Azgad.com » עלייתו ושקיעתו של הקמפיין השלילי. ממסמך הרפז – דרומה
Azgad.com

מחשבותניהול
עלייתו ושקיעתו של הקמפיין השלילי. ממסמך הרפז – דרומה

יבשם עזגד | כתיבת תגובה »   Share on Facebook

החל ממסמך הרפז, צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה, הסביבה הציבורית
בישראל הסכינה לעננה מתמידה, סמיכה יותר או פחות, של קמפיינים שליליים. יש מי שטוען בגאווה שהמציא אותם. יש מי שרק מתפאר ביכולתו להתפרנס מהם. אבל עכשיו, באה השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן ובפסק דין ארוך ומנומק, סתמה את הגולל על ענף פרנסה זה. הנה פסק הדין במלואו.
לא נגענו.
.
.
.
.
ת"א (תל-אביב-יפו) 1702-07 – אלי עזור ואח' נ' CanWest Global Communications Corp ואח' . תק-מח 2012(2), 14828
========================================

ת"א (תל-אביב-יפו) 1702-07
1. אלי עזור
2. מרקעי תקשורת בע"מ
נ ג ד
1. CanWest Global Communications Corp
2. ריצ'רד לייפסיק
3. ליאונרד אספר
4. מורל צור תקשורת בע"מ (נמחקה)
5. משה רונן

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
[20.6.2012]

כב' השופטת דר' מיכל אגמון-גונן

בשם תובעת 2 – עו"ד אשר אקסלרוד
בשם הנתבעים – עו"ד יונתן שיף ועו"ד מירית בן נאים

פסק דין

"שלושה דברים אי אפשר להשיב: זמן שחלף, חץ שנורה מקשת, ומילה שנאמרה" (מיוחס להיינריך היינה)

שרטוט גבולות המותר והאסור בסכסוך עסקי עומד במרכז התובענה שלפניי. האם בסכסוך עסקי יכול לנקוט כל אחד מהצדדים בכל טקטיקה ובלבד שאינה פלילית? האם נאפשר "ג'ונגל עסקי"? האם מתאימה כאן האמרה העממית: "הכל מותר באהבה ובמלחמה"?
בין התובעת 2, מרקעי תקשורת בע"מ (להלן: "מרקעי תקשורת"), אחת החברות הפרטיות שבשליטתו של מר אלי עזור (להלן: "עזור" או "התובע") לנתבעת 1, CanWest Global Communications Corp (להלן: "קאנווסט"), התגלע סכסוך בנוגע לרכישת הג'רוזלם פוסט. הסכסוך הועבר לבוררות בניו-יורק.

בעוד מתנהלת התדיינות משפטית בניו-יורק, מופיעים בתקשורת פרסומים המכפישים את אלי עזור. בירור מעלה כי מקור הפרסומים הללו הוא במשרד יחסי הציבור מורל צור תקשורת בע"מ (להלן: מורל תקשורת). מאוחר יותר מתברר כי קאנווסט שכרה את משרד יחסי הציבור, במסגרת "תוכנית משחק" או במקור: "game plan" שמטרתה המוצהרת הינה לפגוע בעסקיו של עזור ולהכפיש את שמו. התוכנית כוללת דרכי פעולה רבות ביניהם פרסומים בתקשורת, פניות לבנק הנושה של עזור והחברות בשליטתו, פניה לשותפים עסקיים קודמים, לרשויות המס ועד פנייה לחברי כנסת, כדי לפעול כנגד עסקים אחרים של מר עזור (בעיקר נגד חברת צ'רלסטון הפועלת בתחום שידורי הספורט).
במשפט לא התברר האם כל דרכי הפעולה הללו אכן מומשו. אולם, מתעוררת השאלה האם דרך פעולה זו, של הכנת תוכנית שמטרתה "להרוס" תדמיתית ועסקית מתחרה היא לגיטימית, או שמא יש לתובע תרופה. האם אכן קיימת עילה תביעה מתחום דיני הנזיקין או דיני לשון הרע, כנטען על ידי התובעים בכתב תביעתם, בגין הפרסומים האמורים ובשל גיבושה של תכנית המשחק כאמור והוצאתה אל הפועל? אלו, בתמצית, המחלוקות שלפני.
1. הנפשות הפועלות
התובע, מר אלי עזור, הוא איש עסקים ובעל מניות בחברות שונות בתחום התקשורת ובכלל זה בעיתונות, ברדיו ובתחום של זכויות שידור בטלוויזיה.
התובעת 2, מרקעי תקשורת, היא אחת החברות הפרטיות שבשליטתו של עזור בתחום המדיה והתקשורת הישראלית, ובכלל זה פעילות דפוס של עיתונים ומקומונים שונים, זכויות שידור ברדיו ובטלוויזיה, פרסום באמצעות שילוט חוצות וכיו"ב. מרקעי תקשורת מנוהלת על ידי מר איל גולן (להלן: "גולן"), יד ימינו של עזור ומי שאף הגיש תצהיר עדות ראשית במסגרת התובענה דנן.
הנתבעת 1, קאנווסט, הינה ענקית תקשורת קנדית, אשר בבעלותה החזקות בתחנות טלוויזיה, הוצאה לאור, רדיו, ערוצים ייעודיים בכבלים, פרסום חוצות ואתרי אינטרנט ברחבי העולם ובעיקר בקנדה.
הנתבע 2, מר ריצ'ארד לייפסיק (להלן: "לייפסיק"), שימש במועדים הרלבנטיים לתובענה כסגן הנשיא והיועץ המשפטי של קאנווסט.
הנתבע 3, מר ליאונרד אספר (להלן: "אספר"), הוא בעל השליטה והמנכ"ל של קאנווסט. במועדים הרלבנטיים לתובענה, החזיקה משפחת אספר בכ- 40% ממניות קאנווסט.
הנתבעת 4, מורל צור תקשורת בע"מ (להלן: "מורל תקשורת"), הינה חברה המתמחה ביחסי ציבור, פרסום ומתן שירותי ייעוץ לתקשורת ואסטרטגיה בתחום יחסי הציבור. בהסכמת הצדדים, נמחקה מורל תקשורת מכתב התביעה ביום 29.10.08.
הנתבע 5, מר משה רונן (להלן: "רונן"), שימש במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה כיועץ עסקי של הנתבעים 1-3 לענייני יהדות וישראל. על פי הנטען, רונן תיווך בין הנתבעים 1-3 לבין מורל תקשורת לצורך שימוש בשירותיה וכן נטל חלק בכל ההתנהלות מולם ומול התובעים.
לשם הנוחות, יכונו להלן נתבעים 1-3 ו-5 ביחד: "הנתבעים".
2. סיפור המעשה
א. הסכסוך בעניין הג'רוזלם פוסט
בפתח הדברים יש להדגיש כי הסכסוך המשפטי בעניין הג'רוזלם פוסט אינו נשוא התביעה שלפניי. הסכסוך התנהל והסתיים בניו-יורק. אולם, יש חשיבות לעמוד על טיבו של הסכסוך כדי לבחון האם, אכן, קאנוואסט, כפי שטוען עזור, נקטה מהלכים שאינם לגיטימיים בכדי להשפיע על עזור להסכים לתנאיה שלה.

במהלך שנת 2004 ניהלה מרקעי תקשורת משא ומתן עם קאנווסט לגבי האפשרות לרכוש במשותף את קבוצת החברות המחזיקה בבעלותה את עיתון הג'רוזלם פוסט וכלי תקשורת הנלווים לו, ובכלל זה את חברת הפלשתיין פוסט בע"מ (להלן: "קבוצת הפוסט"), מידי תאגיד התקשורת הבינלאומי Hollinger International Inc. (להלן: "הולינג'ר"). במקביל למשא ומתן בינן לבין עצמן, ניהלו שתי החברות גם משא ומתן ישיר עם הולינג'ר בקשר לתנאים לרכישת קבוצת הפוסט.
במסגרת המשא ומתן בינן לבין עצמן, חתמו מרקעי תקשורת וקאנווסט על מכתב כוונות ביום 11.6.04 ומאוחר יותר, ביום 10.11.04, חתמו הצדדים על מכתב נוסף, המתקן את מכתב הכוונות (להלן, ביחד: "זיכרון הדברים"). בעיקרו של דבר, קבע זיכרון הדברים, כי קבוצת הפוסט תוחזק על ידי ישות משפטית משותפת בבעלות קאנווסט ומרקעי תקשורת, כי לקאנווסט יהיה רוב בדירקטוריון החברה, כי קאנווסט תקבע את המדיניות האדיטוריאלית של העיתון בהתייעצות עם מרקעי תקשורת וכי הצדדים ינהלו משא ומתן בתום לב לחתימת הסכם מפורט.
בסופו של יום, מרקעי תקשורת רכשה לבדה את קבוצת הפוסט מידי הולינג'ר ובאותו היום נמכרה קבוצת הפוסט לעזור. המשא ומתן בנוגע לשותפות אפשרית בין קאנווסט לבין מרקעי תקשורת נמשך גם לאחר הרכישה, אולם הוא הסתיים ללא תוצאות.
לגרסת התובעים, לאחר שהמשא ומתן הגיע לכדי מבוי סתום, איימו הנתבעים לנקום, להראות לתובעים "חור שחור מהו" (היקף התחיבויות קבוצת הפוסט לא היה ברור ועזור השתמש, במהלך המו"מ בין הצדדים, בביטוי "חור שחור" לתיאור היקף התחייבויות קבוצת הפוסט) – ו"להרוס את התובעים". הנתבעים הכחישו את הדברים.
ביום 20.1.05, לאחר כישלון המשא ומתן, הגישה קאנווסט בקשה לאיגוד הבוררות האמריקאי לפתיחת הליך בוררות בניו-יורק כנגד מרקעי תקשורת, בטענה כי מרקעי תקשורת ועזור הפרו את התחייבותם, המעוגנת בזיכרון הדברים, להמשיך ולנהל משא ומתן בתום לב לחתימת הסכם מפורט לרכישת קבוצת הפוסט. קאנווסט טענה, כי לאחר שקבוצת הפוסט כבר הייתה בידיו, וכתנאי להכנסת קאנווסט לעסקה, דרש עזור לשנות את התנאים העיקריים שנקבעו בזיכרון הדברים. כך, בין היתר, תבע עזור כי קאנווסט תהייה במיעוט בחברה המשותפת וכי לקאנווסט לא תהא הזכות לקבוע את המדיניות האדיטוריאלית של העיתון. בד בבד עם הבקשה, הגישה קאנווסט בקשה לצו מניעה זמני לבית המשפט בניו-יורק כנגד מרקעי תקשורת, במסגרתה ביקשה, בין היתר, לאסור על מרקעי תקשורת לבצע פעולות הקשורות בניהול השוטף של קבוצת הפוסט וכן לאסור על עשיית דיספוזיציה במניות או בנכסים של קבוצת הפוסט.
ביום 11.2.05 הגיש עזור המרצת פתיחה, בבית המשפט המחוזי בירושלים, כנגד הפלשתיין פוסט בע"מ, הג'רוזלם ריפורט פבליקיישנס בע"מ וקאנווסט, במסגרתה ביקש מבית המשפט להצהיר, בין היתר, כי הוא בעל הזכויות המלאות במניות הפלשתיין פוסט בע"מ וכי זכויותיו נקיות מכל זכות של צד שלישי, לרבות של קאנווסט (ה"פ 4043/05).
מאוחר יותר, הגישה קאנווסט בקשה לתיקון תביעתה בבוררות בניו יורק (ולתיקון הבקשה לצו מניעה) על מנת לצרף את עזור להליך.
הליכי הבוררות בניו-יורק הסתיימו, בסופו של יום, בהכרעה לטובת מרקעי תקשורת ועזור, ובפסק הבוררות הסופי שניתן על ידי הבורר ג'ון וילקינסון ביום 30.5.06, נדחו כל טענותיה של קאנווסט כנגד התובעים. הבורר מצא, כי זיכרון הדברים שעליו חתמו הצדדים אינו עולה לכדי הסכם מחייב, אולם הוא מהווה התחייבות לנהל משא ומתן בתום לב לכריתתו של הסכם מחייב. כפי שהבהיר הבורר בפסק הבוררות, התחייבות כאמור חוסמת צד מלהתכחש לעסקה, או לנטוש את המשא ומתן, או לעמוד על תנאי שאינו עולה בקנה אחד עם ההסכמה המקדמית. הבורר הגיע לכלל מסקנה, כי התובעים לא הפרו את התחייבותם לשאת ולתת בתום לב ועל כן לא הפרו את זיכרון הדברים (פסק הבורר צורף כנספח א' לתצהיר עדות ראשית של גולן מטעם התובעים).

ב. ההתקשרות עם מורל תקשורת ותכנית המשחק
אין חולק, כי במקביל לנקיטת הליכי בוררות כנגד התובעים, שכרו הנתבעים שירותי יחסי ציבור ממורל תקשורת ובין הצדדים אף נחתם הסכם שכר טרחה ביום 3.2.05 (הוגש וסומן נ/7). הסכם זה הגיע לידי התובעים לאחר הגשת התביעה וזאת במסגרת הליך גילוי המסמכים עם מורל תקשורת, בטרם מחיקתה מכתב התביעה.
על המטרה שעמדה ביסוד ההתקשרות עם מורל תקשורת ועל היעדים שביקשו הנתבעים להשיג באמצעותה חלוקים הצדדים. לגרסת התובעים, הנתבעים ביקשו בדרך זו להכפיש את שמם הטוב ולחסלם מבחינה עסקית וזאת, בהמשך ישיר לאיום המפורש שהפנו כלפי התובעים כי "יחסלו אותם", ככל שלא תושלם העסקה לשביעות רצונם. בס' 13 לתצהירו, פרט מר גולן לעניין זה וציין כי: "מר לייפסיק אף הוסיף איומים על נקמה צפויה ואמר: "אני רוצה להרוס אתכם"".
לגרסת הנתבעים, כל שביקשו היה להגן על שמם הטוב, להביא את עמדתם בעניין הסכסוך לידיעת הציבור ולשדר לתובעים ולציבור כי ברצונם להמשיך עם העסקה. לייפסיק ואספר (מטעם הנתבעים) הכחישו מפורשות בתצהיריהם את טענות התובעים, וטענו כי לא הייתה כוונה "להרוס" או לפגוע בתובעים (סעיף 11 לתצהיריהם).
במסגרת ההתקשרות בין הצדדים, ערכה מורל תקשורת, לבקשת הנתבעים, מסמך נושא תאריך 2.2.05 שכותרתו"Jerusalem Post Project Preliminary Game Plan"(להלן: "תכנית המשחק" או "התכנית", נספח י"ד לתצהיר גולן). גם מסמך זה, כקודמו, הגיע לידי התובעים במסגרת הליך גילוי המסמכים עם מורל תקשורת. לגרסת התובעים, תכנית זו, שמטרתה, הלכה למעשה, חיסול שמו הטוב של עזור ופגיעה בעסקיו, היוותה את הבסיס לפעולות הנתבעים ובכלל זה הפרסומים נשוא התביעה, אשר לגבי העברתם לתקשורת ע"י מורל תקשורת, אין מחלוקת. לגרסת הנתבעים, תכנית המשחק נדחתה על ידם מכל וכל.

