Azgad.com » הגיהנום הוא הזולת? חכו עד שנפגוש חיים מעולם אחר. לפי נאס”א, זה יקרה בשני העשורים הקרובים
Azgad.com

מדעמחשבות
הגיהנום הוא הזולת? חכו עד שנפגוש חיים מעולם אחר. לפי נאס"א, זה יקרה בשני העשורים הקרובים

יבשם עזגד | כתיבת תגובה »   Share on Facebook

..
המדענית הראשית של נאס"א, אלן סטופן, אמרה בוושינגטון: "אני מאמינה
שאנחנו הולכים לקבל אינדיקציות חזקות לחיים מחוץ לכדור הארץ בעשור הקרוב,
וראיה מוחלטת לכך בתוך 10 עד 20 שנה. אנחנו יודעים איפה לחפש, אנחנו
יודעים איך לחפש, וברוב המקרים יש לנו גם הטכנולוגיה המתאימה".
אם זה נשמע כמו קטע מסרט, זה לא במקרה:
"כל חיי אני מחכה לרגע הזה", אומר סוכן האפ-בי-איי לאליוט בן
העשר בסרטו של סטיוון שפילברג, אי-טי. הוא מתכוון לרגע שבו האנושות
תיפגש בפעם הראשונה עם יצורים תבוניים מכוכבי-לכת אחרים. ובכל זאת,
כאשר הרגע הגדול מגיע, גם בסרט התמים והאופטימי הזה, ניכרת החרדה
בפניהם של אנשי הצוות שבאים ללכוד את אי-טי. אי הפחד של אליוט ושל
הנערים האחרים, נובע, בבירור, מתמימות ילדותית שהפעם) אצל
שפילברג), כמעט שלא כדרך הטבע, לא מסתיימת באסון.

מפגש ראשון של האנושות עם יצורים תבוניים מכוכבי-לכת אחרים הוא
אחד מתסריטי המסגרת הקלאסיים בספרות המדע-הבדיוני. מאות, אם לא אלפי
סיפורים "נתפרו" לפי המסגרת הזאת, ולבד מכמה בודדים, שבדרך-כלל
לוקים באי-אמינות, רוב הסיפורים הללו מתארים את החרדה מפני הזר
המוחלט, מפני השינוי שהמפגש הזה מביא בעקבותיו, שכן ברור שהעולם
לאחר מפגש ראשון עם נציגיה של תרבות תבונית מכוכב-לכת אחר, יהיה
שונה לחלוטין מהעולם שהיכרנו קודם לכן. ממה בדיוק אנחנו מפחדים?

החרדה הראשונה: יאכלו אותנו

בראשית ימיו של המד"ב המודרני, שילח בנו ה.ג'. ולס) מלחמת
העולמות (את מפלצות מאדים אוכלות-האדם) או, ליתר דיוק, שותות דמו(.
החרדה שלנו מפניהן הייתה אז חרדה של טרף הנרדף על-ידי טורף. פחד של
אנטילופה מפני הלביאה. ולס הכניס אותנו למצב של או-אנחנו-או-הם,
כאשר "הם" חזקים מאיתנו. החרדה הראשונית הזאת, שמישהו חזק ממך פשוט
יבוא ויאכל אותך, בלי לשאול אותך מה שלומך, ואם אתה יודע להוכיח את
משפט פיתגורס, מפרנס סיפורי מד"ב חדשים עד עצם היום הזה. מעבר לחרדת
הקץ, יש כאן גם פחד מפני אובדן הבכורה ומפני פיחות בערך העצמי שלנו.
בדרך-כלל, בטבע, יצורים עילאיים ניזונים מיצורים נחותים מהם.
אנחנו, כמעט מיותר לומר, רגילים להיות עילאיים מכולם, "נזר
הבריאה". יצור שיבוא ויאכל אותנו, ידיח אותנו בזאת מפסגת הליגה של
האבולוציה ויציב אותנו בשורה אחת עם "חיות" אחרות. במעשה זה הוא
יוכיח לנו, להוותנו, כי מותר האדם מן הבהמה – אין.

