Azgad.com » הו, כמה עמוק הוא – איך בדיוק אמור להישמע קולו של מנהיג?
Azgad.com

מדעמחשבות
הו, כמה עמוק הוא – איך בדיוק אמור להישמע קולו של מנהיג?

יבשם עזגד | כתיבת תגובה »   Share on Facebook

.
באחד מסיפוריו הבלתי נשכחים, מתאר הסופר, הצייר והאתולוג ארנסט
סיטון תומפסון, את חייו של זאב שהנהיג להקת זאבים בחבל קרמפאו
שבצפון מקסיקו. תומפסון כינה את הזאב המנהיג הזה בשם לובו, והכתיר
אותו בתואר מלך קרמפאו. לובו (לפי תומפסון) שם את חבל קרמפאו למשיסה
במשך שנים רבות. הוא היה זאב ענק, וקול שאגתו היה מוכר היטב לתושבי
החבל, שידעו להבדיל בנקל בין קולו לקולותיהם של הזאבים האחרים.
בדרך כלל, לא ייחסו הרועים בחבל חשיבות רבה מדי לקולותיהם של
הזאבים, אבל שאגתו של לובו התקבלה כאיום ממשי על העדרים, איום שבדרך
כלל מומש. הדברים הגיעו לכך שהרועים קבעו פרס של 1,000 דולר על ראשו
של לובו. הם האמינו (ומאוחר יותר התברר שאכן כך הוא), שהזאבים ללא
מנהיגם, ייחלשו מאוד.
.
לובו שלט בלהקתו שלטון ללא מצרים. הוא קבע את כיוון ההתקדמות,
את מטרות הציד, את עיתוי ההתקפה ואת אסטרטגיית הקרב. הוא גם ניהל את
חלוקת המזון, ולו רצה, יכול היה לקבל כל נקבה מהלהקה. כיצד הוא
ביסס את שלטונו? מה מנע מחברי הלהקה האחרים לנהוג בניגוד לדעתו?
מתברר שבכל חברה בטבע, מבעלי-חיים נחותים בסולם ההתפתחות ועד לאדם,
לומדים כל הפרטים לדעת, מהר מאוד, מיהו השליט שבחבורה. בעלי-חיים
יודעים להעריך מי יכול לנצח אותם בקרב, והם מכופפים את ראשיהם
לפניו ונמנעים מלהילחם בו, כלומר, הם מקבלים עליהם את שלטונו של
החזק.
.
אלא שלמעשה, לא על הכוח הפיסי לבדו ייכון שליט בעולמם של בעלי-
החיים. לתוך משוואת הכוחות הקובעת את יחסי השליט והנשלטים, יש לשקלל
גם את נכונותם של הפרטים להילחם. במלים אחרות, עד כמה חשוב להם ויקר
להם העניין העומד במרכז המחלוקת. הנשלטים הנדרשים לכך על-ידי שליט
חזק, עשויים לוותר על מזונם, על מרחב המחיה שלהם ואפילו על בנות
זוגם – אם קיום הדרישה חשוב גם לשליט. אבל כאשר שליט נלחם על תוספת של
חמישה אחוזים ל"הכנסתו", ואילו הנשלט עלול לאבד בשל כך את כל מה
שיש לו, עשוי הנשלט לעמוד על דעתו ולהילחם. כך, כאשר שליטים לוחצים
את עמיהם אל הקיר, פורצות מהפיכות. במקרה כזה, גם אם הנשלט יפסיד
בסופו של קרב, עדיין הוא עשוי לגרום לשליט החזק נזק, שאינו שקול
כנגד הרווח הצפוי לו.
.
גורם הנאמנות
.
כלומר, מאזן הכוחות הקובע את היחס שבין שליט לנשלט בטבע,
נקבע לפי מידת הכוח הפיסי העומד לרשות היריבים, ולפי מידת החשיבות
שהם מייחסים לעניין העומד במחלוקת. בעלי-חיים חברתיים צריכים לקחת
בחשבון גם את גורם הנאמנות: מעבר לגבול מסוים של עריצות, יחליטו
הנשלטים לעזוב את השליט לנפשו, כך שעליו להיזהר מאוד שהשררה לא
תעביר אותו על דעתו, שאם לא כן, ימצא את עצמו בודד במערכה נגד
בעלי-חיים אחרים.