ג. הפרסומים נשוא התביעה
הפרסומים נשוא התביעה יובאו להלן בסדרם הכרונולוגי ותוך חלוקתם למספר סדרות של פרסומים, כפי שנעשה בכתב התביעה ובתצהירו של גולן, באשר כך גם התייחסו אליהם ב"כ הצדדים במהלך הדיון לפני. לגבי חלק מהפרסומים, ברור כי מקורם הוא במורל תקשורת. במקום שיש מסמך מטעם מורל תקשורת הקודם לפרסום בעיתון יצוין הדבר במפורש. בשלב זה מובאים הפרסומים הרלבנטיים כפי שהם. ניתוח תוכן הפרסומים והשאלה אם יש בהם משום הוצאת לשון הרע, ייערך בהמשך.
(1) סדרת פרסומים א'
ביום 27.1.05 התפרסמה בעיתון "גלובס" ידיעה של יעל גאוני הנושאת את הכותרת "קבוצת קנווסט הקנדית בתגובה על המחלוקת עם אלי עזור ב"ג'רוזלם פוסט": זו סחיטה". בידעה נכתב, בין היתר, כך:
"מחריף המאבק בין אלי עזור לבין חברת קנווסט, על רקע שליטתם המשותפת בעיתון "ג'רוזלם פוסט" שלא יצאה לפועל. החברה הקנדית הגיבה אתמול על הפרסומים האחרונים בעניין העיסקה בהגדירה אותם כ"סחיטה"..". (ראו נספח ב' 1 לתצהיר גולן).
אותה ידיעה הופיעה בשינויים קלים גם באתר האינטרנט של עיתון "גלובס", בעברית ובאנגלית וכן באתר האינטרנט של עיתון "הארץ" (ראו, בהתאמה, נספחים ב' 2, ב' 3 ו- ב' 4 לתצהיר גולן).

ביום 28.1.05 התפרסמה במוסף "The Marker" של עיתון "הארץ" ידיעה של רוני קורן-דינר הנושאת את הכותרת "המאבק על "ג'רוזלם פוסט": קאנווסט מאשימה את אלי עזור בסחיטה".
בידיעה נכתב, בין היתר, כדלקמן:
""סחיטה" – כך כינתה בהודעה חריפה שהוציאה בקנדה חברת קאנווסט, בשליטת משפחת אספר, את המהלכים האחרונים שביצע שותפם הפוטנציאלי בעיתון "ג'רוזלם פוסט", אלי עזור. קאנווסט מאשימה את עזור בשינוי חלקים מהותיים בהסכם ביניהם ובכוונה להשתלט על העיתון, בניגוד לסיכום כי החברה תחזיק בשליטה. "המו"מ בין הצדדים נוהל שלא בתום לב" כתב בהודעה עו"ד ריצ'רד לייפסיק המייצג את קאנווסט, "זו הייתה סחיטה, פשוטו כמשמעו".." (ראו נספח ג' 1 לתצהיר גולן).
אותה ידיעה הופיעה בשינויים קלים גם באתר של "The Marker" בעברית ובאנגלית (ראו, בהתאמה, נספחים ג' 2 ו-ג' 3 לתצהיר גולן).
(2) סדרת פרסומים ב'
ביום 13.2.05 (לאלר הסכם ההתקשרות בין הנתבעים למורל תקשורת), התפרסמה באתר האינטרנט של העיתון "גלובס" ידיעה של שמואל דקלו הנושאת את הכותרת: "המאבק מתחמם: עזור מבקש מביהמ"ש להצהיר כי הוא בעלי "ג'רוזלם פוסט"". בידיעה נכתב, בין היתר, כך:
"איש העסקים אלי עזור פנה בסוף השבוע לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להצהיר כי הוא הבעלים של "ג'רוסלם פוסט". בתביעה שהגיש עזור לבית המשפט הוא מציין, כי בדעתו להגיש נגד חברת קאנווסט תביעת פיצויים בשל הנזקים שנגרמו לו ועדיין נגרמים, וכי החברה מוציאה עליו לשון הרע ופוגעת בעסקיו, בקניינו ובמעמדו.
..
מקבוצת קאנווסט נמסר בתגובה כי אלי עזור הפר הסכם מפורש עם קאנווסט שבו התחייב להעביר לחברה מחצית ממניות ג'רוסלם פוסט. קאנווסט קוראת לבית המשפט שלא לאפשר לעזור לבצע תעלולים משפטיים בניסיון להתחמק מהסכם כתוב ומפורש. הקודים העסקיים שעל פיהם פועל עזור אומרת קאנווסט אינם מקובלים בעולם העסקים בו מתנהלות עיסקאות על פי חוזים שנחתמים ולא נגררות לבתי המשפט." (ראו נספח ד' לתצהיר גולן).
ביום 14.2.05 התפרסמה במוסף "The Marker" של עיתון "הארץ" ידיעה של תמרה לב הנושאת את הכותרת: "אלי עזור מבקש מביהמ"ש להצהיר כי הוא בעל המניות היחיד ב'ג'רוזלם פוסט'". בידיעה נכתב, בין היתר, כי:
"הסכסוך בין אלי עזור לבין שותפתו הקנדית בג'רוזלם פוסט, קאנווסט, עלה מדרגה נוספת כאשר בסוף השבוע ביקש עזור מבית המשפט המחוזי בירושלים להצהיר כי הוא בעל המניות היחידי בפלשתיין פוסט – החברה שבבעלותה העיתונים ג'רוזלם פוסט והג'רוזלם ריפורטר….
תגובת קאנווסט: "אלי עזור הפר הסכם מפורש בו התחייב להעביר לקאנווסט מחצית ממניות 'ג'רוסלם פוסט'. קאנווסט קוראת לא לאפשר לעזור לבצע תעלולים משפטיים בניסיון להתחמק מהסכם חתום. הקודים העסקיים שעל פיהם פועל עזור אומרת קאנווסט אינם מקובלים בעולם העסקים שבו מתנהלות עיסקאות על פי חוזים"." (ראו נספח ה' 1 לתצהיר גולן).
אותה ידיעה הופיעה בשינויים קלים גם באתר האינטרנט של "The Marker" בעברית (ראו נספח ה' 2 לתצהיר גולן).

(3) סדרת פרסומים ג'
ביום 1.3.05 התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה של גולן חזני הנושאת את הכותרת: "קנווסט תבקש מביהמ"ש לבטל מכירת 12% ממניות ג'רוזלם פוסט לברדוגו". בידיעה נכתב, בין היתר, כדלקמן:
"החברה הקנדית קנווסט מתכוונת לפעול בדרכים משפטיות כדי לבטל את העיסקה לרכישת 12% ממניות העיתון ג'רוזלם פוסט ע"י יעקב ברדוגו ופרופ' רון שפירא…
קנווסט ואיש העסקים אלי עזור נמצאים בימים אלה בעיצומו של סכסוך משפטי. בין שני הצדדים מתקיים הליך בוררות בניו-יורק, שאותו יזמה קנווסט…
היועצים המשפטיים של קאנווסט אמרו אתמול כי "לפי חוות דעתנו, מכירת המניות לברדוגו מהווה הפרה של ההסכם החתום בין הצדדים, לפיו לקנווסט הזכות לקבלת 50% ממניות הג'רוזלם פוסט. אנחנו מתכוונים לנקוט בצעדים הדרושים כדי לבטל מכירה זו. יתר על כן, פעולה זו מצביעה על כך שעזור נמצא בלחץ כספי כבד." (ראו נספח ו' 1 לתצהיר גולן).
אותה ידיעה הופיעה בשינויים קלים באתר האינטרנט של "Ynet" (ראו נספח ו' 2 לתצהיר גולן).
(4) סדרת פרסומים ד'
ביום 7.3.05 התפרסם במוסף "The Marker" של עיתון "הארץ", ראיון של הדר חורש עם אספר, שבו אספר מצוטט כך:
"'אנשים שהכרתי בקנדה הכירו בינינו", אומר אספר על עזור, "ואמרו לי שהוא בסדר. זו הייתה טעות לעשות איתו עסקים. הוא יכול להחליט שהוא לא רוצה בשותפות איתנו אבל זה לא מקנה לו את הזכות לבעוט אותנו החוצה מהעסקה. עכשיו אומרים לי שזהו דפוס עסקים קבוע שלו, לריב עם שותפים." (ראו נספח ז' 1 לתצהיר גולן).
אותו ראיון הופיע גם באתר האינטרנט של עיתון "הארץ" (ראו נספח ז' 2 לתצהיר גולן).
(5) סדרת פרסומים ה'
ביום 14.3.05 הוציאה מורל-תקשורת הוציאה הודעה לתקשורת מטעם קאנווסט שכותרתה: "ניצחון לקבוצת קאנווסט: ביהמ"ש העליון בניו יורק הוציא צו מניעה כנגד אלי עזור בפרשת הג'רוזלם פוסט". בהודעה נכתב כך:
"ניצחון נוסף לקבוצת קאנווסט הקנדית במאבק המשפטי כנגד אלי עזור על ג'רוזלם פוסט. בית המשפט העליון בניו יורק אישר בסוף השבוע צו מניעה זמני כנגד אלי עזור והנהלת הג'רוזלם פוסט אשר מונע מהם ביצוע צעדים ושינויים חד צדדיים בעיתון עד שיתברר העניין המשפטי.
בנובמבר 2004 חתמו אלי עזור וקבוצת קאנווסט על הסכם רכישה משותף של העיתון, אולם מאז החתימה, הפר אלי עזור את תנאי ההסכם, סירב להעביר מחצית ממניות העיתון כפי שנחתם וביצע שינויים ארגוניים באופן חד צדדי בעיתון אשר בין היתר כללו פיטורי 15 עובדי דפוס ללא הודעה מוקדמת.
קבוצת קאנווסט הודיעה כי לא תאפשר לאלי עזור להפר הסכם שעליו הוא חתם ותמשיך להיאבק בניסיונותיו להשתלט על העיתון ולערוך בו שינויים המאותתים על לחץ כספי כבד שכנראה הוא שרוי בו."
(ראו נספח ח' לתצהיר גולן).

ההודעה לתקשורת פורסמה באופן חלקי באותו היום באתר עיתון "גלובס". בידיעה של יעל גאוני, הנושאת את הכותרת "קבוצת קנווסט קיבלה צו מניעה במעמד צד אחד נגד אלי עזור" נכתב, בין היתר, כך:
"קנווסט לא מוותרת: פנתה שוב לבית המשפט בניו יורק לבקשת צו מניעה נגד מרקעי תקשורת בפרשת ה"ג'רוזלם פוסט". בית המשפט בניו יורק אישר בסוף השבוע את הבקשה לצו מניעה במעמד צד אחד. לא מן הנמנע כי צו מניעה זה יבוטל כפי שקרה בפעם הקודמת, לפני כחודשיים, אז הוצא צו מניעה במעמד צד אחד שבוטל לאחר מכן…
מקנווסט נמסר היום כי "בנובמבר 2004 חתמו אלי עזור וקבוצת קנווסט על הסכם רכישה משותף של העיתון, אולם מאז החתימה, הפר אלי עזור את תנאי ההסכם, סירב להעביר מחצית ממניות העיתון כפי שנחתם וביצע שינויים ארגוניים באופן חד צדדי בעיתון, אשר בין היתר כללו פיטורי 15 עובדי דפוס ללא הודעה מוקדמת. קבוצת קנווסט הודיעה כי לא תאפשר לאלי עזור להפר הסכם שעליו הוא חתם ותמשיך להיאבק בניסיונותיו להשתלט על העיתון ולערוך בו שינויים המאותתים על לחץ כספי כבד שכנראה הוא שרוי בו.".. "
(ראו נספח ט' 1 לתצהיר גולן).
אותה ידיעה הופיעה בשינויים קלים באתר האינטרנט של "גלובס" באנגלית (ראו נספח ט' 2 לתצהיר גולן).
כפי שניתן לראות מהקטעים המודגשים, מרבית ההודעה שמסרה מורל תקשורת פורסמה בכתבה.
(6) המכתב לבנק לאומי
ביום 1.4.05 שלח לייפסיק מכתב בשם קאנווסט לגב' גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי, בו נכתב, בין היתר, כדלקמן:
"2. After MTG had acquired the JP Group according to the agreement between itself and CanWest, Azour decided to break the agreement with CanWest, and to deny the clear obligations incumbent upon MTG and him. In absolute violation to of his and MTG`s obligations….
6. Any transaction which has been made or which may be made regarding the aforementioned assets and rights, directly or indirectly, with Azour or with anyone acting on his behalf, including the companies under his control (including the JP Group), is based upon fragile foundations, and is subject to any and all claims now or hereafter asserted by CanWest in this matter. Anyone entering into such a transaction does so at the risk of same being treated as a nullity and for which he alone will be responsible…"
(ראו נספח י' לתצהיר גולן) (ההדגשות במקור – מ' א' ג').

