מחר יהיה יום חדש

.
פורקוגניטו – המוח העתידי. פרופ' דוד פסיג. הוצאת ידיעות אחרונות / ספרי חמד. 325 עמודים.
.
בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות. אבל מה
יהיה בעוד שנתיים? שלוש? עשר? 50 שנה? מאה? מאתיים? האם
הציפורים עדיין ינדדו באותם מסלולים? או שמא שינויי האקלים
יכתיבו שינויים בהרגלי הנדידה? האם באמת יתחולל שינוי
אקלימי משמעותי? ואם כן, כיצד הוא ישפיע על התרבות האנושית?
על חיי היום-יום? על האינטרסים הגלובליים של המעצמות?
והכי חשוב: האם אנחנו מסוגלים לחשוב על השאלות האלה
באופן מתודולוגי, מסודר, מדעי? כלומר, האם המוח שלנו הגיע
לשלב שבו הוא יכול לבחון מגמות, לנתח אותן, לפרק אותן
ליחידות בסיס כלשהן, ואז להרכיב מהן הערכת מצב דינמית באשר
להתפתחות "פני הדברים" לאורך זמן, בעתיד?
.
התשובה הקצרה על השאלה הזאת היא "כן". אבל מי שלא מסתפק
בתשובות קצרות, עשוי למצוא עניין בספר שלפנינו, שמראה בשלב
ראשון מדוע אנחנו יכולים לעשות זאת, ואחר-כך עובר לחלק היותר
מעניין ומנסה לעזור לנו להבין כיצד אנו עושים זאת.
.
כנס העתידנים
.
הספר הזה יוצא מתוך התובנה שהעתיד, היום, הוא כבר לא מה
שהיה פעם. פעם, סקרלט או'הארה אמרה לכל מי שרצה לשמוע
ש"מחר יהיה יום חדש", וזה הספיק בשביל למלא את הלבבות
בתקווה ובאמונה. אחר כך (פחות או יותר), בא סטניסלב לם וסיפר,
בסרקזם שהיה מצוי בעיקר אצל סופרים שפעלו מאחורי מסך
הברזל, על "כנס העתידנים". אבל הסיפור העמוק והמשמעותי
ביותר על היכולת לחזות את העתיד, ועל הדרך שבה היכולת
הזאת משפיעה על התרבות האנושית, מונח בבסיס סדרת "המוסד"
של אייזיק אסימוב. בטרילוגיה הזאת (שהפכה בהמשך עם הזמן
לשביעיה), מסופר על הארי סלדון, מדען שמצא דרך לחשב את
כל הווקטורים המשמעותיים במציאות, ולשקלל אותם על ממד
הזמן. במילים אחרות, סלדון המציא מדע חדש, שהוא קרא לו
"פסיכו-היסטוריה", אשר איפשר לו לחשב בדייקנות מגמות
חברתיות, פוליטיות, כלכליות, מדעיות ועוד. לא נעשה כאן ספוילר
לסדרת "המוסד" (מי שטרם קרא זאת הוא בר מזל: מצפה לו
חוויה מטלטלת, מענגת ובלתי נשכחת). אבל אחד הלקחים
הנלמדים ממנה הוא, שחיזוי עתידי, וחקר העתיד, הם בהישג
ידינו, אם רק נהיה חכמים מספיק, נחושים מספיק ואם, כמובן,
נפעל על-פי מתודולוגיות מדעיות מסודרות ומנומקות.
.
מעט מפתיע, למען האמת, להיווכח שכ-70 שנה לאחר הופעתם של
הראשונים בסיפורי "המוסד", יש מישהו שעדיין מייחס חשיבות
לאמירות כאלה ואחרות על חוסר יכולתנו לחזות ולחקור את העתיד.
עוד יותר מפתיע לראות שמי שמוטרד מדבריהם של המקטרגים
הוא דווקא מחבר הספר הזה, שהוא נושא המשרה האקדמית הבכירה
ביותר בחקר העתיד, בישראל. עצם העובדה שאוניברסיטה
מכובדת מאוד בישראל – אוניברסיטת בר-אילן – משקיעה משאבים
לא מבוטלים בחקר העתיד ומעניקה לחוקר עתיד ("עתידן")
תואר פרופסור, הייתה אמורה לסיים את הוויכוח. או, לפחות,
להקנות לעתידנים די ביטחון עצמי שיאפשר להם לעשות את מלאכתם
בלי להשקיע מאמץ מיותר בהתגוננות מפני רוחות רפאים. אפשר
היה לצפות שהמקטרגים ייחשבו כמי ששיכים לעבר, ושהעתידנים
יתעמקו ויתרכזו בחקר העתיד.
.