החרדה השנייה: יקחו את נשותינו

בשנות הארבעים של המאה הקודמת, השנים שבהן התהווה והתגבש
המד"ב המודרני, בין דפיהם של מגזינים אמריקאיים כמו "אמייזינג סטורי'ס"
ו"אסטאונדינג", שילחו בנו סופרי המד"ב, ובעיקר צייריו, חרדה מסוג
חדש: הפחד מפני השוואה בין יכולתם המינית המוגבלת של גברי הארץ,
לבין האומני-פוטנטיות חסרת הגבולות של המפלצות מן הכוכבים. באותו
זמן התנוססו דרך קבע על שערי המגזינים הללו, וגם בין עמודיהם
הפנימיים, ציורים פלסטיים מאוד שבהם נראו יפהפיות בלונדיניות
עתירות שדיים, לבושות בגדים מינימליים, אחוזות בצבתותיהן של מפלצות
אימתניות, שעומדות, כמובן מאליו, לבצע בהן את זממן. בציורים רבים
כאלה, לא נמצא בכלל מקום לגבר האנושי, ובציורים אחרים הוא הוצב
בתחתית התמונה, מגומד בהשוואה למפלצת, כאשר האקדח שלו) סמל מיני
מוכר), נראה חסר אונים וחסר תועלת מול כוחה העצום של המפלצת.

החרדה מפני השוואת הכשרים המיניים לובשת צורות חדשות בגל השני
של המד"ב. כאן כבר אין מפלצות, אלא ישויות זרות הפועלות בתוך גופם
של בני-אדם, ויצורים זרים דמויי אדם, אבל נדמה שדווקא צורת הפלישה
הזאת, הצנועה למראה, מעניקה לזרים נקודות נוספות במאבק על לבן
וחסדיהן של יפהפיות הארץ. בספרו "כנפי לילה" (1968), מתאר רוברט
סילברברג עולם שמשועבד לחלוטין לחרדה מפני פלישה של יצורים זרים
מכוכב אחר. כל בני-האדם שותפים למאמץ העליון למנוע את הפלישה
הצפויה. הגיוס הוא כללי ומוחלט. ההמתנה הדרוכה במערך ההגנתי נמשכת
מאות שנים, אבל בני-האדם אינם מתייאשים. הם ממשיכים להתכונן לקראת
מלחמת המגן הצפויה, ואינם עושים שום דבר אחר. כך מתפוררת תרבותם
ושוקעת אל חשכתם של ימי-ביניים חדשים. אבל אפילו המאמץ העילאי הזה
לא בולם את הפלישה כשהיא באה. אפשר, אם רוצים, לראות דימוי מיני
מסוים בדרך שבה הארץ מכלה את כוחותיה מוקדם מדי, ונותרת חסרת אונים
במאבק האמיתי, המכריע. בכל אופן, בתמונת הניצחון מראה לנו סילברברג
בבירור את אוולואלה האנושית, מרחפת בשמי התכלת עם גורמון,
הזר-הכובש. השניים מחוללים באוויר מחול חיזור מובהק, הרחק מעל ומעבר
להישג ידם של חבריה האנושיים העלובים של אוולואלה.

החרדה השלישית: ישלטו בנו בסתר

נצחונם של הזרים אינו חייב להיראות. וזה מה שמפחיד ומחריד
כל-כך בסיפורים כמו "השליטים" של רוברט היינליין. לפי הסיפור הזה,
ייתכן מאוד שיצורים מכוכב אחר כבר נחתו כאן והשתלטו עלינו באופן
פיסיולוגי-מנטלי. כלומר, הם השתלטו עלינו מבפנים, ואנחנו אפילו לא
יודעים זאת. נדמה לנו שאנחנו חופשיים. נדמה לנו שיש לנו רצון חופשי,
שהרשות עדיין נתונה. אבל למעשה, אנחנו כמו בובות על חוט. אנחנו
עושים בדיוק את מה שהשליטים הזרים הרואים-ואינם-נראים רוצים שנעשה.
התחושה הכוזבת שהם משרים עלינו, כאילו שהכל בסדר, היא הגורם העיקרי
לחרדה בסיפור הזה. כי מי שלא יודע שהוא נשלט, לעולם לא יקום ולא
יתקומם ולא ימרוד בשליט. כלומר, אין לו תקווה, והוא יישלט ויהיה בובה
על חוט מכאן ועד עולם.