(7) ההודעה לתקשורת בעניין המכתב לבנק לאומי
ביום 4.4.05 הוציאה מורל תקשורת הודעה לתקשורת מטעם קאנווסט, שבה פרסמה באופן חלקי את שנכתב במכתבו של לייפסיק לבנק לאומי. בכותרת ההודעה נכתב כך: "בקשתו של אלי עזור לבטל את צו המניעה שהוגש כנגדו בביהמ"ש העליון בניו יורק נדחתה שוב. עורכי הדין של קאנווסט במכתב לבנק לאומי: 'מי שישתף פעולה עם אלי עזור בעניין הג'רוזלם פוסט יישא באופן אישי בתוצאות". בהודעה של מורל תקשורת, נכתב כך:

"בקשתו של אלי עזור לבטל את הצו שהוצא נגדו – נדחתה שוב, בדיון בבית המשפט העליון בניו יורק, שנערך ביום ו', 01.04.05, הוחלט כי הבוררות המשפטית בעניין הג'רוזלם פוסט תיערך בספטמבר.
"כנגד אלי עזור עומד צו בית משפט בגין הפרת הסכם אשר מונע ממנו ומי מטעמו לבצע כל שינוי בג'רוזלם פוסט עד שיתברר העניין המשפטי. מי שישתף פעולה עם אלי עזור, בניגוד לצו בית המשפט, יישא באופן אישי בתוצאות" – כך נכתב במכתב מטעם היועץ המשפטי של חברת קאנווסט, ריצ'ארד לייפציג, למנכ"ל בנק לאומי גליה מאור, בעקבות הלוואה שלקח אלי עזור מהבנק לצוך מימון רכישת החלק שלו בג'רוזלם פוסט (50% ממניות העיתון).
עקב הפרת ההסכם בין קבוצת קאנווסט לאלי עזור ונוכח ביצוע צעדים חד צדדיים ע"י אלי עזור בעיתון ג'רוזלם פוסט, החליטו היועצים המשפטיים של קבוצת קאנווסט, להבהיר למנכ"ל בנק לאומי, גליה מאור, כי כל שיתוף פעולה עם אלי עזור בניגוד לצו משפטי תעורר תגובות חריפות מצד עורכי הדין של החברה.
"כל עסקה שתבוצע עם אלי עזור או נציגיו, באופן ישיר או עקיף, עומדת על בסיס רעוע מאד ותהיה חשופה לתביעה מצידה של חברת קאנווסט"
(ראו נספח י"א לתצהיר גולן).
הודעה זו פורסמה בו ביום באתר האינטרנט של העיתון "גלובס" בידיעה של יעל גאוני הנושאת את הכותרת: "קנווסט הקנדית מאיימת על גליה מאור: מי שיסייע במימון רכישת 'גרוזלם פוסט' – יישא בתוצאות". בידיעה נכתב, בין היתר:
"המאבק על הג'רוזלם פוסט' עולה מדרגה: עורכי הדין של קבוצת קנווסט הקנדית עברו לשלב האיומים. במכתב ששלחו לבנק לאומי, שמימן את רכישת ה'ג'רוזלם פוסט' על ידי מרקעי תקשורת של אלי עזור, נכתב כי מי שישתף פעולה על מרקעי תקשורת בעניין ה'ג'רוזלם פוסט' יישא באופן אישי בתוצאות…
במכתב של קנווסט נכתב כי כנגד מרקעי תקשורת עומד צו בית משפט בגין הפרת הסכם, אשר מונע ממנו ומי מטעמו לבצע כל שינוי ב"ג'רוזלם פוסט" עד שיתברר העניין המשפטי.
.. עוד נכתב במכתב כי כל עסקה שתבוצע עם מרקעי תקשורת שבשליטת עזור, באופן ישיר או עקיף, עומדת על בסיס רעוע מאד ותהיה חשופה לתביעה מצידה של קנווסט .."
(ראו נספח י"ב 1 לתצהיר גולן).
אותה ידיעה הופיעה בשינויים קלים גם באתר האינטרנט של עיתון "גלובס", באנגלית וכן במהדורה המודפסת של העיתון (ראו, בהתאמה, נספחים י"ב 2 ו-י"ב 3 לתצהיר גולן).
כפי שניתן לראות מהקטעים המודגשים, הדמיון בין המכתב לבנק לאומי, ההודעה של מורל תקשורת לתקשורת והפרסומים בתקשורת – רב ביותר.
(8) המכתב ליעקב ברדוגו וההודעה לתקשורת
ביום 20.6.05 הוציאה מורל תקשורת הודעה לתקשורת, לפיה לייפסיק כתב ליעקב ברדוגו, אשר רכש מעזור חלק ממניות הג'רוזלם פוסט, כי הרכישה היא בניגוד לצו מניעה שהוציא בית המשפט בניו-יורק, וכי כל מי שישתף פעולה עם עזור בניגוד לצו המניעה יישא באופן אישי בתוצאות.
להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 2.6.06 הוציאה קאנווסט הודעה לתקשורת שעניינה תוצאות פסק הבורר. ההודעה, המנוסחת באנגלית, הופצה לאמצעי התקשורת באמצעות סוכנות ידיעות אמריקאית, ונכתב בה, בין היתר, כך:

"The arbitrator found that the parties had entered into a binding agreement to negotiate in good faith to reach agreement on a joint venture to acquire the Jerusalem Post and other media businesses owned and operated by the Palestine Post Limited. The arbitrator further found that Mr. Azur refused to reaffirm the parties' agreement that CanWest and MTG would each own a 50% interest in the news paper. However he concluded that this did not constitute a breach of the agreement to negotiate in good faith."
(ההודעה לתקשורת הוגשה וסומנה נ/8).
3. טיב ההתקשרות עם מורל תקשורת, תכנית המשחק ומטרותיה – הפרק העובדתי
א. תכנית המשחק
משה רונן, שהיה איש הקשר בין הנתבעים למורל תקשורת, שלח למוטי מורל מייל (ביום 1.2.05 (מוצג נ/5)), ובו ביקש ממורל להכין תכנית שתהיה בסיס לשיחה. לדבריו, באותו מייל, עד לאותו שלב הנתבעים שוחחו עם מוטי מורל בדבר רצונותיהם, והעבירו לו חומר, ועכשיו הגיע "תורו" של מורל לגבש הצעה. בעקבות מכתב זה, ביום המחרת, מורל תקשורת הגיש לנתבעים Game Plan, תכנית משחק, בה מפרט מורל את הצעותיו. בתכנית, מיום 2.2.05 צוין, כי התכנית מוגשת לעיונם של הנתבעים לצורך דיון, שינויים ואישור. התכנית מפרטת שורת פעולות כדלקמן:

Due Date
Comments
Resource
Action

MZ, legal translator
Translate Affidavit, agreement & Restraining order

MZ, CW
Formulate CanWest Message Box

MZ
Prepare a profile of CanWest, Asper, and the Asper Foundation for the Media

MZ
Collect press clippings on all

CW, MZ
Engage Perlman

MZ
Locate reporters and media publications who will present our side of the story

Positive & Negative
MZ
Brief reporters and provide them with translate materials

Positive & Negative

Publish our side of the story

MZ, BP
Talk to Avi Golan (Tzur knows him personally) and get information

MZ
Talk to David Horowitz

MZ, BP
Find out details about EA's controversial business tactics from former business associates and others

Negative Azour
MZ
Attempt to initiate negative profile article about EA in the press

MZ, CW
Decide whether to publish fact of restraining order (good for turning the media tide in our favor, may be detrimental to investigation)

Negative Azour
MZ
If positive, brief reporters about CanWest being the first who dared take on Azour and his highway-robbery tactics

MZ
Talk to Gideon Meir to assist us in publicizing that CanWest is one of the few pro-Israel Media corporations in the word

MZ, JW
Confer with Weinrot for coordination and ideas

Positive CanWest
MZ
Arrange an interview with Leonard Asper and other people, whether by phone or send a reporter to Canada for the Interview

Negative Azour
MZ
Explore possibility of Union & Union action in Azour's printing press

Negative Azour
MZ
Explore ways to exploit public outrage at Azour's soccer broadcast policy – "How Charlton/Azour is ruining and corrupting the Israeli Soccer"

Confer with the managers of soccer clubs (Teomim, Hertzikowitz, Shahar etc.) and try to formulate with them ways to fight Charlton's control over soccer broadcasts that drives the public away from the stadiums

MZ
Initiate a second Knesset (Israeli Parliament) committee hearing about Azour`s unacceptable soccer broadcasts policies and pricing. A first hearing was conducted a few months ago with no results

Negative Azour
MZ
Publicize minutes of hearing

Negative Azour
MZ
Enlist an MK (member of Knesset) (one or more) to publicly attack Azour and Charlton

Attempt to have an MK submit a bill to grant the public either free soccer broadcasts or reduced price broadcasts, therefore benefiting the public and thwarting Azour's business

Negative Azour
MZ
Publicize submission of bill with media interview of MK

BP, MZ
Have Perlman acquire proof of breach of restraining order (if any)

MZ
Submit proof to CanWest's counsel

Negative Azour
MZ
Publish fact of breach in media

Positive CanWest
MZ
Initiate actions & media events designed to portray the Asper Foundation as a benefactor of Israel and word Jewry (may require attendance of LAsper in Israel

MZ, Israeli CPA, JW
Explore the option whether Azour's proposal to buy JP by himself first for tax purposes may constitute a plan for tax evasion. if so, get a reporter to bring up the story in the press and pressure Israeli income tax to start an investigation. pre-empt possibility of thwarting such investigating by leaking that income tax chief, Eitan Rob, may be on friendly terms with Azour due to a previous mutual business venture

Negative Azour
MZ
(Conditional): News items about income tax investigation of Azour

BP, MZ
Collect investigative material

MZ,CW
Decide which of the findings should be published in the media

Negative Azour
MZ
Publish the findings according to pre-set timetable

MZ, JW
If warranted: use findings to attempt a police investigation into Azour's business

Negative Azour
MZ
Publicize police investigation

Public Legitimacy for CW
MZ,CW
Initiate CanWest explorations into entering additional media business ventures in Israel – have LA meet with Israeli media principals to discuss possible partnerships and/or mutual ventures (for example, Ofer Nimrodi at Maariv daily newspaper) – to show CanWest's interest in investing in Israel

Positive CW
MZ
Publicizing the meetings

Public Legitimacy for CW
MZ,CW
Have LA meet with the Israeli minister of communications and/or the finance minister and/or other relevant ministers and discuss options for investing in the communications market in Israel

Positive CanWest
MZ
Publicizing the meetings

(הדגשות שלי – מ' א' ג').
מטרתה המוצהרת של תכנית המשחק נשוא דיוננו הינה לפגוע בעסקיו של עזור ולהכפיש את שמו. די, לצורך כך, לעיין במספר הפעמים בהן מופיעה המטרה: Negative Azour בתכנית המשחק שלעיל. מדובר בפרסומים בתקשורת, פניות לאיגוד המקצועי של עובדי הדפוס, פניות לרשויות המס ולחברי כנסת בעניין מדיניות שידורי הכדורגל של חברת צ'רלסטון. היינו, עניינים שאינם קשורים בכל צורה ואופן לעזור, מרקעי תקשורת ולעסקה בנוגע לג'רוזלם פוסט.

כיוון שתכנית המשחק ומטרתה ברורות על פני הדברים, הנתבעים הכחישו כי תכנית המשחק היוותה בסיס להתקשרות. גרסתם הינה, כפי שיפורט בהרחבה להלן, כי בעקבות אותה תכנית נערכה שיחת טלפון בה הבהירו כי הם מסתייגים מתכנית המשחק. באותה שיחה, לטענתם, הבהירו כי ברצונם שמורל תקשורת תביא לידיעת הציבור את האינטרסים שלהם בעסקה ואת תרומתה של משפחת אספר לישראל, הא ותו לא. לטענתם, בעקבות אותה שיחה נערך מסמך ההתקשרות בין הצדדים מיום 3.2.05 (מוצג נ/7), שאינו מאמץ את תכנית המשחק.
ב. סקירה וניתוח הראיות בנוגע לאימוץ תכנית המשחק ע"י הנתבעים
(1) עדותו של מר מוטי מורל באשר להתקשרות עם הנתבעים
על מהותו של המונח "Game Plan" העיד לפני מר מוטי מורל, בעליה של מורל תקשורת, כדלקמן (פרוטוקול מיום 22.12.11 עמ' 11 ש' 21-25):
"ש. מפנה לנספח י"א לתצהיר אייל גולן, אתה יכול להסביר את המונח"game plan".
ת. מגיע לקוח פורס את הבעיה שיש לו, אנחנו יושבים ורושמים את מה שהוא אומר ואח"כ אנו מנסים לתרגם לתכנית פעולה מסודרת בטבלה, הנתונים באים מהלקוח.
ש. זה יהיה נכון לומר שגם כך נעשה במקרה הזה.
ת. כן."
חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא במייל ששלח משה רונן למוטי מורל (נ/5), בו ביקש ממנו להכין תכנית, לאחר שהועברו אליו דרישות קאנווסט וחומרים בעניין.
על אישורה העקרוני של תכנית המשחק נשוא ענייננו על ידי מי מהנתבעים נחקר מורל, כך (שם, עמ' 11 ש' 26 עד עמ' 12 ש' 9):
"ש. המסמך הזה מוגש לצורך דיון, שינויים ואישור.

ת. כן.
ש. אכן כך היה בהמשך התגלגלות המסמך.
ת. עברו מאז הרבה שנים, אני לא זוכר שקיבלנו חתימה מאושרת. דיברנו על זה, ואכן לא כל מה שכתוב פה אכן בוצע. כמו שקורה ברוב המקרים.
ש. האם כפי שכתוב התוכנית כפי שהיא בפנינו נדונה ואושרה על ידי הלקוח.
ת. נדונה על ידי הלקוח, אני לא יכול לזכור אם כל הפרטים אושרו או רק חלקים, כמו שקורה בד"כ, הלקוח אומר אני רוצה פריט כזה וכזה ולא בהכרח את כל הפרטים. כך שאני לא יכול לזכור מה אמר הלקוח במקרה הזה.
ש. התכנית הזו הייתה בפני הלקוח והיא נדונה מולך והיא הוכנה בעקבות השיחות עם הלקוח.
ת. כן."
(כל ההדגשות לעיל ולהלן שלי – מ' א' ג').
באשר למטרות וליעדים שנקבעו בתכנית המשחק נשוא ענייננו ועל מידת הוצאתם אל הפועל נחקר מורל, כדלקמן (שם, עמ' 12 ש' 19 עד עמ' 14 ש' 23):
"ש. בעמודה השישית של הטבלה בעמוד השני, בפיסקה 7, מדובר על איתור פרטים באשר לטקטיקות שנויות במחלוקת של אלי עזור – האם זה היה ביוזמה שלך או של הלקוח.
ת. כשמעבדים את מה שהלקוח רוצה לתוכנית עבודה, צריך לאסוף מידע כי לא מספיק שהלקוח טוען טענות ולכן דורשים לאסוף מידע.

ש. האם הלקוח הציג בפניך מדעים לאושש טענות כאלה.
ת. היה מידע בעל פה. זה לא נחשב הוכחה, זה לא הספיק. צריך לבוא עם דברים נוספים.
ש. הציגו בפניך איזה שהיא עסקה שאפשר היה להסיק ממנה מסקנות לכיוון הזה.
ת. אני לא זוכר. אני זוכר שדיברו על שאלי עזור מנהל את עניינם בצורה לא תמיד שקופה ונקייה שהוא השאיר בשטח אנשים שנפגעו ממנו מבחינה עסקית. לכן כתבנו בוא נבדוק עם שותפים עסקיים קודמים של אלי עזור אם אפשר לקבל מהם אינפורמציה.

ש. נעשתה בדיקה כזו.
ת. אני חושב שכן, נעשתה בדיקה, דיברנו עם אדם אחד או שניים.

