כסף, מדע, כבוד וכן, עוד דבר אחד קטן ולא חשוב: רפואה

.
"מיכאל קולהאס", כתב היינריך פון קלייסט בנובלה המפורסמת
שלו, "היה אזרח למופת – עד שחוש הצדק הבולט מדי שלו,
הפך אותו לשודד ולרוצח שהמיט אסון על מדינה שלמה".
הנה סיפור על מדען צעיר שניחן בחוש צדק מפותח מאוד
(גם אם לא ברור אם "מפותח מדי").
.
אנשים הם אנשים הם אנשים, גם אם הם במקרה מדענים,
ואפילו אם הם מדעני-על שמגיעים על זרי תהילה לשטוקהולם
לקבל שם את פרס נובל. הנה סיפור על מאבק שניהל סטודנט
צעיר נגד הפרופסור שהינחה אותו, בשאלת הזכויות על גילוי
התרופה האנטיביוטית נגד שחפת, סטרפטומיצין (שזיכתה את
המגלים בפרס נובל).
.
סיפורו של הסטרפטומיצין החל במעבדתו של פרופ' זלמן וקסמן
באוניברסיטת רטגרס, ניו-ברונסוויק, ניו-ג'רסי, ארה"ב. וקסמן
היה מיקרוביולוג של קרקע, ובשנות ה-30 של המאה שעברה, עסק
בעיקר בחקר יחסי הגומלין שבין חיידקים ופטריות, לבין הקרקע
שהם חיים בה. בין היתר, גילה קבוצה של ספק חיידקים, ספק
פטריות, שכונו אקטינומיצטים. באותו זמן כבר היה ידוע הפניצילין
(שנתגלה בשנת 1929), אך השימוש האפשרי בו כבתרופה
אנטיביוטית, נמצא רק בשנת 1939. וקסמן החמיץ למעשה את
הגילוי המעשי של האנטיביוטיקה: עוד בשנת 1936 הציג לפניו
החוקר פרד בודט, מבחנה שהכילה חיידקי שחפת, שמתו
בנוכחותה של פטריה כלשהי. וקסמן לא התעניין במבחנה, וחזר
לעיסוקיו בקרקע.
.
הבהלה לאנטיביוטיקה
.
אחרי שתגלית הפניצילין התפרסמה, החל וקסמן בתוכנית מחקר גדולה
שנועדה לבודד מהקרקע פטריות וחיידקים שונים, המייצרים חומרים
שונים, העשויים לשמש כתרופות אנטיביוטיות. הוא ותלמידיו מצאו
18 חומרים כאלה, שאחדים מהם (כמו החומר המצוי בסוכריות
לשיכוך כאבי גרון), מצויים בשימוש עד היום. חומרים אחרים לא
הגיעו מעולם לידי שימוש, כיוון שהתברר שהם רעילים.
.
בשנת 1942 קיבל וקסמן מכתב מבנו, ביירון וקסמן (לימים,
פרופסור לרפואה נוירולוגית בבית-הספר לרפואה של הרווארד).
הבן הציע לאביו לפתוח במחקר שייועד לבידוד תרופה אנטיביוטית
לשחפת. וקסמן, שכנראה לא למד מהחמצתו הקודמת, ענה בכתב:
"הזמן אינו בשל לכך, עדיין". באותו זמן למד אצל וקסמן
באוניברסיטת רטגרס סטודנט בשם אלברט שץ. המחקר שביצע
שץ, לקראת קבלת תואר הדוקטור, היה, למעשה, חלק מהתוכנית
הגדולה של וקסמן לבידוד חומרים אנטיביוטיים מהקרקע (המחקר
נועד בעיקר לחיפוש חומרים הפועלים נגד חיידקים שאינם נפגעים
על-ידי פניצילין). בשנת 1944 הוכתר שץ בתואר דוקטור, לאחר
שגילה ובודד – בהנחייתו של וקסמן – את החיידק המייצר את
החומר האנטיביוטי השימושי והפעיל הראשון לאחר הפניצילין.
היה זה הסטרפטומיצין.
.