.
כך מתפתח סוג מסוים של פוליטיקה, המאפשרת לחלשים להשליט את
רצונם על החזקים. כאשר בלהקת גורילות מצויות מעט מאוד נקבות זמינות,
אפילו זכר הגורילה הפראי ביותר, יפנה דרך לנקבה צעירה וינהג כלפיה
בנימוס. במחקר על ציפורי הפרוש, שנערך בבריטניה, נמצא שבעונת
הקינון, שולטת הנקבה בזכר, ואילו בכל שאר העונות, שולט הזכר בנקבה.
השלטון מתבטא, בדרך כלל, בזכות קדימה למזון, וב"כבוד כללי" הבא
לביטוי כאשר שני פרטים הולכים זה מול זה, ואחד מהם חייב לסור הצדה
ולפנות את הדרך למשנהו.
.
גם בלהקת תרנגולות, ובעדר פרות, מתברר מהר מאוד ידו של מי על
העליונה. העדר, או הלהקה, הם חברה אחידה אחת, עד לרגע שבו הפרות, או
התרנגולות, מגיעות לאבוס המזון. ברגע זה מתחיל הקרב שבו מוכרע מי
החזק ביותר, למי זכות הקדימה, כלומר, מי שולט בעדר. והוא יזכה בכל
טובות ההנאה הכרוכות בהימצאות בעמדת השליטה.
.
שאלה של ותק
.
בחברות של קופים מסוימים, וציפורי שיר מסוגים שונים, מתנהלים
החיים במערכות של משפחה רב-דורית גדולה, שהשולטים בה הם הזקנים.
במקרה כזה, צעיר שינסה להרים את נס המרד, מהמר על כל הקופה: אם יזכה
בקרב נגד המנהיג הנוכחי, יהיה הוא עצמו למנהיג החדש. אם יפסיד –
יהיה עליו לצאת לגלות. השאלה מי זקן יותר, עשויה להסתבך כאשר מדובר
בכמה גוזלים שבקעו מביצתם באותו יום. מדענים שבחנו זנבנים (ציפור שיר
החיה בערבה), גילו כי במקרה כזה, עורכים הגוזלים, בהיותם בני שלושה
שבועות (שבוע לאחר עוזבם את הקן), מעין "טורניר" שבו הם מתמודדים
ונלחמים זה בזה, וכך קובעים "פעם אחת ולתמיד" מי חזק יותר, ולפי
זה, מי מהם יהיה המנהיג, או שליט הלהקה.
.
בטורניר השליטה הזה משתתפים הזכרים בלבד. מעמדן של נקבות
הזנבנים ה"רווקות", נקבע לפי גילן: הן נחותות ממי שמבוגר מהן,
ונעלות מהצעירים מהן. אבל, ברגע שהן "נישאות" ועוברות לגור עם משפחת
בעליהן, הן נעשות נחותות יותר מכל הזכרים שבמשפחת החדשה, גם מאלה
הצעירים מהן בהרבה.
.
השאלה היא כיצד עולה השליט לשלטון. הוא יכול, כמובן, להמחיש את
כוחו ויכולתו בכך שיכה את כל האחרים ללא הרף. זו דרך ישירה, אבל
בזבזנית מאוד. דרך אחרת היא לנסות ולשכנע את יריביו ואת החברים
האחרים בקבוצה, להיכנע לו ללא קרב. במקרה כזה, יהיה עליו להוכיח להם
את כוחו, מבלי להשתמש בו בפועל, מה שבטרמינולוגיה ידועה מכונה "הרתעה".
.
שיחה במקום מלחמה
.
לפי תפיסה אחת, קיים בעולם החי מודל תקשורת כמעט אוניברסלי, המשמש
בעלי-החיים מסדרי התפתחות שונים, בין היתר, להעברת איומים ולהערכת כוחות
הדדית, כך שבמקום להילחם, מוכרעים הדברים לאחר "שיחה" קצרה ביניהם. בדרך זו
מרוויחים הכל. החזק יותר מנצח מבלי שביזבז לשם כך יותר מדי אנרגיה. המפסיד
נמנע מפגיעות גופניות קשות, ולעתים אפילו הרוויח את חייו.