ש. היו תוצאות לבדיקה.
ת. אנשים אלה אמרו את מה שהיה להם להגיד בנושא, אני לא זוכר שעשינו עם זה משהו, אך נפגשנו איתם ושמענו מה היה להם להגיד.
ש. בפיסקה 8 לטבלה – ניסיון ליזום פרופיל שלילי בעיתונות לאלי עזור. מה נעשה בהקשר זה.
ת. אני לא זוכר. תראה לי את קטעי העיתונות אוכל לומר מה עשינו ומה לא עשינו, עברו שש שנים.
ש. בעמודה אחת לפני אחרונה באותה טבלה – נבדקה אפשרות ליצור קשר או ליזום קשר עם ועד העובדים או ארגון העובדים בדפוס – לאיזו תכלית.
ת. לא זוכר. אני יכול לעשות ספקולציה שמבוססת על היגיון. אולי קיבלנו מידע שאלי עזור מתייחס לא טוב לעובדים ורצינו לקבל מידע ולצרף את זה לתמונה הכללית.
..
ש. בשורה האחרונה בטבלה בעמ' 2, יש ציטוט ולפיו 'יש לבחון דרכים תחת כותרת איך צ'רלטון הורסת ומשחיתה את הכדורגל הישראלי'. בזמן שישבו איתך וקבעו את הסעיף הזה הציגו בפניך על הרס והשחתה של הכדורגל הישראלי על ידי צ'רלטון.
ת. אם זכרוני אינו מטעני, באותו זמן או כבר היה בתקשורת לפני שנכנסנו לתמונה טענות נגד צ'רלטון על מדיניות המחירים שלה בנושא ערוצי הספורט, כלומר אלה נתונים שקיבצנו מהתקשורת.
ש. בפיסקה לאחר מכן בעמוד 2, המשימה להיפגש עם המנהלים של קבוצות הכדורגל כדי להסית אותם נגד השליטה של צ'רלטון בשידורי הכדורגל. הרעיון הזה ממי?
ת. מהתקשורת, מאחר והמנהלים כבר הביעו בתקשורת חוסר שביעות רצון מהתנהלות של צ'רלטון.

ש. עשיתם משהו בעניין זה.

ת. לא זוכר שעשינו.
ש. בהמשך בא רעיון ליזום בהקשרים אלה פעילות בועדות הכנסת. של מי היה הרעיון הזה.
ת. אני חושב שלנו, זה פעולה סטנדרטית, שכאשר יש נושא בעל חשיבות ציבורית שנמצא ממילא בתקשורת ומעלים לכנסת כדי ליזום דיון בכנסת בנושא.

ש. מה נעשה בעניין.
ת. שוב, אני לא זוכר אם נעשה משהו.
ש. בהמשך בסעיף הבא – 'גיוס של חברי כנסת לצורך מתקפה פומבית על עזור ועל צ'רלטון', של מי היה הרעיון.
ת. זה היה דבר אינטגרלי מאחר והביקורת על צ'רלטון היתה כבר בתקשורת, אם יהיה דיון בכנסת מחפשים חבר כנסת שיתקוף את צ'רלטון.
ש. בהמשך רואים שיש פה ניסיון להעביר חוק שתכליתו להורות על שידורי חינם של כדורגל או הפחתת המחירים של שידורי הכדורגל כך כדי לפגוע בעסקיו של אלי עזור. של מי היה הרעיון.
ת. זה היה חלק מהרעיון של עבודה מול הכנסת.
ש. עד עכשיו אני חושב שלך היה ברור שהמטרות שהוצבו לא קשורות לנושא של ג'רוזלם פוסט.
ת. זה לא קשור לנושא של ג'רוזלם פוסט אלא לנושא עזור.
היינו, הוצע להפעיל לוביסטים בכנסת כדי להביא לחקיקת חוק כדי לפגוע בחברת צ'רלסטון בבעלות עזור.
ובהמשך (עמ' 15 ש' 6-21):
"ש. בפיסקה האחרונה בעמ' 3 בטבלה, שם מדובר על בדיקת אופציה האם הצעתו של עזור לרכוש את ג'רוזלם פוסט בעצמו היא התחמקות ממס.
ת. היו שני דברים, או למטרות או אולי התחמקות ממס.
ש. אם כך להפיץ בעיתונות, האם הוצג בפניך איזה שהוא מידע שיכול להוביל לרעיון כזה.
ת. הועלתה טענה כזו על ידי הלקוח שממנה ניתן להבין.

ש. של מי היה הרעיון לבדוק.
ת. לא זוכר. אבל זה לא מאיתנו כי אנחנו לא כל כך מבינים זאת.
ש. בעמוד 4 – בפיסקה השישית – שימוש בממצאים.
ת. כתוב בהתחלה if warranted הכוונה אם ימצא בסיס שמצדיק הבאת העניין למשטרה.

ת. הוצג בפניך בסיס כזה.

ת. אם היה מוצג בפני בסיס כזה לא היו כתובות המילים האלה שזה משהו שצופה פני עתיד רחוק.

ש. ובהמשך.
ת. לא, וגם לא היתה חקירת משטרה למיטב ידיעתי.."
כפי שעולה מהדברים, וכך היה גם הרושם שנוצר בבית המשפט, מר מורל לא שש, בלשון המעטה, להעיד ולפרט לגבי הפעולות שנעשו במסגרת התכנית. אם כי אישר במפורש כי חלקן בוצעו.
מר מורל הבהיר בעדותו במפורש כי תכניות מעין אלו מקובלות כדי להחליש יריבים (עמ' 14 ש' 24 עד עמ' 15 ש' 5):
ש. נחזור לתכלית המסמך הזה, האם לתפישתך האם הוא נועד לעזור לקנווסט במחלוקת שיש לה עם אלי עזור לרכישת ג'רוזלם פוסט או שמא לחסל את אלי עזור.
ת. מה שקורה בד"כ במקרים כאלה הלקוח מבקש ליצור לחץ על היריב שלו כדי לגרום ליריב להגיע לשולחן המשא ומתן כאשר יש לו נכונות גבוהה יותר להתפשר ולשם כך לוקחים משרדי יחסי ציבור שיעשו רעש בתקשורת, בכנסת ויפעילו לחץ תקשורתי עד שהצד השני יגיד בסדר אני רוצה להתפשר רק תורידו את התקשורת ממני, זה מה שנקרא נוהל מקובל בענף ובעסקים בכלל ועושים את זה הרבה.
ש. ואין בעיה עם הקונספט הזה גם כאשר האמצעים שננקטים כלפי אותה מטרה הם לא ענייניים לנושא המחלוקת אלא עניינים אחרים.
ת. זו התפיסה המקובלת להכניס את הצד השני ללחץ עד שהוא יסכים להתפשר."
כפי שניתן לראות, לטענת מורל, הבעלים של אחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בארץ, מדובר בטקטיקה מקובלת. היינו, שימוש במשרד יחסי ציבור להרוס, להחליש ולפגוע ביריב, או בלשונו: "להכניס את הצד השני ללחץ עד שהוא יסכים להתפשר".
(2) גרסת הנתבעים לעניין אימוץ תכנית המשחק
הנתבעים הצהירו, כי הם חששו שהסכסוך המתוקשר עם התובעים יגרום נזק לשמה הטוב של קאנווסט, אשר באותה עת התכוונה להשקיע בישראל, ואף לשמה הטוב של משפחת אספר, המעורבת בפרויקטים פילנתרופיים בישראל. אשר על כן, הנתבעים החליטו לשכור את שירותיו של משרד יחסי ציבור, שיסייע להם לבטא את עמדתם בתקשורת הישראלית וישדר לתובעים ולציבור כי ברצונם להמשיך עם העסקה (ראו סעיף 10 לתצהיר לייפסיק; סעיף 10 לתצהיר אספר).
הנתבעים הצהירו עוד, כי כל כוונתם הייתה לדאוג לכך שהכיסוי התקשורתי ישקף נאמנה את העובדות בשטח ויבטא גם את עמדתם. הנתבעים טענו כי הם מעולם לא התכוונו "להרוס את התובעים" או לפגוע בהם ובלשונם:

"Our whole intention was to bring the facts to light: to bring our side of the story to the Israeli media and public, and prevent a one-sided version of the dispute from being told. We never intended to "destroy" or damage the plaintiffs. We wanted to make sure that as best we could under the circumstances (given that the preliminary injunction was issued by a United States court and not a Israeli court) the plaintiffs abided by the TRO and later the preliminary Injunction, thereby preserving the Newspapers so it could be transferred to CanWest, should the arbitration be successful. Also through bringing the true facts to light we were attempting to preserve CanWest's and the Asper's reputation, Standing and goodwill in Israel."
(ראו סעיף 11 לתצהיר לייפסיק. נוסח זהה מופיע בסעיף 11 לתצהיר אספר).
לייפסיקנשאל מדוע חשב שלציבור הישראלי יש עניין בקנווסט, שאין לה פעילות עסקית בארץ, והשיב (עמ' 80 ש' 3 עד עמ' 83 ש' 14):
"Q .But why did you care what the Israeli public would think about CanWest?
A. We do care.
Q. Why?
A. Well, first of all we had a number of people within the Jerusalem post that were coming and calling us, management that we had engaged and had been committed to try and to tend with the idea that we were going to take the newspaper to a new level, they had called us and came to us that as far as they could see we had reneged on the deal we wanted to be in a position to get our … that we were actually prepared in fact Mr. Ezor did not see, I think as I mentioned elsewhere we had through CanWest a whole network of business relations where it was important for our reputation.
Q. In Israel?
A. No but typically in terms of the right venue would have been people who have seen where we were in Israel, it was important for our business interest in Israel to be known to the world that we were in fact not walking away from the deal, we
were prepared to proceed.

יש לציין כי איש מאותם אנשים שלטענת מר לייפסיק פנו אליו בעניין זה לא הוזמן לעדות, והוא אף לא נקב בשמותיהם. ובהמשך הוסיף והעיד מר לייפסיק:
Q. But there are legal, you are doing this when you have the legal proceeding going on, the arbitration going on in New York, so if you believe that you are right, you should wait until the end of the arbitration and that’s said we won. But during the arbitration to, look, Israel is very small country, you don’t have businesses here prior to the Jerusalem Post, why do you care? I mean why spend money on what the Israeli public might think or might read in the newspaper while the proceedings are going on, and they will have an ending this way or another.?

A. Well we have the Asper foundation, the Asper family had done business in Israel before, they had made an attempt to buy channel 2 before, they have a variety of business parties that they were engaged with from time to time, the Asper family that’s the controlling share holder of CanWest had 4 or 5 philanthropic enterprises in Israel, I refer to them in affidavits the Asper foundation had a number of community action centers they had been supporting a number of endeavors to establish the … center.
Q. But, ok but having,
A. Our reputation was important…
Q. Lets say that this is all correct and there are philanthropic enterprises going on in Israel, it doesn’t have any connection, you can have, you can be very philanthropic and break a contract, …
A. It was also your honor a reaction to an article that had appeared very early on in the proceedings there was an article that appeared in Haaretz in January the 26th.
Q.Yeah נ/6, אוקי.
A. Where it was reported that CanWest was reneging on the deal that it had walked away and was not prepared to proceed it also made a reference that CanWest was going to take an editorial direction to the paper to turn it into a hard right newspaper. It also suggested that we were out to fire the editor who, by the name of David Horowitz and this appeared in the newspaper and it became apparent to us that there was going to be media attention to these proceedings, and we felt it was important that the other side of the story should have equal treatment.
Q. But saying that the family is philanthropic is not the other side of the story.. You can be philanthropic and be very right wing you can be philanthropic and fire the editor you can be philanthropic and break a contract?
A. But no I think it was important for us to let people know that our reputation was one that was now being disparaged by this article that appeared in January the 26, it was important for a variety of reasons that people who were employed at the Jerusalem post had thought we had all abandoned them that we were not going to, that we had reneged on our deal, we were not going to be around, we were asking them to hold on for the event of success of the post and we needed to give some sort of encouragement that we were not folding our tent and going home."
הכתבה אליה מתייחס מר לייפסיק בעדותו (הוגשה וסומנה נ/6), מתארת "מחלוקות קשות בעניין השליטה בעיתון ובקביעת מדיניותו". הכתבה מציינת כי קאנווסט פתחה בהליכי בוררות ואף נאמר בה במפורש כי: "החברה הקנדית טענה [במסגרת הבוררות] כי מרקעי תקשורת הפרה באופן חד צדדי את ההסכם לרכישה משותפת של "ג'רוזלם פוסט". הידיעה גם מפרטת כי לטובת חברת קאנווסט ניתן צו מניעה זמני בית המשפט בניו-יורק המונע ממרקעי תקשורת למכור או להעביר נכסים של קבוצת הפוסט. הכתבה מפרטת בפירוט רב את תוכנו של צו המניעה. כתבה זו היא היחידה, אולי, בסיפור כולו, המציגה את עמדת שני הצדדים, מפרטת את מהות הסכסוך, חילוקי הדעות בין הצדדים וההליכים המתנהלים. לא ניתן לתת אמון בעדותו של לייפסיק לפיה כתבה זו היא שהניעה את הנתבעים להתקשר עם מורל תקשורת רק לצורך הצגת הצד של קאנווסט, שכן כתבה זו מציגה באופן אובייקטיבי את טענות שני הצדדים.

הנתבעים הצהירו, כי ההוראות וההנחיות שנתנו למורל תקשורת היו להביא את הצד שלהם בסיפור לידיעת הציבור, כי הם לא אישרו כל פעולות אחרות מכל סוג שהוא וכי כאשר מורל תקשורת הציעה תכנית שכללה דברים אחרים, הם דחו אותה מכל וכל ובלשונם:
"Thus, our instructions to Moral Zur were to bring information about the case, from our perspective, to the Israeli media. We never approved any other action of any nature, and when Motti Morel did propose a plan that involved other things, we rejected it out of hand.
(ראו סעיף 12 לתצהיר לייפסיק. נוסח זהה מופיע בסעיף 12 לתצהיר אספר).
באשר לאופן שבו, לטענת הנתבעים, נדחתה תכנית המשחק "מכל וכל" הצהיר אספר, כי הדבר נעשה במהלך שיחת וועידה טלפונית, אשר התקיימה בין אספר, לייפסיק, רונן ומורל, במועד כלשהו בין תכנית המשחק מיום 2.2 למסמך ההתקשרות מיום 3.2:
".. We subsequently had a conference call with the other defendants and with Motti Morel, and we told him we have to refute negative things being said about us and also have him forward us clippings of newspaper articles about our dispute with the plaintiffs. However, in terms of the aggressive steps the plan recommended we said we wanted to take the high road and just make sure people know our side of the story. Nothing else had anything to do with what we wanted to accomplish."
(ראו הפסקה השנייה בסעיף 12 לתצהיר אספר. ראו גם סעיף 22 לתצהיר לייפסיק).
היינו, לטענתו, הנתבעים דחו את תכנית המשחק וביקשו ממוטי מורל ללכת בדרך המלך: High Road"". אותה "High Road", משמעותה, לשיטת אספר היא להמנע מנקיטה בצעדים שליליים או אגרסיביים (פרוטוקול מיום 9.1.12 עמ' 95 ש' 19-24):
".. Well, what do you think taking the high road is? Taking the high road is not doing anything negative or aggressive other than what we wanted to accomplish which is to get our side of the story, we can express it different ways and different testimony but it was all, it all means the same thing…"
ובהמשך (עמ' 96 ש' 24 עד עמ' 97 ש' 6):
".. Well I can only repeat myself, it’s the same, it means the same thing. Rejecting it, rejecting it out of hand, saying no, taking the high road, taking the high road is a very, you know a very often used term in business which means don’t get into the gutter, don’t do things that are unbecoming of a public company or a reputable company, and that’s what it all means, that’s why it means the same thing."
אין מקום לקבל את גרסת הנתבעים לעניין זה, בעיקר לאור העובדה שהנתבעים העידו כי נוהלה שיחה ארוכה בין כל המעורבים, ויום לאחריה נחתם מסמך ההתקשרות. בין לבין אין כל מסמך המסכם את השיחה ומבהיר כי הנתבעים דחו את התכנית.