הזרים בסיפורים הללו הם נעלמים, מתנשאים. הם פשוט עושים לנו
את אשר עם לבם, לתועלתם, מבלי לבוא אתנו בדברים. כאילו שאנחנו לא
ראויים אפילו למלת הרגעה לפני שמחסלים אותנו. כאילו שהתכלית היחידה
שיכולה להיות לקיומנו, היא לשרת אותם, בדרך שתיראה להם. התעלמות
מחרידה יותר, אם כי הרסנית פחות מבחינה פיסית, היא מנת חלקו של המין
האנושי בספרו של ארתור סי.קלארק "מפגש עם ראמא". הזרים החולפים
במערכת השמש שלנו, בסיפור הזה, אינם טורחים אפילו להעיף מבט לעברנו.
כל ניסיונותינו למשוך את תשומת לבם מתנפצים על סלעיה של אותה אדישות
מתנשאת. כאילו שאיננו מסכנים אותם כהוא זה, ואם רק ירצו, יחסלו
אותנו בהבל פיהם. כלומר, אנחנו תלויים לחלוטין בהחלטתם של יצורים
עליונים שאיננו יודעים עליהם דבר, ואין לנו שום יכולת להשפיע על
החלטתם בענייננו. כאן משתלבת החרדה של חלש מפני החזק ממנו, בחרדה
מפני עתיד לא ידוע שאי-אפשר להשפיע עליו. היום הם מתעלמים מאתנו,
מחר, בשל סיבה כלשהי, הם פשוט ימחו אותנו מעל פני האדמה. וגם אם
יניחו לנו לנפשנו, עדיין העלבון וההשפלה מאיימים לרסק את הערכתה
העצמית של האנושות ולהחניק כל אפשרות של התפתחות.

החרדה הרביעית: יש אלוהים

חרדת אלוהים אוחזת את האדם הספקן, בכל פעם שנדמה לו שבכל זאת
יש אלוהים, והוא, כנראה, יעניש אותו על כפירתו בעבר. כיוון שכך,
עצם הופעתו המוחשית של כוח אלוהי, יוצרת חרדה רבה (דוגמת מעמד
הר סיני). זוהי חרדה של מי שיודע שמתבוננים בו ובוחנים את מעשיו, והוא
אינו יודע מהו המעשה הנכון לעשותו וכיצד לרצות את האלים. ב"קץ
הילדות" שולח ארתור סי. קלארק מלאכים לכדור-הארץ. הם משליטים שלום
ומנהלים את ענייני כוכב-הלכת ביעילות ובנועם. האנושות משתבחת
בכובשים הנאורים הקרויים בפיה "שליטי על", אלא שאז מתברר שאותם
"שליטי על" כל יכולים כביכול, אינם אלא משרתיה ועבדיה הנרצעים של
יישות כל-יקומית אדירה.

