Azgad.com » חיים בסרט
Azgad.com

ספרות מדע בדיוני
חיים בסרט

יבשם עזגד | כתיבת תגובה »   Share on Facebook

.
הכל לטשו את עיניהם לירושתו של הדוד פריש, אך הוא השים
עצמו כלא מבחין בכך. איש מאיתנו לא ביקר אצלו באורח סדיר. מדי
פעם היה מישהו עובר ומביא לו סיר תבשיל, עוגה, או ארגז פירות.
איש לא התעניין במיוחד בדרך שבה מבלה הזקן את ימיו האחרונים. מן
הסתם, טייל ברחוב וניהל שיחות בטלה ארוכות עם בני-גילו, כשהם
ישובים על ספסלי הגן-הציבורי.

הוא לא היה עשיר, וכולנו ידענו זאת, אבל בימינו יש ערך לכל
פיסת רכוש שאדם יכול להשיג לעצמו. הידיעה על מותו הגיעה אלי בעת
שהייתי שקוע במשחק באדמינגטון מול הסימולטור הגדול. באותה פעם
יכולתי לנצח, אני בטוח בזה, אבל הידיעה על מותו של הדוד הזקן, הסיטה
את תשומת ליבי. זה לא נמשך יותר מהרף עין, אבל זה הספיק לבנזונה
הממוחשב כדי להנחית את כדור הנוצות בשטחי.

הישיבה המשפחתית לסיכום הסידורים האחרונים נקבעה לחמש
אחר-הצהריים בחצר ביתו של המנוח. כשהגעתי למקום, כבר נכחו שם עשרות
אנשים, מהם דודנים ממדרגה שנייה שלא ראיתים קודם לכן מימי.

השופט הנייד ניצב בכניסה, ובחן בחישניו את תלושי
הביטוח-הלאומי שהוצגו בפניו. בדיקת זהותו וזכאותו של קרוב אמיתי,
כמוני למשל, ארכה מחצית מזמן בדיקתו של קרוב רחוק ולא מוכר. יש צדק
בעולם.

בהגיע השעה היעודה, נשתררה דממה בחצר. שלוש מאות ושלושה-עשר
יורשים חוקיים שאושרו בידי השופט הנייד, נשאו את עיניהם בציפיה אל
השופט שניצב על גלגליו בפתח הבית. הוא אותת באורותיו הרשמיים, ואחר-
כך הדליק את אור האבל האדום ופתח בנאום הספד שכלל את תולדות חייו
של הדוד פריש, לצד ספירת מלאי נדיבה למדי של תכונותיו התרומיות.

מקץ מחצית השעה, לכשנסתיים נאום האבל, כיבה השופט הנייד את אור
האבל האדום והדליק תחתיו את האור הכחול הרשמי. האנשים נדרכו
במקומותיהם. הציפייה והמתח גאו והתעבו עד שרק בקושי אפשר היה להחליף
מילה עם מישהו. כל המבטים התמקדו בפתח הדיבור של השופט הנייד.

עכשיו התחיל השופט לקרוא ברשימת פריטי העיזבון, מזמין את בני
המשפחה, איש בתורו, לקחת את חלקם. "כסא כרום וקנבס", קרא, ואחר
הפסקה קצרצרה: "אלכסנדר ט. ברביץ". הדוד סאשה קם ממקומו: "מגיע לי
יותר", רטן "כל העלוקות הללו, מסביב, מתי ראינו אותם בכלל!?".
הדודה אסתר זכתה בפסלון קינטי עשוי מתכת מבהיקה-לשעבר. בת-הדודה
אאוגניה זכתה בשולחן אלומיניום מתקפל ואמי קיבלה טוסטר חשמלי מהסוג
של הטוסטר שהרג את כלפו עמר. בן-דודי אברום קיבל את מאפרת הנחושת
הגדולה, ובשלב זה של העניינים כבר ידעתי ששום דבר בעל ערך לא יפול
היום בחלקי.

נשארתי אחרון. השופט הנייד קרא בשמי, נתן בידי את מפתח הדירה,
גבה ממני את שכרו, באמצעות כרטיס הביטוח-הלאומי, והתגלגל לדרכו.

ובכן, מכל חפציו של הדוד פריש, זכיתי דווקא בדירה העלובה וחסרת
הערך. באנחה של השלמה, פניתי לבחון את רכושי החדש. הדירה הייתה ריקה.
בהיתי בקירות החשופים ומבטי התעכב על סדק, שקודם לכן הוסתר, ככל
הנראה, מאחורי רהיט כלשהו.

מבעד לסדק הבקיע אור צהבהב. דחקתי את ידי פנימה, וחלק מהקיר
סבב על צירו, מגלה חדרון זעיר של ידעתי על קיומו. בפנים, על שולחן
קטן, עמדה מקרנת קולנוע. גלגלי הסרט סבבו, ועל הקיר ממול, הוקרנה
תמונת רחוב שיגרתית. אנשים ומכוניות נעו לדרכם טרודים בענייניהם.

לקיר האחורי הייתה צמודה כוננית עשויה לוחות עץ גסים, לא
מהוקצעים. על המדפים היו מונחים מאות גלילי סרט. על הקיר שממול,
הבחנתי, "רצו" כמה סדרות תמונות במקביל. השתעשעתי מבלי משים במתג
הניתוב ו"קפצתי לרוחב" מסידרה לסידרה.

כל העניין יכול היה להיות משעשע למדי, אלא שבאחת הסדרות הבחנתי
בבן-דודי אברום. הוא עמד בתחנת האוטובוס, מאפרת הנחושת הכבדה של
הדוד פריש בידיו. הרגשת אי-נוחות החלה מתפשטת באברי. הבחור יצא מכאן
כשהכלי הארור בידיו רק לפני דקות ספורות…

על הקיר התקרב האוטובוס לתחנה. סנטימטרים ספורים לסוף הסרט. לא
אסור להניח להקרנה להיפסק. מוכרחים להחליף גלגל, אבל קודם כל צריך
להרוויח כמה דקות, לפני שהסרט ייגמר. בהחלטה של רגע העברתי את
המכונה להילוך אחורי. האוטובוס שכבר כמעט נכנס לתחנה, החל לסגת ממנה
בנסיעה לאחור. פניו של אברום נתכרכמו בכעס מהול בפליאה.

רק רגע אברום, רק רגע. אל תדאג. אני כבר מוצא את הגלגל הבא
ומשלב אותו בהקרנה. האוטובוס יגיע לתחנה, אתה תגיע לביתך, מחר תזרח
השמש, והכל יהיה בסדר. ההקרנה חייבת להימשך.




כתיבת תגובה משלך לקטע