התרשמתי כי העדים מטעם הנתבעים מהלכים בין הטיפות ומנסים לשכנע כי באמירה עמומה של: “take the high road” התכוונו לדחות מכל וכל את תוכנית המשחק. יש להדגיש כי עדות זו סותרת את עדותו של מוטי מורל, שאף כי הרבה לומר כי אינו זוכר אלו צעדים ננקטו, ציין במפורש כי את סוגית העלמות המס האפשריות העלו הנתבעים, וכן כי בפועל פנתה מורל תקשורת, לאחר אישור התכנית, לאנשי עסקים עמם היה מר עזור בקשר כדי לנסות ולקבל עוד ראיות על טקטיקות עסקיות פסולות. היינו, לפחות חלק מהפרטים בתכנית, לא רק שלא נדחו מכל וכל, אלה שהועלו במפורש ע"י הנתבעים ובחלקם אף בוצעו.
אני סבורה, כי אם אספר ולייפסיק אכן היו מבקשים לדחות את תכנית המשחק, הם לא היו מסתפקים באמירה העמומה: "take the high road", שנאמרה במהלך שיחת ועידה טלפונית. סביר הרבה יותר, כי אספר ולייפסיק היו טורחים להעלות על הכתב את סלידתם המפורשת מהתכנית. על אחת כמה וכמה, כאשר מביאים בחשבון כי המדובר בתכנית משחק מפורטת לפרטי פרטים, המשתרעת על פני ארבעה עמודים, אשר מטרתה הגלויה והמוצהרת הינה פגיעה בשמו ובעסקיו של עזור. כך בעיקר לאור העובדה כי במערכת היחסים בין הנתבעים למורל תקשורת הועברו מאות תכתובות דואר אלקטרוני.
לייפסיק נשאל מדוע אין ולו מייל אחד בעניין, והשיב (פרוטוקול מיום 9.1.12 עמ' 58 ש' 24 עד עמ' 60 ש' 24):
"Q. Ok, as I understand there is nothing in writing rejecting or approving right?
A. Right, well we had, yes we rejected this we had a telephone conversation to which I was attending, Mr. Morel was attending, Mr. Asper was attending, Mr. Ronen was attending, we had a discussion, I had, and this came up as part of our telephone converse, and the elements of this we took a look at prior to I had a discussion and came to the meeting and we told Mr. Morel this was not what we were looking for him to do, so we did reject it.
Q. But did you have anything new. did he [Morel] come up with…something different?
A. No, What we had was my amendment of the retainer letter that he had presented and we put into the retainer letter the essence of what we wanted Mr. Morel to do which was really two fold, one to produce a public relations component to get the CanWest story out, and the second component was to asses this in the arbitration. So in effect we embodied what we wanted into a retainer letter and concurrently told Mr. Morel that we did not want to have any part of…
Q. Ok, so I would expect that if you decline it as you said out of hand that you would have something else as detailed on the two fold things that you just told us about.
A. We didn’t think we needed anything beyond that because we would have the conversation, and all of us were present and all of us were satisfied that Mr. Morel understood what we were proposing that he would be doing.
Q. Ok.

A. He didn’t find any need he understood, we had a very lengthy conversation, exactly what we said and I think I said in my affidavit that we were very comfortable with the process that we were moving towards in arbitration, we wanted, we wanted him to focus on the elements of our public relations getting our story out and we wanted him to contend with the systems in the arbitration. Lots of things that were in there that were completely over the top and some people council and from the company’s perspective we will not engage in those kind of activities.
Q. O.k.
A. And he understood us."

לייפסיק אישר, כי בתקופה הרלבנטית הוחלפו בין הצדדים מאות (ואולי אלפי) תכתובות של דואר אלקטרוני. אם אכן היה ממש בגרסת הנתבעים, בוודאי היה ניתן למצוא ביטוי להסתייגותם המפורשת מתכנית המשחק ולו באחת מבין אותן מאות תכתובות של דואר אלקטרוני, בין מלכתחילה, בין בדיעבד, אולם לא כך הם פני הדברים בענייננו.

הסברו של לייפסיק, כי הסתפק בדברים שנאמרו בעל פה בשיחת הוועידה הטלפונית ובהסכם שכר הטרחה עם מורל תקשורת, אינם משכנעים, וזאת בלשון המעטה (שם, עמ' 61 ש' 1 עד עמ' 63 ש' 6):

Q. Even the engagement with Mr. Morel the contracting Mr. Morel took several e-mails and letters but in no letter in no e-mail, nothing can we find that fact that you that is claimed now that you rejected that game plan out of hand or, or having discussed it or having making sounds of decide of any detail in that plan.
A. Mr. Morel decided that he wanted to engage in trying to present to us something that was going to impress us and he had lots of things in there that we took a look at and said it was completely uncontainable and it wasn’t something that we were going to engage in, and we simply told him emphatically on a telephone call we are not going to be doing any of this, we don’t want to be engaged in a game plan and we felt that was sufficient, I mean obviously in retrospect I wish we had made it a part of the written communication, but to be honest we didn’t think we needed to build a record in relation to our activities because he well understood as did Mr. Ronen
Q. Moshe Ronen
A. We were all lawyer, we were all on call we had, I was a lawyer and he understood my instructions, there was no need I think to scribe a rejection of something. Our e-mails were intending to be the ones related to positive instructions or the negotiations that we focused on at that point was the retainer letter, that was really my job.
Q. Did you advise Mr. Asper that it would be better to put in written your rejection of that?

A. No because we were all in the same call I think we all understood that the game plan was dismissed out of hand, and I did not advise Mr. Asper per se that was required because Moti Morel acknowledged during the telephone call that the instructions were not to engage in the game plan.
Q. But as the legal councilor of the group did you not find it necessary to, to take measurements that Mr. Morel does not act apparently authorized by you doing what you did not want him to do?
A. I didn’t, and to the point Mr. Morel didn’t engage in the promise attached to the game plan. If in fact he had started to engage in elements of the game plan you can be damn sure that I would have instructed him accordingly. But he understood very methodically what it is that we want."
אספר הוסיף בחקירתו הנגדית והעיד כי הוא כלל לא ראה בתכנית המשחק עניין רציני הדורש התייחסות עניינית, אלא בדיחה, מעין "סרט הוליוודי" דמיוני. על כן, הסתפק בהסכם שכר הטרחה, אשר לשיטתו מהווה מסמך כתוב הדוחה את תכנית המשחק וכן בדברים שנאמרו בשיחת הוועידה הטלפונית, ובלשונו (שם, עמ' 92 ש' 16 עד עמ' 93 ש' 11):
"A. As far as I am concerned, the rejection of that plan was the retainer letter, the written rejection, the written rejection of that plan was the retainer letter because I said to Richard this is a joke, this is out of a Hollywood movie, forget it, draft something in our terms that reflects what we really want which is to get our side of the story out, so the first three paragraphs of that, A, B and C of that letter I think is what we wanted to do and the rest of it was, you know, not what we wanted to do, and not only that, you talk about all of these thousands of emails, hundreds of e-mails there is no e-mails about Knesset and tax things and police or anything like that, so not only did we reject it, we produced a retainer letter that I told Richard to draft in response to his proposed retainer letter, he sent one, we said no and we did our own drafting of that letter which reflected exactly what we want and then we did exactly what we wanted and we did nothing more, and we didn’t we did nothing further in that game plan, that’s the, I think the best proof that we rejected it."
בעדותו טען אספר כי הסכם שכר הטרחה הוא שגיבש את ההבנות וההסכמות בין הצדדים ולא תכנית המשחק. להלן אבחן הסכם זה.
ג. הסכם שכר הטרחה מיום 3.2.05 (נ/7)
הסכם שכר הטרחה מנוסח כמכתב של מוטי מורל למר לייפסיק. מדובר בהסכם כללי, נראה שמדובר בנוסח אחיד. המטרות מוגדרות באופן כללי כגיבוש אסטרטגיה תקשורתית, מחקר ופעולות חקירה. יש לציין כי התובעים מוגדרים במכתב זה: "המטרה" "the target", באופן שעולה בקנה אחד עם תכנית המשחק. לייפסיק נחקר בעניין זה, כדלקמן (עמ' 84 ש' 10 עד עמ' 86 ש' 13):
"Q. And let's see how you relate to Merkai Tikshoret group the target. So lets see the spirit of this document, this is not we CanWest as you Moti Morel to give us good publication in Israel visa vi Merkai Tikshoret but we have a target here, we are still hunting the same as in the game plan… we have a target here, somebody to hunt?

A. It’s a use of, it’s a use of the word. It was not, as I described earlier this was not right in conjunction with the game plan. It was meant to be the document that was going to be the directing element and instructions.
Q. So why use target?
A. You know what? It was his version, I got the impression this was a typical kind of Israeli kind of terminology I didn’t take exception to it per se at the time, and obviously he was the initial drafter of the document, I didn’t draft the document initially it came into him that’s the word he used, I tried to make as few changes to the document as possible that didn’t cause me issue, if Merkai tikshoret group wants to defined as MTG or target it was really not a relevant component, I looked at the draft that he had submitted?
Q. Mr. Lypsick you, you truly are a well experienced lawyer, a long time council for the CanWest group, and you were just saying that you were wording this letter together with Mr. Morel and you were just saying that this letter was among other things meaning to, intending to, to soften that game plan that was made the other day and still you missed the word target in this paper, you are saying you are telling us that this is the expression of Mr. Morel?
A. I, I try to take a particular element in terms of my drafting and that is if somebody want to take pride of authorship I will let them do that, I don’t find any particular need other than the substance?
Q. Nobody wants to take credit from you concerning this document.
A. So if he wanted to use a particular word I wasn’t going to go back and word smith it beyond the point of making the important components of the documents speak properly."
הסבר זה לפיו מדובר אך בניסוח שאין לו משמעות אין לקבל. כזכור, הנתבעים לא דחו מפורשות את תכנית המשחק וגרסתם הייתה כי אמרו למורל תקשורת ללכת בדרך המלך, ובכך דחו לכאורה את תכנית המשחק. הנתבעים הם שטענו כי הסכם שכר הטרחה הוא הרלבנטי, ועולה ממנו דחית תכנית המשחק. במצב דברים, זה כינוי מרקעי תקשורת כמטרה, מביא למסקנה ההפוכה. היינו, כי הייתה תכנית והייתה מטרה וכי הנתבעים היו שבעי רצון מהתכנית. לייפסיק נחקר בעניין זה, כדלקמן(עמ' 75 ש' 22 עד עמ' 76 ש' 7):
"Q. So apparently without hearing what you are saying to us now, that you rejected out of hand the game plan and having no e-mail or letter to Moti Morel to support that, my conclusion is that you got a game plan, you were content with that you signed a retainer fee with Moti Morel and among all those hundreds of letters and e-mails you cannot find any paper to refute that, am I correct to say that the only thing against that is what you are telling us right now?
A. If you look at the retainer letter it talks about a subsequent game plan being provided…"
ובהמשך (עמ' 77 ש' 8 עד עמ' 78 ש' 11):

"Q. Now, again, you got this a day after you got the game plan. Because it’s dated February 2 and this is February 3rd so, I guess the telephone conversation was somewhere in the middle.
A. Yes.
Q. And you get this second letter which is totally not detailed but saying something very general, so how do you think we can be convinced out of this letter that you rejected out of hand all the detail letter, it doesn’t say anything other than that. The detail letter contains also parts of this, it’s not saying in refer to this we are doing only this and not that or any other wording that suggest that you didn’t take the whole deal, the only thing that it says that you will get something else or as you go by you will get a … or?
A. And there was never any,
Q. Direction,
A. Yes and this talked about a game plan coming in the future, never had one, we never had any further exploration of the game plan we never had any amendments to the game plan, we never had conversations about the game plan, we never had any e-mails about the game plan, and the point is reason we didn’t is that we were able to confirm without any equivocation during the call we weren’t going to do any of that, there was no ever need because we never had a continuing dialogue of any sort about the game plan."
כלומר, העד למעשה טוען כי ההסכם מפנה לפירוט עתידי (outline of the project) ולדבריו, תכנית משחק עתידית כזו לא הוכנה, ולכן כל שעליו הסכימו הצדדים הוא אותו הסכם (נ/7).
דווקא העובדה שמהסכם שכר הטרחה ברור שנדרשת תכנית מפורטת, מביאה אותי למסקנה ההפוכה, לפיה תכנית המשחק היא זו שאומצה בהסכם שכר הטרחה. יש לציין כי מר אספר בעדותו בבוררות (עמ' 630-631 לפרוטוקול) ציין, שקודם נחתם הסכם שכר הטרחה, ואחר כך התקבלה תכנית המשחק. איני שוקלת זאת לחובתו של מר אספר, שכן מדובר באירועים שאירעו לפני שנים, כאשר יתכן כי אינו זוכר את סדר הדברים. אולם הדבר מחזק את מסקנתי כי הסכם שכר הטרחה לא עמד לבדו ונלוותה לו תכנית מפורטת. כיוון שאין כל תכנית מפורטת אחרת, ואין כל התייחסות לתכנית המשחק, המסקנה המתבקשת היא כי הסכם שכר הטרחה אמץ למעשה את תכנית המשחק.
יש לציין לעניין זה כי לייפסיק ואספר העידו, כי הסכם שכר הטרחה נוסח על ידי מר מורל ואחר כך הועבר לעיונם לצורך עריכת תיקונים (פרוטוקול מיום 9.1.12 עמ' 83 ש' 16 עד עמ' 84 ש' 1; עמ' 85 ש' 9 עד עמ' 86 ש' 13; עמ' 92 ש' 16 עד עמ' 93 ש' 11). סביר להניח כי הדבר ארך זמן מה, כך שהנוסח הראשוני של הסכם שכר הטרחה הועבר לעיונם של לייפסיק ואספר עוד בטרם התקבלה תכנית המשחק. על כן, ההתייחסות בהסכם הייתה לתכנית משחק עתידית.
הסכם שכר הטרחה מעגן את הפרקטיקה עליה העיד מוטי מורל, לפיה נעשה שימוש במסע יחסי ציבור כדי להכניע צד למשא ומתן. הסכם הטרחה קבע תשלום חודשי של 10,000$ וכן בונוס על הצלחה.
על טיבו של הבונוס הנזכר בהסכם שכר הטרחה נחקר אספר, כדלקמן(עמ' 107 ש' 2-10):

"Q… now as to your retainer agreement with Morel Tzur, you agreed upon some success fee for Morel Tzur right?
A.That’s correct
Q. What was the success you were referring to?
A. The success? The winning of the law suit or a satisfactory settlement. These are typical in public relations consultancy agreements and frankly it’s a way to keep the cost".