בשנת 1945 הגישו פרופ' וקסמן וד"ר שץ, בקשה משותפת
לרישום פטנט על הסטרפטומיצין. באותו מעמד הגיעו ביניהם
– ביוזמת וקסמן – להסכם ג'נטלמני, שלפיו, איש מהם לא ירוויח
כסף מהתגלית, ושכל התמלוגים ישמשו לקידום המדע. כאן המקום
להזכיר, שעוד בשנת 1937 חתם וקסמן חוזה עם חברת התרופות
מרק. בחוזה התחייב וקסמן להעביר את תגליותיו לרשותה
הבלעדית של החברה, תמורת תמלוגים כוללים בשיעור של 2.5%
מהמכירות. באותו חוזה נקבע גם, ש-80% מסכום התמלוגים
ישמשו לבניית ולהפעלת מכון מחקר מיוחד שיוקם באוניברסיטת
רטגרס, וינוהל בידי וקסמן, ואילו 20% הנותרים, יועברו לווקסמן,
אישית. לפי דו"חות המס שהגישה חברת מרק, עד שנת 1978 העבירה
החברה – לפי ההסכם הזה -12 מיליון דולר למכון המחקר של
וקסמן, באוניברסיטת רטגרס. לפי ההסכם, משמעות הנתון הזה,
היא, שעד לאותה שנה (1978) היה וקסמן אמור לקבל, בחשבונו
הפרטי, בניגוד להסכם הג'נטלמני שערך עם שץ, שלושה
מיליון דולר.
.
כסף לחשבון הבנק הפרטי
.
הדברים לא הגיעו לידי כך, רק מכיוון שבשנת 1948 נודע לשץ
(שבינתיים היה לפרופסור במכון לחקר הסרטן בניו-יורק), שווקסמן
כבר קיבל על חשבון תמלוגי הסטרפטומיצין, 350,000דולר.
הוא פנה אל וקסמן, הזכיר לו את ההסכם הג'נטלמני, ותבע ממנו
להחזיר את הכסף, או להתחלק בו. וקסמן זעם על חוצפתו של
הסטודנט לשעבר, והשיב את פניו ריקם, אבל שץ לא נכנע,
ובשנת 1950 תבע את וקסמן לדין.
.
במשפט התברר, בין היתר, שלאחר תביעתו הראשונה של שץ,
הושמט שמו מכל הפירסומים על גילוי הסטרפטומיצין. במקום שבו
נאלץ וקסמן להתייחס לעבודתו של שץ, הוא רשם בפשטות "אחד
מהסטודנטים שלי". לאחר דיון ארוך ומייגע בבית-המשפט, הגיעו
בסופו של דבר הצדדים לפשרה, שאושרה על-ידי בית-המשפט,
ושלפיה, ל"אחד מהסטודנטים", מגיע לפחות חלק מהזכויות
על התגלית. למעשה, נקבע בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין,
שכל עובדי מעבדת המחקר שהשתתפו במחקר שהביא לתגלית,
ראויים להיחשב שותפים לצורך חלוקת התמלוגים הכספיים. מפתח
החלוקה שנקבע, מחלק את 20% התמלוגים שביקש וקסמן לקבל
בעצמו, כך: 10% לפרופ"וקסמן, 3% לד"ר שץ, ו-7% הנותרים,
מחולקים בחלקים שווים בין 14 עובדי המעבדה האחרים.
.
אבל בכך לא הסתיימה הפרשה. בשנת 1952 קיבל וקסמן את פרס
נובל, על אותה תגלית שהזכויות עליה שנויות במחלוקת. בנאום
קבלת הפרס, חזר שוב על הביטוי הידוע "אחד מהסטודנטים שלי".
שץ הזועם, בניגוד לעצת ידידיו, החליט להגיב. הוא הפיץ ב"תפוצת
נאט"ו", שכללה גם את מזכיר ועדת פרס נובל, מכתב שתיאר את
חלקו בתגלית, וכן את כל העוולות שגרם לו וקסמן. ואז באה התגובה
הצפויה והבלתי נמנעת. הממסד המדעי לא ראה בעין יפה את הוצאת
הכביסה המלוכלכת החוצה, והטיל חרם לא רשמי על שץ. החרם היה
אולי לא רשמי, ולא נמצא אפילו מסמך כתוב אחד שדן בו, אבל הוא
היה יעיל מאוד. מכל מקום, עובדה היא שפרופ' שץ, למרות שעד
לאותו זמן קנה לעצמו מוניטין כחוקר בעל יכולת רבה, לא הצליח
להתקבל לשום משרה סבירה בתחום המחקר או ההוראה, בכל ארה"ב.
בכורח הנסיבות, הוא גלה לצ'ילה, שם עסק במחקרים בביולוגיה של
רפואת שיניים. רק בשנת 1965 חזר לארה"ב וקיבל בה משרה לא חשובה
במיוחד, שבפירוש לא הלמה את כישוריו. יש האומרים, שקינאתו של
שץ בווקסמן, מנעה ממנו, בסופו של דבר, להשיג פרס נובל משלו.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.