Azgad.com » הרוצח השכיר של העם היהודי. יותם ראובני מתפרץ לעולמו המסוכסך של היהודי שהמציא את גז הציקלון-בה, ששימש להמתת יהודים בשואה
Azgad.com

ביקורת סרטים וספריםמדעמחשבות
הרוצח השכיר של העם היהודי. יותם ראובני מתפרץ לעולמו המסוכסך של היהודי שהמציא את גז הציקלון-בה, ששימש להמתת יהודים בשואה

יבשם עזגד | תגובה אחת »   Share on Facebook

..
הרוצח השכיר של העם היהודי. יותם ראובני. הוצאת נמרוד. 285 עמודים.
.
ניסיון להבין את מלחמת העולם השנייה, עשוי להוביל לשורש לא
מפתיע: מלחמת העולם הראשונה, שבשנה הבאה ימלאו 100 שנים
לפריצתה. השימוש בגז למטרות המתת אנשים, שהיה אחד המאפיינים
הבולטים של השואה, הומצא, למעשה, במלחמת העולם הראשונה.
בעל הרעיון, ומממשו, הכימאי פריץ האבר, יהודי מומר שזכה בפרס
נובל (על עבודה אחרת לחלוטין), הוא גיבור ספרו זה של יותם ראובני.
מצד אחד, ראובני מצהיר ש"זהו היגד שעיקרו פיקציה. 'פריץ האבר'
שבסיפור אינו בהכרח פריץ האבר". מצד שני, אפשר להיזכר בהאבר
גם כששומעים בחדשות על הסכנה של נפילת נשק כימי סורי
ל"ידיים בלתי אחראיות".

מלחמת העולם הראשונה התנהלה בין "מעצמות הברית": אנגליה,
צרפת, יפן, רוסיה וסרביה (ומאוחר יותר גם איטליה, פורטוגל,
רומניה, יוון וארצות-הברית); ל"מעצמות המרכז": גרמניה,
אוסטרו-הונגריה ותורכיה (ומאוחר יותר גפ בולגריה). כ-15 מיליון
בני-אדם נהרגו במלחמה "הגדולה", מי בחרב, ומי ברעב ובמחלות.
בקרב אחד בלבד, הקרב על הסום (1 יולי – 18 נובמבר 1916),
ירו צבאות אנגליה וגרמניה ירה בסך של 30 מיליון פגזים בקצב
ממוצע של כ-150 לדקה.
.
הכימיה הייתה המאפשרת הגדולה של הטבח המאסיבי הזה. משני
עברי המתרס התגייסו כימאים כדי לסייע למדינות שלמעשה, שהו
בהן באקראי. כך ניצבו שני כימאים יהודיים משני עברי המתרס:
חיים ויצמן העניק לאנגליה שיטה לייצור זול של אצטון, שנדרש
לייצור חומרי נפץ. פריץ האבר המציא את השימוש בגז כבנשק
כימי. ריצ'רד ב. פילצ'ר, רשם ומזכיר המכון לכימיה של בריטניה,
כינה את המלחמה הזאת בשם "מלחמת הכימאים".
.
דוגמה בולטת, הממלאת תפקיד מפתח גם בספרו של ראובני, היא
השימוש בגז כלור במתקפה של צבא גרמניה, על צבאות "מעצמות
הברית". במתקפה זו, שבה נעשה לראשונה שימוש בנשק להשמדה
המונית, ושעליה פיקח האבר באופן אישי, נפגעו 15,000 אלף
בני-אדם ונהרגו כ-5,000. האבר, לפי ספרו של ראובני, היה מרוצה
מהתוצאה ("העיקר שהכלור שלי עבד"), אבל הצטער להיווכח כי
רוב ההרוגים אינם צרפתים, אלא אפריקאים שגויסו במושבות צרפת
באפריקה; והיכה על חטא על כך שלא הצליח לשכנע את הגנרלים
לעשות שימוש נרחב יותר בנשק החדש ("אפשר היה לנצח שם את
המלחמה, אבל הגנרלים לא האמינו בי")..
.
דמותו הטראגית של האבר, שהוזמן על-ידי ידידו-יריבו ויצמן
לארץ-ישראל, אך בסופו של דבר לא הגיע אליה ומת בשווייץ,
שבתה את דמיונו של ראובני. הוא מביא את רצף (שלא לומר בליל)
מחשבותיו של האבר, על ערש מותו בשווייץ. זכרונות, אהבות,
הצטדקות עצמית, ניסיונות נואשים להבין את עצמו ולסנגר על הדרך
שבה פעל ובה ניהל את חייו. הרציונליות האופיינית של המדען
הגרמני, נשברת באופן מאוד לא צפוי ולא "מסודר", ומתחתיה
מבצבצת נפש מסוכסכת, אגוצנטרית משהו, טראגית בבירור.
מבקשת – בראש ובראשונה מעצמה – סליחה ומחילה, ואם אי-אפשר
לקבל את אלה, היא מנסה להתכנס לכלל הבנה.
.
הספר מתנהל כלולאה מוזרה בזמן (לולאה מוזרה, אם לקבל את
הגדרתו של דאגלס הופשטטר, היא איזכור עצמי, או סוג של
טאוטולוגיה. הסבר שאינו מסביר. מעגל שאינו נסגר, אלא דווקא
מתקדם בכיוון כלשהו במבנה ספירלי שנראה אין-סופי). העיתונאי
שנשלח לראיין אם ערבייה שכולה ("על רקע פלילי") בחיפה
("עיר שהתעשייה הכימית שלה היא פשע מתמשך"), בולם
בפתאומיות את רכבו ("משהו ערטילאי חצה את הדרך לפני"),
ורוכב אופנוע היפראקטיבי פוגע בו מאחור. שניהם נפגעים
ומאושפזים זה לצד זה. שניהם מודים זה לפני זה ש"דרסו את
הישות השחורה, אדונית המוות הערבייה, שחזרה כדי לקחת
את מדינת היהודים". או, בלשון אחרת, "מנענו את ההתרבות
של נאוזומי סודו, שיכול לשכפל את התאים שלו, למרות
שהוא צם עד מוות".
.
עיתונאי קשה יום, ספקן ופרגמטי, עם תמהוני בן 23 שנראה
שהוא מעין גלגול של נשמתו המיוסרת של פריץ האבר, שמכנה
את עצמו "הרוצח השכיר של העם היהודי", ושמדבר על
עקרונות הזן, ועל הסכנה של השתלטות התוהו על היקום הממשי.