כלומר ישולם בונוס על הצלחה אם יזכו הנתבעים לבוררות או יגיעו להסדר מספק מבחינתם עם התובעים.
ובהמשך (עמ' 107 ש' 11 עד עמ' 108 ש' 21):
Q. I don’t understand, I asked that Moti Morel too …but is it a common practice when you have a law suit or arbitration, legal proceeding going on to take public relation office and say that a success is winning? I, I thought that a success in fees will be for a lawyer, but…
Q. But to take a public relation which relates to an outcome of a legal proceeding how do you explain that?
A. Well, it’s not just a legal proceeding, remember, it’s a legal proceeding and it could end up in a re-negotiation of the agreement, legal proceeding was one part of the ongoing dispute there were still conversations going on, Ayel, Golan was trying to reach out to either me or Richard or somebody and so we didn’t know where it was going to end and what the problem is with a law suit, you don’t know what the result is going to be and you don’t know who is responsible for actually making it successful, so whether investment bankers get success fees and you can argue about who did what to make it successful but to avoid that argument you just say everybody, if we win everybody gets a success fee, so its quite standard in, in Canadian, north American sense to have a PR firm while typically the agreement is you want to pay them less going in to avoid ongoing cost and you will be happy to pay them more if you are successful whether it’s the legal case or the actual, you know there is a settlement or essentially you are happy with the result whatever it is."
כלומר, לפנינו שוב עדות על פרקטיקה מקובלת של הפעלת לחץ, באמצעות יחסי ציבור, במהלך סכסוך עסקי-משפטי, כדי להביא לסיומו בתוצאה נוחה לצד ששכר את שירותיו של משרד יחסי הציבור.
דברים אלו של אספר עולים בקנה אחד עם הסברו של מר מורל באשר לתכליתה של תכנית המשחק בענייננו. כזכור, מורל העיד כי תכנית משחק אמורה להפעיל לחץ על היריב העסקי, על מנת שישוב לשולחן המשא ומתן כשיש לו נכונות גבוהה יותר להתפשר. גם עניין זה מאשש את מסקנתי, כי הייתה תכנית והייתה מטרה.

לסיכום, התרשמתי כי העדים מנסים להרחיק עצמם מתכנית המשחק, אולם גרסתם אינה מתיישבת עם לוחות הזמנים ועובדה היא שאין ולו מסמך אחד, מבין מאות המסמכים, שבו טרחו הנתבעים להביע את מורת רוחם מהתכנית. גם המכתב לבנק לאומי, לברדוגו, ובעקבותיהם הידיעות לתקשורת, מבהירים שכוונת הנתבעים לא הייתה להסתפק בקמפיין שיבהיר את עמדתם בעניין הסכסוך.
לא שוכנעתי מעדויות הנתבעים כי היה אינטרס "לגיטימי ומתבקש" של ענקית תקשורת בינלאומית כקאנווסט ביצירת מוניטין חיובי, כביכול, בארץ, ובמסירת ידיעות באשר לסכסוך המשפטי שבין הצדדים, שעה שזה מתנהל במסגרת הליך בוררות בניו-יורק.
הנתבעים גם לא הבהירו מדוע הסכסוך עם התובעים עלול היה לפגוע בשמה הטוב של משפחת אספר, בשים לב למעורבותה בפרויקטים פילנתרופיים בישראל.
מההודעות שהעבירה מורל תקשורת לתקשורת מצטיירת תמונה העולה בקנה אחד עם עדותו של מוטי מורל, היינו, כי הנתבעים אכן ביקשו להפעיל לחץ על עזור, על מנת שישוב לשולחן המשא ומתן ועל מנת שהעסקה לרכישת הג'רוזלם פוסט תושלם לשביעות רצונם של הנתבעים, ואם לא, לפגוע בו ובעסקיו.
ד. התנהלות הנתבעים לאחר מתן פסק הבורר
על הלך רוחם של הנתבעים בעת ההתקשרות עם מורל צור ניתן ללמוד גם מדרך התנהלותם של הנתבעים עם סיומם של הליכי הבוררות וקבלת פסק הבורר בעניינם. כאמור לעיל, הנתבעים הפסידו בהליך הבוררות. הם אמנם הוציאו הודעה לתקשורת בשפה האנגלית באמצעות סוכנות ידיעות אמריקאית (נ/8). אולם, בניגוד גמור לאופן התנהלותם עד לאותה נקודה, הנתבעים לא טרחו להעביר הודעה כאמור גם לתקשורת הישראלית, באמצעות מורל תקשורת, או באופן אחר.
מר מורל העיד לעניין זה (עמ' 16 ש' 9-12):
"ש. תוצאות הבוררות בסופו של יום זה שקנווסט הפסידה בבוררות בחו"ל.
ת. שמעתי משהו למרות שכבר לא עבדתי איתם.
ש. האם ביצעתם פרסום שדיווח על זה לעיתונים בארץ.
ת. לא, כבר לא עבדתי איתם."
הנתבעים גם לא טרחו לפנות במכתב נוסף לבנק לאומי ולעדכנו כי לאור תוצאות פסק הבורר האמור במכתב הקודם איננו רלבנטי. התנהלות מעין זו מצביעה על כוונה לפגוע בעזור. לייפסיק נחקר בעניין זה, והשיב (עמ' 74 ש' 5- 21):ׁ
"Q. Now, at any time after you lost the arbitration in New York. Did you ask Moti Morel or any other person to make a press release going back on what you said to bank Leumi or to the public concerning Merkai tikshoret?

A. We issued a press release confirming that we had lost the arbitration and,
Q. But no letter to Galya Maor or to Bank Leumi or to Moti Morel to do that?
A. Moti Morel was I think no longer engaged. We concluded that because the news was across the wire and picked up by all agencies that that would have been sufficient in a certain sense."

כלומר, כאשר הנתבעים הפסידו די בידיעה לסוכנות ידיעות כללית בכדי להביא את הדבר לידיעת כולם, לרבות בנק לאומי. לעומת זאת, כאשר עדיין ניתן ללחוץ על מר עזור, פונים במכתב ישיר למנכ"לית בנק לאומי, ודואגים להפיץ את תוכנו באופן מיידי בתקשורת הישראלית.
גם אספר נחקר בעניין זה, כדלקמן (עמ' 113 ש' 10-20):
"Q. Did you write another letter to bank Leumi or did you, did you say anything to Moti Morel,
A. No.
Q. To, to try and soften it and to make another publication?
A. No, no, but I didn’t see it until a year or two later, as far as I was concerned it was all over and it was, the letter to bank Leumi would have lapsed essentially been irrelevant once the decision came out bank Leumi, we issued a press release, bank Leumi would have seen the decision was what it was."
ובהמשך (עמ' 113 ש' 22 עד עמ' 114 ש' 23):
Q. Why didn’t you bother at least to send another letter to bank Leumi? Because bank Leumi could have read about the arbitration in the newspaper… to make sure they know it's irrelevant anymore?
A. I would think they, think they would know automatically it was irrelevant we issued a press release, the same way we issued a press release when we wrote the letter…
Q. you specifically wrote bank Leumi and you didn’t think it was enough to use the press, stage one. Stage two when its over why now the press is enough and you don’t send another letter to Galya Maor saying regarding our letter dated so and so the arbitration was, ended, we lost and now you can, and all it’s not relevant anymore, something like that.
A. I mean I just, we just assumed they would know and he would, Mr. Azior would be as forthright as anybody making that point to the bank, I think we just, I think once we lost the arbitration we just stopped everything and went home."
ברגע שהפסידו, כדבריו של אספר, עזבו הכל והלכו הביתה. כלומר, כשלא ניתן היה עוד להפעיל לחץ בלתי לגיטימי על עזור, הופסק הקמפיין.
לאור כל האמור, אני דוחה את גרסת הנתבעים לפיה הם "דחו מכל וכל" את תכנית המשחק וקובעת כי תכנית המשחק היוותה את הבסיס לפעולות הנתבעים ובכלל זה הפרסומים נשוא התביעה. על משמעות קביעה זו, להלן.
4. על הלגיטימיות של תכנית המשחק, עילות התביעה ומה שביניהן – הפרק המשפטי
כפי שעלה מחומר הראיות לעיל, תכנית המשחק היוותה את הבסיס לפעולות הנתבעים ובכלל זה הפרסומים נשוא התביעה (על ניתוח הפרסומים בעילה של איסור פרסום לשון הרע להלן).
לשיטתם של הנתבעים, ככל שאין בפרסומים נשוא התובענה משום לשון הרע, הרי שאין כל פסול בתכנית המשחק, לכשעצמה, אשר הינה בבחינת פרקטיקה מקובלת בעולם העסקי. גם מוטי מורל אישר בעדותו כי "זה מה שנקרא נוהל מקובל בענף ובעסקים בכלל ועושים את זה הרבה." (ראו פרוטוקול מיום 22.12.11, עמ' 15 ש' 2).

ככל שאכן קיימת פרקטיקה כאמור של מסע יחסי ציבור שמטרתו להרוס אחר, הרי שמדובר בפרקטיקה בלתי לגיטימית בעליל.
אין כל לגיטימיות בפניה לנושים, לעובדים, לרשויות המס ואף לחברי כנסת כדי שיפעלו כנגד אדם אחר, כאשר המטרה העומדת ביסוד הפנייה אינה עניינית וכל מטרתה פגיעה באחר.
אין כל לגיטימיות בכך שגישת יתר לאמצעי התקשורת, המושגת באמצעות שירותי יחסי ציבור הנרכשים בממון רב, מנוצלת להשחרת שמו של אדם, שכל חטאו הוא בכך שלא ניאות להיכנע לדרישות ולתכתיבים שהפנה לו עמיתו במסגרת משא ומתן. יש בכך שימוש ציני ופסול בחופש העיתונות ובחופש הביטוי.
העיתונות היא הזירה הציבורית שבה מתאפשר שוק דעות יעיל. שוק שבו ידיעות תקשורתיות נקנות באמצעות ממון, מתוך מניעים זרים, הוא שוק דעות מסוכן, בעל פוטנציאל הרסני. הוא גם איננו שוק דעות חופשי ומשוכלל שבו התחרות בין הדעות והרעיונות השונים לבין עצמם היא שתוביל לחשיפת האמת. זהו שוק שבו לחזקים ולעשירים יתרון ברור על פני האחרים והם שמכתיבים את כותרת העיתון של מחר.
יש לזכור, כי לעיתונות יש כוח רב. "בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף" (ראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 43 (1998)). עם הכוח הרב של העיתונות צריכה לבוא אחריות וזהירות והדברים נכונים, בהכרח, גם ביחס למי שידו משגת לעשות בעיתונות כבתוך שלו, כבענייננו.
התובעים טוענים לעילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") וכן לעילת תביעה נזיקית מכוח עוולת הרשלנות.
אנתח תחילה את העילה הנזיקית, ולאחריה את הפרסומים לאור חוק איסור לשון הרע.
5. תכנית המשחק – עוולת הרשלנות?
א. האם ניתן לעשות שימוש בעוולת הרשלנות כאשר הנזק הוא לשם הטוב של אדם או תאגיד
הנתבעים טענו, כאמור, כי כל פרקטיקה שאינה אסורה מכוח חוק איסור לשון הרע, מותרת. טענה זו מעוררת את השאלה מה היחס בין עוולת הרשלנות לעוולה של איסור פרסום לשון הרע בנוגע להגנה על השם הטוב. במאמר בנושא זה מנתחת תמר גדרון את האפשרויות. תמר גדרון, "לשון הרע – עוולת הרשלנות?" המשפט ד', 219 (1998). לדבריה יש להבחין בין מקרים בהם הפגיעה בשם הטוב אינה נובעת כלל ועיקר מפרסום, שאז וודאי שניתן לעשות שימוש בעוולת הרשלנות, וממקרים בהם יש חפיפה חלקית או מלאה בין יסודות העוולות. לדבריה, יש לאפשר שימוש בעוולת הרשלנות, כדי לפתח את הדין גם במקרים אלו (שם, בעמ' 237)
במקרה שלפניי החפיפה חלקית. תכנית המשחק כוללת מספר מרכיבים. חלקם אינם נוגעים לפרסום כלל ועיקר. כך למשל פניה לרשויות המס ופניה לחברי הכנסת שיפעלו נגד שידורי הספורט של חברת צ'רלסטון. במקרים אלו לא תטען חברת יחסי הציבור כי המטרה היא לפגוע באחר, אלא תסווה זאת באינטרסים לגיטימיים לכאורה, אולם הנזק ייגרם. לצד שיטות פעולה אלו כוללת תכנית המשחק גם פרסומים. את הפרסומים ניתן לבחון לאור חוק איסור לשון הרע. על כן במקרה זה אין צורך להכריע בשאלה הקשה יותר, האם ניתן לפנות לעוולת הרשלנות כאשר מדובר במקרה שנכנס לגדרי החוק. לאור האמור, לא אדון בשאלה זו, ואפנה לניתוח עוולת הרשלנות וחוק איסור לשון הרע, כל אחד בחלקים הרלוונטיים.
ב. עוולת הרשלנות ותחולתה