.
כדי שתעביר את מהות האיום ועוצמתו באופן מדויק, חייבת "שפה"
כזאת לכלול מידע אמין על כוחו הפיסי של המאיים, ועל מידת נכונותו
להפעיל את הכוח הזה, כלומר להילחם. חייבת גם להיות סנקציה חריפה
מספיק נגד שקרנים, שתבטיח שמי שינסה לרמות וליצור רושם שכוחו רב
מכפי שהוא באמת, יפסיד מכך יותר ממה שהיה עשוי להרוויח, אילו עלה
הדבר בידו.
.
מודל התקשורת הזה נשען על עיקרון בסיסי הקרוי "עקרון ההכבדה".
העיקרון הזה אומר שמי שיכול להרשות לעצמו להכביד על עצמו, אות הוא
שעוצמתו רבה ושהוא בטוח בעצמו. לפיכך, התקשורת של האיומים נושאת
אופי של תחרות בהכבדה עצמית. מי שמצליח להוכיח שהוא מכביד על עצמו
יותר, מוכיח בזה שכוחו רב יותר, ולכן האחרים נכנעים לו, והוא זוכה בשלטון.
.
נמוך ומשכנע
.
אחת הדרכים הנפוצות להכבדה עצמית היא הנמכת צליל הדיבור, או
הנביחה, או הגעייה. תצפיות רבות מראות שקולותיהם של מנהיגים ושליטים
נוטים להיות נמוכים, עמוקים וקצובים. מכיוון שהטון שמפיק בעל-החיים
משתנה לפי מצב גופו והמתח שבשריריו, קול נמוך ועמוק מדווח על גוף
ושרירים רפויים, ואילו קול גבוה מעיד על מתח. כאשר מדובר בעימות, טבעי
לצפות ששני הצדדים יהיו מתוחים לקראתו. אבל אם אחד מהם יכול להרשות
לעצמו לבוא לעימות כששריריו רפויים (מה שמתבטא בקולו הנמוך והעמוק),
אות הוא שהוא בטוח מאוד בכוחו וביכולתו לגבור על יריבו, גם כאשר
הקרב (אם יתחיל), יתחיל כשהוא לא מוכן לקראתו, במצב של נחיתות יחסית
מבחינתו.
.
כך קורה, שכאשר שני כלבים נפגשים, הם נוהמים זה מול זה, והכלב
שטון נהמתו גבוה מהטון של נהמת יריבו, מבין שמוטב לו להיכנע ללא
קרב. טון הנהימה משתנה בהתאם ליחסי הכוחות האמיתיים שבין הכלבים.
כך, הכלב שניצח בעימות אחד הודות לקולו העמוק והנמוך, עשוי להתחיל
"לצפצף" אם וכאשר ייתקל בכלב גדול וחזק ממנו, שינהם כלפיו בקול נמוך
ומאיים יותר.
.
גורם ווקאלי נוסף המדווח על מידת האיום, הוא קצב הדיבור, או
הנביחה. דיבור בקצב אחיד נתפס כמאיים יותר מדיבור בקצב אקראי. הסיבה
לכך היא שדיבור בקצב אחיד וקבוע מחייב את המדבר למידה רבה יותר של
ריכוז בדיבור, מה שמפחית את יכולתו לקלוט רשמים מהסביבה. מי שיכול
להרשות לעצמו להתעלם במידה מסוימת מהסביבה, הוא, ככל הנראה, בעל
עוצמה רבה, המאפשרת לו להתעלם מאיומים שאולי חבויים בסביבה. ושוב,
מי שמדבר בקצב אקראי, מבין שסיכוייו בקרב נגד מי שמדבר בקול קצוב, הם
מעטים, ולפיכך הוא מרכין את ראשו ומקבל את שלטונו.
.
דיווח אמת
.