.
דמדומים
.
"החיפוש אחר הידע, הוא החיפוש אחר המוות". זה המשפט הפותח
את החלק האמצעי, הארוך, של הספר. פרק דמדומי הגסיסה של
פריץ האבר בשווייץ. לולאה מוזרה נוספת שולחת את האבר לאיזכור
של ראובני עצמו ושל ספרו, פשר המעשים ("שלא העיר שום הד
כי לא היה לו כסף ליחסי ציבור"). אבל בברירה לאן לגלגל את
נשמתו, בחר האבר – בדרך מדעית, מנומקת וצלולה – באופנוען
בן ה-23, כשהוא דוחה את העיתונאי הפיקטיבי, ואת ראובני
שמספר את הסיפור הזה, ככל הנראה, כמעין "סופר חצר",
שכיר יום. ככה זה, כשלולאה מוזרה נוספת, שמעבירה אותך
ממצב של בשר ודם למצב של ישות דיגיטלית שמשודרת בלולאה
באיזה ערוץ נידח ("רוצים, פותחים. רוצים, סוגרים"). אבל זה
נותן זמן בשפע. וכשיש זמן בשפע, אפשר לשקול דברים
לעומק ולהגיע להחלטות מסודרות.
.
הדמדומים מובילים את האבר, את הגיבורים האחרים, את הסופר
ואת קוראיו למשחק של כיסאות מוסיקליים, שבמהירות מתחלף
במערבולת כאוטית, בלתי נצפית מראש, של עירבוב מונחים,
עקרונות וערכים, בין גרמניה, לישראל, גרמנים ויהודים,
גזענות והומניזם, הצטיינות וקונספירציה. ראובני תוקף במרירות
של מפסידים את שביעות הרצון העצמית שלנו. הישראלים.
"למה גרמניה שונאת אותנו?" שואל האבר את הקייזר
בפגישתם. והוא ממשיך, מעבר למרחב ולזמן, במובאה
(או שמא זה המקור?) מ"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין:
"הרי אנחנו אנשי בסדר. אנשי בסדר גמור".
.
ההיסטוריה של התנועה הציונית מתערבבת ללא הכר בזו של
התנועה הנציונל סוציאליסטית. האבר, שמחשבותיו (הדיגיטליות?)
נעות לפנים ולאחור בזמן, מתייחס לחייהם ולמותם של גולדה
ובגין, ולרציחות הפוליטיות של יצחק רבין וולטר רתנאו. כאן
כבר נעשית הקבלה של ממש בין ישראל של ימינו לבין רפובליקת
ויימאר שחצצה בין שתי מלחמות העולם, ושחלקים ממנה ניסו
ככל יכולתם, לעמוד בפרץ ולמנוע את המלחמה השנייה. כמה
מהגרמנים הוויימארים, אם נרצה או לא נרצה, היו "אנשי בסדר.
אנשי בסדר גמור".
.
הזהב של גרמניה
.
במיוחד, לפי האבר וראובני, אמורים הדברים במדענים. "אנחנו,
המדענים הגרמנים, בהם יהודים, בהם כחולי עיניים, בהם שבי
שיער, בהם פחדנים, בהם לובשי בגדי נשים, בהם אוהבי ספר,
היינו הזהב של גרמניה. סיפקנו לה אמוניה, ואחר-כך נשק. עשינו
את זה למען המולדת שלנו. למרות שרוחות אחרות נשבו כל
הזמן. מי שרצה לשמוע את הנחיל שמע. מי שרצה לשמוע את
גרמניה מתכוננת לחסל את הנחיל – שמע".
.
וההקבלה באה בסמיכות מקום: ,מה יעשה בסופו של דבר פטריוט
ישראלי, איש מדע מובהק, אולי זוכה פרס נובל. אם אכן יתברר
שהאופי הלאומי של המוסלמים הוא דתי לחלוטין, וכי כוונתם היא
להשמיד, בפועל, את ישראל, יפתח אותו מדען אמצעים לחיסול כל
אויב. ובכלל זה חיסול באמצעות נשק כימי, ביולוגי או אטומי".
.
נ.ב.
.
בחלק השלישי, העיתונאי כותב מחזה על אחרית ימיו של האבר,
והאופנוען משחק בהצגה את תפקיד החייל הנאצי. הנה המילים
האחרונות שלו, הסוגרות את סיפור העלילה.
.
חייל נאצי (פונה להאבר השוכב על האלונקה): "איפה הגואל
שלך? איפה הרוצח השכיר שלך? איפה החיה השחורה
מארץ-ישראל? מה? איפה הקול האלוהי, הקול שדיבר? מה
הוא אמר לך? מה הוא אמר?". (יורה בו).
.