הנתבעים התקשרו עם מורל תקשורת בתכנית המשחק על מנת לפגוע בתובעים. אין מדובר בתחרות עסקית בה מתחרה מקדם את עסקיו שלו על חשבון מתחרהו. גם במקרים כאלו יש לקבוע גבולות וחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), אכן קבע מספר עוולות בהקשר זה. עניינו כאן בהרס לשם הרס, בלחץ על אדם כדי להכניעו. במקרה זה מדובר במו"מ עסקי, אך לפי עדות מורל, הדבר נעשה גם בהקשרים אחרים, של יריבות פוליטית למשל. אין מדובר בתחרות בין עסקי מרקעי תקשורת לבין עסקיה של קאנווסט. השתיים אינן מתחרות באותו שוק. מדובר, כפי שעולה מתכנית המשחק, במטרה לפגוע באלי עזור בעצמו ובחברות שונות בשליטתו כדי להביאו לעמדה מוחלשת במשא ומתן בסכסוך עסקי. לאור האמור, אין ענייננו בחוק עוולות מסחריות ובתחרות בלתי הוגנת. חוק עוולות מסחריות מניח תחרות עסקית העומדת בבסיס יחסים בין חברות, וקובע, במסגרת תחרות עסקית כזו, מספר פרקטיקות שאינן לגיטימיות.
בענייננו, כאמור, אין תחרות עסקית בין מרקעי תקשורת לקאנווסט. מדובר בקמפיין מכוון לנסות להרוס את עזור, רק בשל העובדה שהמשא ומתן בין מרקעי תקשורת שבבעלותו לבין קאנווסט לא הבשיל לכדי חוזה לרכישת קבוצת הפוסט. ככל שקיימת פרקטיקה כזו של פגיעה אישית לשם החלשת האחר, זוהי פרקטיקה שעל הדין לאסור אותה. מתכנית המשחק עולה, כי מדובר בתכנית כוללת, שפרסומים הם רק חלק קטן ממנה. מדובר בפעילות של לוביסטים בכנסת כדי לפגוע בעסקים אחרים של עזור בשידורי ספורט, בבדיקות מול רשויות המס ואף בפניה לבנק המלווה את הקבוצה בניסיון לפגוע בשמו של עזור ובאפשרותו לגייס אשראי.
כיוון שאין עוולה ספציפית האוסרת מסע יחסי ציבור מסוג זה, השאלה היא האם ניתן לאסור זאת מכוח עוולת הרשלנות.
ב. מעשים מכוונים כמקימים את עוולת הרשלנות
לכאורה, כאשר מדובר ברשלנות מדובר במעשה בלתי מכוון. אולם, הגישה הרווחת כיום היא כי עוולת הרשלנות עוסקת בסטייה מסטנדרט התנהגות, כאשר סטייה זו יכול שתהיה גם במעשה מכוון.
יש הטוענים, כי הגדרת הרשלנות כהפרת חובת זהירות אינה התפישה הטבעית של המונח רשלנות (ראו לעניין הגישות השונות ספרו של משה וקסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, 420 (2003). עוד ראו גד טדסקי, "נזקי גוף ללא שימוש בכוח וה'רשלנות הזדונית'" הפרקליט כג', 170,180 (תשכ"ז-1967)). בבסיס גישה זו עומדת התפישה לפיה מעצם השימוש במונח רשלנות, צמצם החוק את תחולתה של העוולה למעשים או מחדלים בהם היסוד הנפשי הוא של התרשלות, חוסר תשומת לב. מנגד, קיימת גישה אחרת, לפיה כל התנהגות הנופלת מסטנדרט התנהגות מסוים תחשב רשלנית, גם אם מדובר במעשה שבוצע בזדון. לגישה זו, עוולת הרשלנות היא עוולת מסגרת. מרגע שמעשה סוטה מרמת ההתנהגות ראויה, אין זה משנה אם הסטייה נבעה מהתרשלות או בכוונה. עיקרה של עוולת הרשלנות, לגישה זו, היא בהתנהגות עצמה ולא במניעיה.
בית המשפט העליון אימץ את הגישה השנייה. בתחילה בעקיפין, בע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא (3) 167, (1987), להלן: עניין מפעלי רכב אשדוד). באותו עניין, חסמו קציני ים ששבתו את הרציף לפריקת מכולות בנמל חיפה. האנייה של התובעים נאלצה לעגון בנמל חלופי, מה שגרם נזקים כלכליים ניכרים. השביתה וחסימת הרציף נעשו במכוון על ידי השובתים, אולם, בית המשפט החיל על המקרה את עוולת הרשלנות. בעמ' 196 ציין כב' השופט ש' לוין:
"ראוי היהלהם לשובתים, עת החליטו שלא להעתיק את האניות מן הרציף, לשקול השפעת המעשה על המערערים ודומיהם. לא זו בלבד שהשובתים יכלו לצפות שייגרם נזק לצד שלישי עקב השבתת האניות, אלא הם חזו את הנזק והתכוונו שאותו צד שלישי יינזק…."

כך גם במקרה שלפניי, הנתבעים חזו את הנזק והתכוונו שעזור יינזק.
מאוחר יותר בע"א 2034/98 אמין נ' אמין, נג(5) 69 (1999, להלן: עניין אמין) נקבע הדבר במפורש. באותו מקרה דובר בתביעת פיצויים שהוגשה על ידי ילדים כנגד אביהם אשר גרם להם נזקים נפשיים חמורים כתוצאה מהפקרתו אותם. כב' השופט י' אנגלרד קבע (בעמ' 81 לפסק הדין):
"המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון המעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי נתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי-הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק."
[הדגשה במקור]

עוד ראו: נילי כהן, "נזקי שביתה, הרשלנות הזדונית, הנזק הכלכלי וגרם הפרת חוזה" עיוני משפט יד, 173, 176, 177, 185 (תשמ"ט).
אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן, "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" הפרקליט כא 61 (1964) שהופיע שוב בספר דניאל-עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן 881 (תשס"ח), ציינו (בעמ' 887 לספר דניאל):
"לרשלנות כעילת תביעה בנזיקין משמעות רחבה יותר ופירושה התנהגות הנופלת מסטנדרט מסויים שנקבע בדין. המיבחן הוא אובייקטיבי…. התנהגות שאינה תואמת את קנה המידה האוביקטיבי מהווה הרשלנות ואחת היא אם המניע להתנהגות זו הוא רצון מכוון, או אי אכפתיות או חוסר תשומת לב"
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
יצחק אנגלרד, "אחריות עובדי ציבור בנזיקין", בתוך: ספר דניאל-עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן 901, 907 (תשס"ח), מציין כי רעיון זה של המחברים שנדחה בהתחלה, כמפורט, ע"י פרופ' טדסקי אומץ לבסוף ע"י בית המשפט העליוןבפסקי הדין בעניין מפעלי רכב אשדוד ואמין.
יודגש כי בהצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011 (להלן: הצעת חוק דיני ממונות או הקודקס האזרחי), מוצע כי רשלנות תכלול מעשה מכוון וכלשון ההצעה:
"461. רשלנות
(א) רשלנות היא התרשלות הגורמת נזק לאדם, שכלפיו חייב המזיק בנסיבות הענין חובה שלא להתרשל.
(ב) התרשלות היא מעשה, לרבות מעשה שנעשה במתכוון, שאדם סביר לא היה עושה בנסיבות העניין.[הדגשה שלי – מ' א' ג']
כלומר הפסיקה היום קובעת במפורש כי בעוולת הרשלנות ניתן לכלול מעשה זדוני, וכך גם מוצע לקבוע במפורש בקודקס החדש.
ג. שלילת פרקטיקה עסקית במסגרת עוולת הרשלנות

הנתבעים טוענים כי מרגע שהמחוקק לא אסר מעשים מסוימים במישור הפלילי, אין לאסור פרקטיקה של יחסי ציבור בהקשרים עסקיים, במסגרת עוולת הרשלנות, ויש לאפשר את קיומה. לטענתם, גבולות מסוג זה הם עניין שבמדיניות שיש לקבוע בחקיקה. ככלל כך הם פני הדברים בעיקר בנושאים המוסדרים בחקיקה כגון, לענייננו, חוק איסור לשון הרע וחוק העוולות המסחריות. אולם, המקרה שלפנינו מהווה את אחד המקרים בהם על הפסיקה לפתח את עוולת הרשלנות ולאסור פרקטיקה של מסע יחסי ציבור בניסיון לפגוע באחר כדי להחלישו, בין בהקשר עסקי, בין בהקשרים אחרים.
אביחי דורפמן במאמר שיצא לאור השנה: "זהירות! חובה", משפטים מב 87 (תשע"ב-2012) (להלן: "דורפמן, זהירות חובה"), מנתח את עוולת הרשלנות והפסיקה בקשר אליה. בעמ' 104 מציין המחבר:
"התרשלות היא לא אך היגד תיאורי של המציאות, כי אם היגד נורמטיבי בדבר פסול התנהגותי מסוים אשר ככזה דורש תיקון, למשל הטלת חבות"
ומוסיף בעמ' 131:
"חובת הזהירות היוחסתית, כך אטען, היא נכס חשוב בהשתתפות המשפט בעיצוב שאלה בסיסית ביותר של החיים המשותפים שלנו כחברה אזרחית – מה אנו חייבים זה לזה… ".
בעמ' 132 מתייחס דורפמן להקשר העסקי, בנוגע לעוולת הרשלנות וחובות הזהירות:
"המקרה השני נוגע לשאלת חובתנו כלפי הזולת בהקשר העסקי. חובת הזהירות היא דרך משפטית להבניית הציפיות והמשמעות החברתית שאנו מייחסים להתקשרויות שלנו…..האם חובה זו משתרעת גם על ההגנה של רגשותיו של הצד שכנגד? כלומר, האם המשפט צריך לתקף פגיעות רגשיות שהן תולדה של מערכת יחסים עסקית גרידא…הבעיה היא…בשאלה מה אנחנו חייבים זה לזה במסגרת אינטראקציות המתרחשות בספרה העסקית. זוהי שאלה שבתי משפט רבים מתלבטים בה והיא נוגעת..בעיצוב הנורמטיבי של הסביבה העסקית שבה אנו פועלים…"
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
מסכם דורפמן בעמ' 135:
"חשובה היא ההבנה – ועמה ההפנמה – כי יסוד חובת הזהירות (היוחסתית) הוא מיקרוקוסמוס דוקטרינרי של שאלות הנוגעות למהות חיינו המשותפים ולחברה שאנו מעצבים, כאן ועכשיו, לדורות הבאים…. שאלת קיומה של חובה הייתה, וכנראה תשאר, שאלה ערכית מן המעלה הראשונה".
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
על בתי המשפט לעצב חברה כזו בה מסע יחסי ציבור שמטרתו לפגוע באחר, לא יהיה הלגיטימי כלל ועיקר.
סעיף 64 לפקודת הנזיקין קובע כי אחריות בנזיקין תוטל על אדם אשר "גרם נזק באשמו". בהוראה הכללית בהצעת חוק דיני ממונות תשע"א-2011 נקבע: "אחריות בנזיקין היא אחריות לנזק שגרמה התנהגות עוולתית".
לאחרונה יצא לאור ספרו של פרופ' ישראל גלעד, דיני הנזיקין – גבולות האחריות (תשע"ב-2012, להלן: גלעד, נזיקין, גבולות האחריות). מדובר בחיבור אנליטי מקיף ומעמיק על גבולות האחריות בדיני הנזיקין. כפי שמציין המחבר בהקדמה, מטרת הספר היא להביא תמונה עכשווית של הסדרי אחריות מרכזיים בדיני הנזיקין. חלק מרכזי בספר מוקדש לעוולת הרשלנות כביטוי המרכזי של משטר האחריות מבוססת האשמה.
בעמ' 80 מציין המחבר:

"ההצדקה המרכזית, המסורתית והאינטואיטיבית של האחריות בנזיקין היא שהתנהגותו גורמת-הנזק של המזיק הייתה התנהגות בלתי ראויה. זוהי כאמור ההצדקה העיקרית שעליה נשען משטר האחריות מבוססת-האשמה (fault-based liability) , שהוא משטר האחריות העיקרי של דיני הנזיקין. התנהגות בלתי ראויה של המזיק היא תנאי הכרחי … להטלת אחריות במשטר זה, וגם ההצדקה לה" [הדגשה במקור].
אמנם, גלעד בספרו מזהיר מפני שימוש בעוולת הרשלנות באופן שיביא להתערבות בלתי ראויה בתפקודם התקין של ענפי משפט אחרים והסדרי אחריות אחרים בנזיקין. אולם, גם לדבריו, יש מקרים בהם יהיה צורך בקביעת סטנדרט התנהגות כחלק מעוולת הרשלנות. כך בעמ' 662:
"בהינתן רוחבו של תחום ההתערבות האפשרית של עוולת הרשלנות בהסדרים הנקבעים בענפים אחרים או בהסדרי אחריות אחרים בנזיקין, ברי כי יש להפעיל בקרה על היקפה של התערבות זו. בקרה זו נדרשת כל אימת שחלוקת העבודה הראויה בין ענפי המשפט, או בין עוולות הנזיקין, היא כזו שבה יש ליתן עדיפות להסדר האחר ולא לעוולת הרשלנות. הצורך בבקרה זו הוא אפוא שיקול להגבלתה של האחריות בעוולת הרשלנות….. בקרה על היקף האחריות ברשלנות נדרשת גם במישור התוך-ענפי כדי למנוע עקיפה בלתי ראויה של הסדרים שליליים בעוולות פרטיקולריות".
אולם, במקרה שלפניי, הפרקטיקה בה נקטו הנתבעים אינה נכללת בתחום של הסדר אחריות אחר בנזיקין, ולכן המקום הראוי לה הוא בגדרי עוולת הרשלנות. כפי שהבהרתי, אין מדובר בכללים המסדירים תחרות עסקית, כיון שבין הצדדים אין תחרות כזו. אשר לחוק איסור לשון הרע, החוק חל רק על הפרסומים שפורסמו ולא על עצם הכנת התכנית לפגוע באמצעים שונים בעזור. כפי שניתן לראות מתכנית המשחק, הפרסומים היוו רק חלק קטן מתכנית כוללת זו. מדובר במקרה או פרקטיקה נקודתית וככזו המסגרת המתאימה לה היא בדיוק עוולת הרשלנות, שהיא עוולת מסגרת שמטרתה לקבוע בעניינים שעולים לפני בית המשפט, מהו סטנדרט התנהגות ראוי, או במקרה זה לקבוע שההתנהגות של הנתבעים אינה בגדר סטנדרט התנהגות ראוי.
ד. השיקולים להטלת והגבלת אחריות
משקבעתי כי ניתן להטיל אחריות בגין תכנית המשחק במסגרת עוולת הרשלנות, יש לבחון האם ראוי להטיל אחריות במקרה ספציפי זה. תחילה יש לבחון האם הטלת האחריות היא הוגנת, להעריך את מאזן ההרתעה הכוללת של הטלת אחריות (הרתעת-יתר מול הרתעה חסרה), עלות ההתדיינות והעומס שייגרם, הכל כדי לבחון האם הטלת אחריות תקדם את מטרות דיני הנזיקין (הגינות, שוויון, יעילות, חופש וטובת הכלל, ראו: גלעד, נזיקין, גבולות האחריות, כרך א' עמ' 669).
בע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (1) 769, 779 (1980) ציין כב' השופט ברק כי:
"תפקיד יוצר זה, שהופקד בידי בתי המשפט, מחייב התחשבות בצרכי החברה מעת לעת…. הקטגוריות של הרשלנות לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושת המוסר והצדק החברתי והסוציאלי וצורכי החברה המשתנים"
גלעד, נזיקין, גבולות האחריות, מציע לבחון את גבולות האחריות באמצעות ארבעת היבטי האירוע הנזיקי: מאפייני המזיק שגרם לנזק, מאפייני הפעילות שגרמה לנזק, מאפייני הניזוק ומאפייני הנזק (שם, בעמ' 672). אכן, דרך ניתוח זו מאפשרת לפתח בזהירות את עוולת הרשלנות. בהחלט יתכן כי הכרה בנזק כלכלי או נפשי טהור לא תהיה רצויה כאשר הפעילות שגרמה לנזק היא פעילות נפוצה שיש בצידה תועלות. כך הכירו, למשל, בנזקים כלכליים טהורים בנסיבות מסוימות ולא באחרות.