החרדה גוברת כאשר מתברר שהגיעה השעה שבה אמורה האנושות לעבור
מחסותם של הכובשים המוכרים, לחסותה של הישות האלוהית הזאת. מלבד
גורם חזק של אי-ודאות) איש אינו חש בטוח כאשר הממונה עליו, המוכר
לו, מפנה את מקומו למנהל חדש), יש כאן גם חרדה מפני השתנות של
האנושות עצמה, שכן זה השלב שבו הגולם) אנחנו (עומד להפוך לפרפר.
האנושות עומדת לעזוב את כדור-הארץ. למעשה, היא עומדת לחדול מלהיות
אנושות והאנשים שוב לא יהיו בני-אדם. האם טוב להיות פס של אנרגיה
החוצה את היקום ?האם יש קיום לתחושות האנושיות ולחירותו של הפרט
בצורת הקיום החדשה ?אם זה טוב ואם זה רע, דבר אחד ברור: אנחנו
עומדים לאבד, והפעם לצמיתות, את צלם האנוש. ומי ששורף את כל הגשרים
מאחוריו, חש בהכרח חרדה עמוקה מפני הבאות, גם אם הוא רואה באופק,
כדברי זרתוסטרא, את קשתו וגשריו של העל-אדם.

החרדה החמישית: בעל-הבית יחזור

אם נצא אי-פעם אל החלל העמוק, ייתכן שנמצא בו סימנים לנוכחותן
של תרבויות תבוניות זרות עתיקות, שלמראית עין עברו ונעלמו מן היקום.
בטרילוגיה "שער", מספר פרדריק פול על אסטרונאוטים אנושיים המגלים
בסיס חלליות נטוש של יצורים תבוניים מכוכב אחר. הטכנולוגיה של בני
התרבות הזאת מתקדמת בהרבה מהטכנולוגיה שלנו. לפיכך, אנחנו לא
מצליחים ליישם ולסגל אותה, אבל אנחנו יכולים להטיס את החלליות
הזרות במסלולים שנקבעו אי-אז בעבר על-ידי בעליהן החוקיים.הטייסים
האנושיים יוצאים, איפא, לטיסת מכשירים חוזרת בנתיבי ה"היצ'י". חלקם
שבים מהמסעות הללו ואוצרות בידיהם. אחרים נעלמים בחלל ללא שוב. ומעל
לכל מרחפת חרדה שמא ישובו ה"היצ'י" ממסעם אל הלא נודע, וימצאו
שמישהו השתמש ללא רשות בחלליות שלהם.

מבחינה מסוימת, חרדתם של טייסי ספינות ה"היצ'י" בסיפור הזה
מזכירה את חרדתה של זהבה'לה בביתם של שלושת הדובים. זוהי חרדתו של
מי שחושש להיתפס בקלקלתו. חרדה מפני עונש צודק. השאלה איזה עונש
יהיה זה, תלויה בזהותם של ה"היצ'י", אבל זו מהווה נעלם שאין לפצחו,
מה שכמובן מגביר את החרדה לקראת רגע הפגישה עימהם.

החרדה הששית: כחיידקים היינו

בניסיון להקצין את הזרות ואת השוני עד לקצה גבול הדמיון
האנושי, בראו סטניסלב לם ("סולאריס") וג'ון וארלי ("טיטן", "הקוסמת"),
יצורים תבוניים שאינם באים מכוכב-לכת אחר, שכן הם עצמם
כוכבי-לכת אחרים. אלה הם עולמות חיים, בעלי תבונה, רגשות, חושים,
רצונות, דמיונות ושאיפות. בני-אדם יכולים לנהל דין ודברים עם
העולמות החיים הללו רק כאשר הם נוחתים על-פניהם. העולמות החיים אינם
בהכרח חכמים או חזקים מבני-האדם, אבל הם גדולים מהם בהרבה, והם
יודעים להשתמש היטב בייתרון הגודל. אם גולית החריד את לוחמי ישראל
בגודלו, אפשר להבין שלא קל להתמקח עם מישהו שאתה ניצב על-פניו,
וגופו נמשך מעבר לטווח מבטך, מעבר לאופק.

חרדה עמוקה עוד יותר, כמעט שיתקה את קפטיין שירוקו ג'ונס
ואנשיה ("טיטן", ג'ון וארלי), כשמצאו את עצמם מנהלים שיחה לא כל-כך
ידידותית עם מישהו שהקיף אותם מכל עבריהם, כך שמכל בחינה שהיא, הוא
כבר בלע אותם, והברירה הייתה נתונה בידו: לעכל אותם לתיאבון, לבצע
מניפולציות שונות ומשונות במטען הגנטי שלהם, או לפלוט אותם החוצה
ולהניח להם ללכת לדרכם.