אבל ככל הנראה יש זרמים תת-קרקעיים שחוקרי העתיד בישראל
חשים צורך להתגונן מפניהם. אחרת קשה להסביר מדוע מצא לנכון
מחבר הספר הזה – כאמור, פרופסור לחקר העתיד – להקדיש חלק
ניכר מספרו לדיון ולשכנוע שאפשר לחקור את העתיד, ויותר מזה,
שכדאי מאוד לעשות זאת. המאמץ הזה הוביל אותו אל חקר המוח,
ולניסיונות להראות מאפיינים שונים של חשיבה על העתיד, כפי
שהם עולים במחקרים עכשוויים. אלא שכמו במקרים לא מעטים,
כאשר מדובר במחקרים שמבוצעים בחזית המדע, הממצאים הם
בעיקר רמזים שמצביעים על כך ש"יש שם משהו", אבל, בשל סיבות
שונות, ומגבלות טכניות, קשה לנו מאוד, עדיין, להבין מהו ה"משהו"
הזה. התוצאה היא רצף של דיווחים כמו-עיתונאיים, מעניינים ביותר,
על מגמה עכשווית מסוימת בחקר המוח. אבל אין כאן תמיכה
משמעותית במטרה שלשמה "יצאנו לקרב" (להוכיח שמוח האדם
הגיע לבשלות מסוימת באשר ליכולת לחשוב על העתיד). בתחום
הזה, האמת ניתנת להיאמר: הכל יודעים שהאדם – כל אדם – חושב
הרבה על העתיד. כולנו משקיעים זמן ומאמץ בתכנון עתידנו. כל
ילד יודע (או לפחות מתבקש) לומר "מה אני רוצה להיות לכשאהיה
גדול". רבים מגיבורינו העכשוויים מתאפיינים בכך שהצליחו יותר
מהרגיל בחיזוי העתיד (לקנות או למכור מניות מסוימות בזמן
הנכון, לחזות צורך עתידי במוצר או בשירות מסוים, ועוד). העיסוק
במנגנונים המוחיים שמאפשרים את המחשבות האלה הוא, כאמור,
בקצה האופק של הייתכנות המדעית העכשווית, ולפיכך מוטב,
ואפשר היה, לוותר עליו.
.
המחשבה שמעבר לפינה
.
אם מקבלים את ההמלצה הזאת, ויוצאים לדרך מתוך הבנה והסכמה
שהאדם הוא, מטבעו, יצור "חושב עתיד", כי אז חלקיו הבאים של
הספר הזה נעשים חשובים, נחוצים ומרתקים מאין כמותם. המחבר,
באופן טבעי למדי, סבור שיכולתנו בתחום חשיבת העתיד מתפתחת
באיטיות, לאורך זמן רב מדי. הוא סבור שחשיבת העתיד נבנית עם
התפתחותם של הזיכרון והתודעה העצמית. התפתחות בשני אלה,
המתאפשרת, למשל, בין היתר, הודות לעלייה בתוחלת החיים
("חוכמה ניתנה לזקנים"), עשויה להוביל להתפתחות יכולת מוגברת
בחשיבת עתיד. או, ליתר דיוק, בהעלאת אפשרויות עתידיות רבות
(מספר רב של "תסריטים" להתפתחות המציאות מההווה אל
העתיד). בשלב הבא, יכולים בני-אדם, בסיוע הטכנולוגיה, לחולל
חשיבת עתיד מואצת, יעילה ומדויקת מכל מה שהכרנו עד כה (מי
שרואה כאן דמיון למושג המוכר "חוכמת ההמונים", אינו טועה).
לחשיבת העתיד הקולקטיבית הזאת קורא המחבר "פורקוגניטו".
הוא רואה בה שלב חדש ומתקדם, הנמצא מעבר לפינה, באבולוציה
של חשיבת העתיד האנושית.
.
בני-האדם היחידים שיוצרים את הפורקוגניטו מפתחים, בדרך הטבע,
יכולות משופרות בחישוב וחיזוי העתידים האישיים שלהם. כאן
נכנסת שאלת היכולת להפריד חוט בודד מהפקעת, או, אם רוצים,
היכולת לשמוע קול בודד ברעש הרקע הגובר. זו שאלה אחרת
שמטופלת באופן אגבי בדיון על מהותה והתפתחותה של האינטליגנציה.
אם נמנעים מלהתעכב יותר מדי על החלק הזה, מגיעים אל תוך-תוכו
של התפוח: החלקים העוסקים בחיזוי ותכנון עתידים אישיים,
שלבי מחזור החיים הסביר, וכלי מדידה של חשיבת עתיד. זוהי
חגיגה אינטראקטיבית שמאפשרת לקורא לבחון את עצמו ו"לשחק"
עם העתיד, כאן ועכשיו. ההתנסות מבהירה כללים ועקרונות,
והיא מפתחת, במהירות וביעילות תובנות חדשות על הדרכים
שבהן אנשים שונים חושבים ומתכננים עתידים שונים. מכאן ועד
לשיפור היכולת האישית הפרטית בתחום זה, המרחק קצר, ואפשר
להניח שקוראים לא מעטים ישכילו לעבור אותו.
.
בחלק האחרון מובא דיון על מוסד הגמלאות. המחבר מנתח היטב
את הקשיים המתגברים במודל הקיים. אבל המודל האלטרנטיבי
שהוא מציע בהמשך אינו בשל, ולפיכך אולי מוטב היה להימנע
ממנו. השילוב המאפיין את הספר הזה בין פרקים מדויקים, מרתקים
ורבי השראה, לבין פרקים "עיתונאיים", או, אפילו נאיביים במקצת,
מהווה החמצה מסוימת. ידו של עורך מנוסה הייתה יכולה לסייע בהפקת
תוצר ממוקד, יעיל והומוגני יותר. אותה יד הייתה יכולה אולי גם
לשייף את ה"מבטא" האקדמי הכבד שמאפיין את סגנון הכתיבה.
אבל גם כך, הספר כפי שהוא, מעניין, מרחיב דעת ומעורר למחשבה.
.
סקירה זו פורסמה במגזין "גליליאו".

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.