השאלה היא, מה מונע מכלב (או מאדם) לנבוח (או לדבר) בקול נמוך
יותר וקצוב יותר, מכפי שהיו עושים באופן טבעי. כלומר, מדוע הם לא
מרמים? התשובה היא שבטבע אין תקומה לשקרנים. מי
שמציג את עצמו כחזק יותר מכפי שהוא באמת, עלול להיקלע לקרב עם
חזקים ממנו, במצב פתיחה של נחיתות. כלב אחד עשוי לנסות ולבדוק אם
הכלב האחר שנוהם בקול כל-כך נמוך, הוא באמת כל-כך חזק. ואז, הכלב
הרמאי, שהוא חלש יותר, ושבגלל הצורך להפיק נהמה נמוכה יותר, החליש
את עצמו עוד יותר, עלול למצוא את עצמו במצב מאוד לא נעים.
בעלי-חיים מסוימים עלולים אפילו לסיים באופן זה את חייהם. כך
נאלצים בעלי-החיים לדווח זה לזה אמת בכל מה שקשור לעוצמתם. כך קורה
שהחזקים ביותר והנחושים ביותר, באמת, זוכים בעמדות השלטון (פרט
למקרים שבהם החלשים מנצלים את חולשתם לביצוע מניפולציות שונות על
החזקים).
.
בעולמם של בני-האדם קיים סוג מסוים של הונאה, בתיאטרון, שבו שחקנים
מתחזים לבני-אדם אחרים. שחקן חלש ולא בריא, יכול ללא קושי להתחזות על
קרשי הבימה לאדם חזק, אלים וגס. אבל אותו שחקן אינו יכול לצאת לרחוב
ולהמשיך ולשחק שם את תפקידו של הביריון, שכן, אם יעשה זאת, הוא עלול
להסתבך בקטטות שאין לו כל רצון וכוונה ויכולת לצאת מהן בשלום. כך שגם
בעולמם של בני-האדם, קשה למדי לרמות, ככל שהדברים אמורים בעוצמה
אישית ובנכונות להילחם.
.
התיאוריה בדבר הקשר שבין תנוחת הגוף ומתח השרירים לבין גובה
טון הדיבור, מקבלת חיזוק מטכניקת בימוי שלפיה הבמאי אינו מלמד את
השחקנים לדבר על הבמה (או על ה"סט"). לפי תפיסה זו, ברגע שהשחקן ניצב
בתנוחה הנכונה, והוא נע בדרך הנכונה, צליל הדיבור שלו יהיה נכון, באופן
טבעי, מבלי שיהיה עליו להתאמץ לשם כך.
.
עשירים חדשים
.
עוד דוגמה לפעולתו של עקרון ההכבדה, אפשר לראות בהתנהגותם של
עשירים חדשים. הפזרנות והראוותנות שהם נוהגים, מכבידה עליהם ללא
ספק, אבל היא נועדה לומר לקהל הצופים: אני יכול להרשות לעצמי להוציא
סכומים גדולים כל כך, כלומר, אני עשיר, כלומר, הצלחתי יותר ממך,
כלומר, אני מוצלח ממך, ולכן רק טבעי שתישמע לי ותניח לי לשלוט בך.
.
הזנבנים, אותם ציפורי שיר מהערבה, משתמשים בעקרון ההכבדה
בדרך מתוחכמת למדי, כשהם פועלים בדרך שבמבט ראשון נראית לנו
אלטרואיסטית. הזנבנים מאכילים את חבריהם, מטפלים בגוזלים שאינם
שלהם ועוזרים לחברי להקה הנקלעים למצוקה. אבל האמת היא
שהאלטרואיזם אינו אלא דרך של תקשורת שבה הזנבנים אומרים זה לזה
"אני טוב ממך".
.