גיאה) אותו עולם חי שבקרביו סיירו שירוקו ג'ונס ואנשיה), שיחקה
למעשה בבני-האדם כפי שחתול משחק בעכבר. כידוע, חרדתו של העכבר הלכוד
מתגברת ככל שמתארך המשחק. וגיאה לא מיהרה לשום מקום.

החרדה השביעית: המפלצת האיומה מכולן

כריסטופר פריסט בספרו "מכונת החלל", סוגר את מעגל החרדה של
מפגשי האדם עם יצורים מכוכבים אחרים, כאשר הוא חוזר ומפגיש אותנו
עם מפלצות הניזונות מדם אדם טרי. לא במקרה, אלה אותן מפלצות עצמן
המתוארות ב"מלחמת העולמות" של ה.ג'. ולס. אבל פריסט מגלה לנו את
זהותן של המפלצות הללו, וכאן ממתינות לנו האימה והחרדה האמיתיות.

לפי פריסט, כל הצרות התחילו כאשר אנשי מאדים נוכחו לדעת שכוכב-
הלכת הקטן שלהם אינו אוצר מספיק כוח כבידה כדי לרתק אליו אטמוספירה
קבועה. האוויר והמים התנדפו להם לאיטם אל החלל, מה שעלול היה להמיט
שואה על האנושות המאדימית. המאדימאים חיפשו פתרון, וניסו להגיע אליו
באמצעות פיתוח גנטי של אנשים חכמים במיוחד. גזע החכמים, כך קיוו
המאדימאים, יציל את האנושות המאדימאית כולה. האנשים החכמים, כפי
שאפשר לשער, היו בעלי ראש גדול במיוחד וגוף מנוון למדי. מערכות
העיכול שלהם לא היו מסוגלות לעכל מזון רגיל, כך שהמאדימאים השקו
אותם בתמיסות מזון. ליתר דיוק, היה זה דם של בעלי-חיים נחותים,
מסוגים שונים.

במשך הזמן, התפתחו ראשיהם של החכמים, גופם התנוון עוד יותר,
והם נזקקו לתמיסות מזון קלות יותר לעיכול. למשל, דם אדם. המאדימאים
התנגדו לכך, אבל זה היה מאוחר מדי. הגולם שיצרו, קם עליהם והשתלט על
כוכב-הלכת כולו. המפלצות החכמות, האנושיות לשעבר, ביצעו בסופו של
דבר את המשימה שהוטלה עליהן: הן מצאו דרך לשמור די אוויר ומים על
מאדים, אבל המאדימאים האנושיים איבדו את חירותם והפכו לבהמות
המגודלות לצורך אספקת מזון) דם טרי (ליצורים שהם עצמם הביאו לעולם.

כך מתברר שהמפלצות צמאות הדם שה.ג'. ולס מנחית אצלנו ב"מלחמת
העולמות", אינן אלא בני-אדם ששכלם מפותח במיוחד, ושהמטען הגנטי שלהם
שונה בידי בני-אדם אחרים. במלים אחרות, אנחנו עצמנו הננו המפלצות
האיומות ביותר שאנחנו עלולים לפגוש במרחבי היקום. אנחנו עצמנו
עלולים להפעיל את הכוח ההרסני ביותר כלפי האנושות. כאן מתחלף הפחד
מפני הזרים בחרדה מפני הזרויות הפוטנציאליות של כל אחד מאיתנו.
פריסט אומר שלחרדה הזאת יש יותר על מה להסתמך, בהשוואה לפחד
הלא רציונלי מפני יצורים שנמצאים (אולי) מעבר לחלל העמוק.

".




כתיבת תגובה משלך לקטע