תגובה אחת לקטע “הרוצח השכיר של העם היהודי. יותם ראובני מתפרץ לעולמו המסוכסך של היהודי שהמציא את גז הציקלון-בה, ששימש להמתת יהודים בשואה”

  1. יותם ראובני כתב\ה:

    יבשם שלום,
    קודם כל אני לא יודע ממה אני מוקסם יותר: מעצם העובדה שנתקלתי לגמרי במקרה במאמר מבריק על סבר מוקשה ועל נושא סופר סבוך, או מכך שזה אתה. ובעצם מי אם לא אתה יכול היה לכתוב את זה, להבין כל פרט, כולל את הצורך בזקנה, בעיתונאי, בצעיר ובהצגה הקטנה שבסוף. ואיך הגעתי לזה? אני מודה שעד היום לא חיפשתי כי לא האמנתי שמישהו כתב על הספר,כפי שלא כתבו בעתונים הכתובים. אבל איזו הפתעה. אני מעיין באינטרנט עכשיו בניסיון למצוא מישהו שיכתוב או יעשה תוכנית על הבר, על רקע הלוחמה הפסיגולגית הקרבה.
    תודה על הירחון המצוין שאתם שולחים לי כל חודש.
    יותם

כתיבת תגובה משלך לקטע

 Plugin developed by Jon Fox