
מאות "מועדוני בלאמי" שהיוו את עמוד השדרה של מה שנראה אז
כמו תנועה פוליטית-חברתית חדשה שדגלה ביישום הרעיונות
המובעים ב"מבט לאחור". בין הפעילים במועדונים הללו היו, בין
השאר, הסטודנט למשפטים אדוארד בנש, לימים נשיא צ'כוסלובקיה,
הסטודנט רמזי מקדונלד, לימים ראש ממשלת בריטניה, והסטודנט
קרל רנר, לימים קאנצלר אוסטריה.
.
שלא כמו הסוציאליסטים, האמין בלאמי שהחברה החדשה צריכה
לקום בתהליך של התפתחות טבעית והגיונית. הוא התנגד נמרצות
ל"מלחמת המעמדות", והמלה "סוציאליזם", שאינה מופיעה בספר
אפילו פעם אחת, נראתה בעיניו "בעייתית" בהקשר האמריקאי. מכיוון
שכך, הוא העדיף לכנות את תנועתו בשם "התנועה הנציונאליסטית",
מלה שלימים תהיה בעייתית מאוד, אלא שבלאמי, בסוף המאה ה-19,
עם כל יכולתו לצפות את העתיד, לא יכול היה להעלות זאת בדעתו.
.
מביא גאולה לעולם
.
בלאמי, בן למשפחת כמרים קלוויניסטיים, מעדיף במובהק דווקא
את הגישה האומרת שהאדם שולט בהיסטוריה של עצמו, ושאל לו
לבטוח באלוהים שיחלץ אותו מכל צרה. לטוב ולרע, הוא מאמין
בגאולה. גאולה הנובעת מתהליך היסטורי, ולא מחסד אלוהי. בעיניו,
זהו תהליך בלתי נמנע שיתחולל במוקדם או במאוחר. אנחנו יכולים
רק להאט או לזרז אותו. וכשהוא יתחולל, סוף-סוף, כל מה שיידרש
מאיתנו הוא, בפשטות, להיות נוכחים בסביבה. העתיד הוורוד,
לפי בלאמי, רודף אחרינו על אף שבעצם אפילו לא קנינו כרטיס
להגרלה הגדולה. הצלבה של התפיסה הזאת עם המציאות המוכרת
לנו היטב, 15 שנים לאחר מועד היעד של בלאמי, עשויה להוביל
למסקנה שאנחנו, כנראה, מקלקלים את תוכניותיו ובורחים ממנו
ללא הרף. אנחנו הרי לא פראיירים. שום אוטופיה "נאיבית" לא
תצליח להוציא אותנו מהג'יפה שלנו. מה ששלנו – שלנו.




כתיבת תגובה משלך לקטע