לפי עקרון ההכבדה, מי שיכול להרשות לעצמו לתת לחבריו יותר, הוא
החזק יותר, ולפיכך הוא ראוי להיות שליט הלהקה. טכניקה זו מזכירה
שבטים מסוימים של אינדיאנים, הנוהגים להעניק מתנות לאויביהם – כדי
להעליבם. ככל שהמתנה גדולה יותר – כבד יותר העלבון, שכן הנותן אומר
בעצם: תראה, אני יכול לנצח אותך גם כשאני גורע מכוחי, וגם כאשר אני
מעניק לך יתרון. אותו עקרון עומד גם (כנראה) בבסיסו של פסוק 21 בפרק
כ"ה בספר משלי: "אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא, השקהו
מים: כי גחלים אתה חותה על ראשו".
.
בין נתינה להשתלטות

לפי העיקרון הזה ברור שאם מישהו עושה לך טובה, הוא עושה בכך טובה
גדולה יותר לעצמו. אין בטבע, וגם לא בחברה האנושית, אלטרואיזם אמיתי.
מי שעושה לך טובה, מנסה בעצם להשתלט עליך. הוא מנסה לומר לך "אני טוב
ממך, כלומר חזק ממך, ולכן אני ראוי לשלוט בך". כך, למשל, שליטים מנסים
לשמר את שלטונם באמצעות חלוקת טובות הנאה למקורביהם".
.
ככל שהמאבקים על השלטון בחברה האנושית נעשים מתוחכמים ומורכבים
יותר, עדיין הם מתנהלים לפי העיקרון שבו מתנהלים מאבקי כוח ושלטון
בעולמם של בעלי-החיים, כלומר, לפי עקרון ההכבדה. ולפי העיקרון הזה,
מי שרוצה לשלוט, חייב להוכיח שהוא מסוגל להכביד על עצמו ולחשוף
את עצמו לסכנות יותר מאחרים. לפיכך, כשמנהיגים מספרים עד כמה
השלטון מכביד עליהם, אפשר להאמין להם.
.
האם המנהיגות תורשתית?
.
מתברר שלפחות חלק ניכר מהתכונות המאפיינות בעלי-חיים דומיננטיים
ושליטים, הן תכונות תורשתיות. כך עולה ממחקרים שנעשו בקופי בבון,
בעכברים ובזאבים.
.
במחקרים בעכברים התברר כי העכברים הדומיננטיים נוטים לחלות
במחלות לב ובלחץ דם גבוה, וכי רמת הנוירו-טרנסמיטור דופאמין במוחם
היא גבוהה (רמה גבוהה מאוד של דופאמין במוח, באנשים, מתבטאת
בסימפטומים של סכיזופרניה). העכברים הנוטים להיות נשלטים, מאופיינים
בדרך-כלל במערכת חיסונית חלשה, כך שהם נוטים לחלות במחלות מידבקות,
ורמת הדופאמין במוחם היא נמוכה (באדם, רמה נמוכה של דופאמין במוח
עלולה לגרום מחלת פארקינסון).
.
מבחינה התנהגותית, זאבים דומיננטיים נמצאו פעילים, נמרצים
ובעלי מרכז שליטה פנימי, כלומר, הם "בעלי דעה עצמית", מרוכזים
בעצמם, ואינם מושפעים כל כך מהסביבה ומלחץ חברתי. הזאבים המנהיגים,
או השליטים, ניחנים ביכולת לבצע מגוון רחב יותר של פעולות גופניות,
מהזאבים הנוטים להיות נשלטים.
.
מה אפשר ללמוד ולהשליך מהממצאים האלה, לעולמם של בני-האדם?
האדם, שלא כמו בעלי-החיים שנחקרו, יכול לא אחת לפעול ולהגיע להישגים
גם נגד תכונותיו התורשתיות. אדם בעל תכונות ביולוגיות של מנהיג, עשוי
בהחלט לוותר על המנהיגות בשל נטייה אישית לאמנות, למשל. ובמקרים
אחרים, מי שלא ניחנו בתכונות ביולוגיות ש"עושות מנהיג", עשויים להגיע
לעמדות שלטון בשל רצון עז ודחף נפשי חזק. כלומר, במה שקשור למנהיגות
בחברה האנושית, הכל אומנם צפוי (ברמת הביולוגיה), אבל הרשות, בכל
זאת, נתונה. בבחינת אם תרצו, אין זו אגדה.




כתיבת תגובה משלך לקטע