במקרה שלפניי הנזק הוא בלתי ממוני. מדובר בנזק שקשה מאד להוכיחו (על הנזק ראו בהרחבה להלן). במקרה כזה יהיה נכון להטיל אחריות רק בגזרה צרה יחסית של מקרים. מנגד, בהיבט מאפייני הפעילות של הנתבעים, הכנת מסע יחסי ציבור שכל מטרתו פגיעה באחר, המדובר במעשה מכוון, דבר המצמצם את מרווח המקרים. כלומר, שלילת הפרקטיקה בה נהגו הנתבעים, ע"י הטלת אחריות, תמנע מאחרים לנקוט בפרקטיקה זו באופן מכוון, שזו בדיוק המטרה של הטלת החובה במקרה זה. אין פרקטיקה או פעילות לגיטימית שהטלת החובה תפגע בה. בהיבט מאפייני הניזוק, יש לבדוק את קרבתו למזיק. כאן מדובר בניזוק ישיר ומכוון. כלומר הפרקטיקה של מסע יחסי ציבור שלילי מכוונת כנגד אדם או חברה מסוימים, ועל כן המזיק יודע שהניזוק יפגע, ולמעשה זוהי בדיוק מטרתו. מטרה זו יש למנוע על ידי קביעת האחריות.
בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3) 45, 66 (1994) קבע כב' הנשיא שמגר כי לצורך הטלת אחריות:
"דרושות שלוש אלה: ראשית, צפיות, שנית, שכנות או קרבה, ושלישית, מסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכוח הדין." (הדגשה במקור – מ' א' ג']
בע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 408-409 (2004) חוזר על הדברים כב' השופט ריבלין ומוסיף:
"המסקנה כי הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות, היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית…נבחנת תחולתן במקרה הנתון של ההצדקות הכלליות לקיומה של חובת הזהירות, שהן החשש מפני הרתעת יתר, מפני עומס התביעות, השאיפה להגינות ביחס למזיק (שיקולי צדק) והרצון להימנע מהתנגשות בחיובים אחרים מכוח חוק או חוזה".
נוסחה זו שהתגבשה בפסיקה נקבעה בסעיף 368(ג) להצעת חוק דיני ממונות:
"החובה… מוטלת על אדם כלפי כל מי שאדם סביר יכול היה לצפות מראש שהוא עלול להיפגע עקב ההתרשלות, ובלבד שהטלת אחריות על אותו אדם, בנסיבות העניין, היא צודקת, הוגנת וסבירה, בשים לב לטיב היחסים שבין הצדדים ולאינטרס הציבורי שבהטלת אחריות כאמור, לרבות החשש מפני פגיעה בפעילויות רצויות".
יישום השיקולים במקרה שלפניי מצביע על כך שיש להטיל חובה במקרה זה. יש למנוע פרקטיקה זו, הפוגעת הן במי שנפל קרבן לתכנית מסוג זה, הן בציבור בכללותו. יש לדאוג ולהביא לתחרות עסקית הוגנת כפי שעשה המחוקק בחוק עוולות מסחריות, וודאי שיש להביא לכך שלא ניתן יהיה לפגוע באדם (לאו דווקא יריב עסקי, אלא גם יריב פוליטי או אדם אחר שמכל סיבה אחרת פלוני מעוניין לגרום לו לנזקים תדמיתיים או כלכליים), באמצעות שימוש במשרדי יחסי ציבור, והפעלת מערכות ממניעים פסולים. כן יש למנוע פגיעה בציבור באמצעות שימוש פסול בתקשורת, בפניה לרשויות המדינה, לארגוני עובדים ולנושים, לא מתוך מטרה לגיטימית להפנות את תשומת לבם לבעיה מסוימת, אלא כחלק מתכנית לפגוע באדם או גוף אחר.
המזיק, הנתבעים, בכוונת מכוון, שכרו משרד יחסי ציבור על מנת לפגוע עסקית כלכלית ותדמיתית בעזור, כדי לגרום לו לשנות מעמדתו ביחס למשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, במהלך הליך משפטי שדן בעניין. פעילות זו, של מסע יחסי ציבור שמטרתו היא פגיעה באחר, אינה רצויה. זו פעילות הפוגעת בעיקר בניזוק אך גם בציבור בכללותו. אם אכן הייתה יוצאת התכנית לפועל במלואה, היו מועסקים המשטרה ומס הכנסה בבדיקות שאין להן כל בסיס או יסוד, מלבד הרצון שיערכו כדי לפגוע, ולו תדמיתית, בעזור. היינו אז עדים לפעילות לוביסטית כנגד מדיניות שידורי הספורט כאשר המטרה היחידה בבסיסן הייתה הרצון לפגוע בעזור, ולא בחינה מהותית של הנושא; היינו עדים לפניות לגופים פיננסיים עם אזהרות כאלה ואחרות, שוב ללא כל בסיס. פניות כאלה לרשויות, שהן לגיטימיות לכשעצמן, מאבדות את הלגיטימיות כאשר הן נעשות משיקולים זרים. כך, הפניה לחברי כנסת בעניין מדיניות שידורי הספורט אולי לגיטימית, אך הופכת ללא לגיטימית כאשר המניע אינו הדאגה לצופים אלא הרצון לפגוע בעזור.

ולבסוף, ואולי בעיקר, יש למנוע פרקטיקה זו משום שהיא מביאה לכתבות בעיתונות, שנראות על פניהן כדיווחים אובייקטיבים, בעוד שמאחוריהן האינטרס לפגוע באחר. הדבר מודגש במיוחד בנושאים הכלכליים, שם מרבית השחקנים יכולים להרשות לעצמם העסקת משרד יחסי ציבור. כאמור, לדבריו של מוטי מורל, זוהי פרקטיקה מקובלת, ואם כך רק גובר הצורך למנוע אותה. אוסיף, כי כאשר מדובר במעשה מכוון קל יותר להטיל אחריות כיוון שלא יפגע מי שלא היה מודע. אשר לעצם הפעילות – כאשר מדובר במסע יחסי ציבור לקידום עניינו של עסק או אדם, אין בכך כל רע, אך אין לעשות זאת בדרך של פגיעה לשמה באחר.
ה. הנזק
התובעים טוענים לשני ראשי נזק. ממוני ולא ממוני. אשר לנזק הממוני טוענים התובעים כי כתוצאה מהפרסומים הכוזבים נפגעה יכולתם לקבל אשראי מספקים ואף פחתה נכונותו של בנק לאומי, שבו התנהלו חשבונות הבנק שלהם, ללוות את פעילותם, להעניק להם תנאי אשראי נוחים ואמצעים פיננסיים מקובלים למינוף עסקיהם. התובעים טוענים עוד, כי כתוצאה מתכנית המשחק הופסקה ונגנזה כל יוזמה עסקית חדשה שעמדה על הפרק וכי נמנעו מהם הזדמנויות עסקיות רבות. אשר לנזק הלא ממוני טוענים התובעים כי נפגעה אמינותו של אלי עזור כאיש עסקים, כאשר זו התכונה המרכזית הנדרשת לאיש עסקים. פגיעה זו, טוענים התובעים, לא ניתן להעריך, כיון שלא ניתן לדעת אילו אנשים וגופים עסקיים ימנעו מעשיית עסקים עם התובעים בעתיד לאור פגיעה זו באמינותם ובשמם הטוב. נזק זה טוענים התובעים הן בעילה הנזיקית, הן בעילה לפי חוק לשון הרע. התובעים טוענים, כי הנזקים שנגרמו להם הם רבים ועצומים, אולם מטעמי אגרה הם העמידו את תביעתם על סך 5,000,000 ₪.
בשאלת הנזק יש חפיפה בין הנזקים שנגרמו מהמרכיבים בתכנית המשחק שאינם כוללים פרסום, לבין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרסומים. תוכנית המשחק כולה, על כל מרכיביה היא שגרמה לנזק. הנזק אינו ניתן להפרדה. על כן אעריך את הנזק כנזק שנגרם מהתכנית בכללותה.
א. נזק ממוני
אשר לנזק הממוני, נזק זה לא הצליחו התובעים להוכיח. התובעים לא הציגו דוחות כספיים על מנת לבסס את טענתם, כי תכנית המשחק פגעה בעסקיהם ומכאן שלא הוכיחו כי רווחיהם בתקופה הרלבנטית לתביעה נפגעו. כך גם עולה מפורשות מחקירתו הנגדית של גולן (ראו פרוטוקול מיום 21.12.11, עמ' 11 ש' 10 עד עמ' 13 ש' 6). אין גם די בטענה בעלמא כי אילולא הפרסומים התובעים היו צפויים להרוויח יותר, שעה שטענה כאמור לא מגובה בראיות ממשיות והיא בגדר סברה ספקולטיבית המערבת משתנים נוספים, שלא ניתן להוכיח או לשלול את קיומם. נכון הוא כי יש להניח כי פגיעה כזו נגרמה, אך בהעדר ראיות לנזק ספציפי, זו תוערך במסגרת הנזק הלא ממוני. לא הובאה גם כל ראיה לתמיכה בטענה כי תנאי האשראי של התובעים נפגעו. ממילא, גם לא הוכח כל קשר סיבתי בין הפרסומים נשוא התביעה לבין סירובו של הבנק להעמיד לתובעים אשראי למימון רכישתם של נכסי המקרקעין הנזכרים בתצהירו של גולן.

בסיכומים טען ב"כ התובעים כי במקרה כזה קיימים קשיי הוכחה ויש צורך להעריך גם את הנזק הממוני על דרך האומדנה. ייתכן כי קשה להביא ראיות להעריך במדויק את גובה הנזק הממוני, אך התובעים לא עמדו ולו בנטל מינימאלי לעניין זה. יכולים היו התובעים להביא לעדות מי מבנק לאומי לעניין זה. יכולים היו להצביע על מסגרת האשראי שלהם. יכולים היו, לכל הפחות, להראות כי לא ניתן היה לרכוש את המקרקעין ממקורות אחרים. בנסיבות אלו, כאשר התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח קיומו של נזק ממוני, אין מקום כי בית המשפט יחליף ראיות שניתן היה להציג בפסיקה על דרך האומדנה (ראו לעניין זה ע"א 345/03 דן רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל (2007)). בע"א 1326/07 המר נ' קופת חולים (ניתן ביום 28.5.12), ציין כב' המשנה לנשיא, השופט א' ריבלין כי: "ככלל נוהגת הפסיקה גמישות בעניין הוכחת יסוד הנזק, במיוחד מקום בו קיימים קשיי הוכחה אינהרנטיים שאינם תלויים בניזוק." אולם במקרה זה קשיי ההוכחה תלויים בניזוק. הכוונה אינה להחליף ראיות שיכול היה תובע להמציא, אלא בהעדר אפשרות להביא ראיות כלל ועיקר. לא זה מצב הדברים במקרה שלפנינו.

ב. נזק שאינו ממוני
התובעים טענו לנזק שאינו ממוני. לפגיעה באמינותו ומהימנותו של אלי עזור כאיש עסקים ובשמה הטוב של מרקעי תקשורת כתוצאה מתכנית המשחק כולה. לדבריהם מדובר בבטן הרכה והכואבת, שכן אמינות ומהימנות הם התכונות החשובות ביותר לאנשי עסקים. נזק זה, אכן, כפי שטענו התובעים לא ניתן להוכיח. אין אנו יודעים למי פנה משרד יחסי הציבור. מוטי מורל בעדותו אמר שמשרדו פנה לאנשים מסוימים, אלו וודאי סיפרו על הפנייה לאחרים. אין אנו יודעים אם כל הפרטי תכנית המשחק בוצעו, אך אנו יודעים מעדויות הנתבעים כי הם עצמם היו בקשר עם אנשים מהתחום, עם חלק מהעובדים הבכירים בקבוצת הפוסט, עם אחרים שהתכוונו לרכוש מאלי עזור מניות, ולכולם הבהירו כי עזור אינו מהימן ואסור לעשות עמו עסקים. זו למעשה הייתה מטרת תכנית הפעולה. לפגוע קשה באלי עזור כך שיכנע ויתן לתובעים את מבוקשם במסגרת העסקה לרכישת קבוצת הפוסט.
(1) כללי
בנזק שאינו ממוני יש להוכיח כי התובע סבל נזק, להצביע על הקשר הסיבתי בין העוולה לנזק ולהראות כי המעוול צפה את הנזק. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר נזק כך: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". בפסיקה נקבע כי הגדרה זו כוללת נזק כלכלי טהור ונזק נפשי טהור (ראו למשל ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 139-143 (1985, להלן: עניין גורדון). יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 161-163 (גד טדסקי עורך, מהדורה שנייה, התשל"ז, להלן: תורת הנזיקין) מציינים כי: "הנזק במובנו הרחב ביותר הוא כל הפחתה וכל חיסור ברכושו של אדם או בהנאתו הרוחנית". ישנן עוולות (הסגת גבול, מטרד לציבור, תרמית, שקר מפגיע וגרם הפרת חוזה), הקובעות כי בהעדר נזק ממון לא ינתן פיצוי בגין ביצוע עוולות אלו (לעניין זה ראו: Israel Gilead, "Tort Law", in The Law of Israel: General Surveys 482 (Itzhak Zamir & Sylviane Colombo, eds., 1996), להלן: Gilead, Tort Law).
מקובל להגדיר "נזק ממון" כהיבט החומרי, הכספי של הפגיעה שסבל הניזוק. נזק לא ממוני, לעומת זאת, הוא המרכיב הנפשי, הרוחני, הלא חומרי, של הפגיעה. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר נזק ממון: "הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". ההפך הוא הנכון בנזק שאינו ממוני. בספר תורת הנזיקין בעמ' 64 מוגדר נזק ממוני כ: "חיסור ברכושו של אדם, היינו חיסור בעל ערך כלכלי".
Gilead, Tort Law (עמ' 481, הערה 910) מגדיר נזק לא ממוני: "subjective damage which has no market value or subjective yardstick by which it can be measured". גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים-התרופות, התשס"ט-2009, להלן: שלו ואדר: תרופות), בהתייחסות לדיני הנזיקין, מציינים (בעמ' 300):
"בדיני הנזיקין…. הקביעה, כי נזק מסוים הוא נזק ממון, מניחה אפוא כי ניתן עקרונית "להצמיד" אליו שווי כספי. לעומת זאת, לגבי נזק לא-ממוני חלה הנחה הפוכה, שלפיה "הצמדה" כזו אינה אפשרית…"
במקרה זה טוענים התובעים לפגיעה בשמם הטוב ומכאן ליכולם לנהל עסקים בעתיד.

בדיני הנזיקין בעבר לא הכירו בזכות לפיצוי לא-ממוני טהור במסגרת עוולת הרשלנות (הלכה ישנה זו נקבעה בע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ', פ"ד יא 1464, 1469 (1957), אך גישה זו נזנחה לטובת ההכרה ההולכת ומתרחבת בזכותו של הניזוק לפיצוי הוגן גם על המרכיבים הלא ממוניים של הנזק. נזקים אלו הוכרו לראשונה בפרשת גורדון ומאוחר יותר למשל בע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל, חיפה, פ"ד נג (4) 526 (1999) (להלן: עניין דעקה) שם הוכרה פגיעה באוטונומיה כנזק לא ממוני בר פיצוי, בע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז (4) 673, 682 (2003) שם הכירו עקרונית באפשרות פיצוי על "תחושת גועל" (פרשת הסיליקון בחלב) וע"א 4576/08 בן צבי נ' היס (מיום 7.7.11) שם דובר בפגיעה באוטונומיה בהסכמה לנתיחה לאחר המוות כאשר לא הובהר שחלקי הגופה ישמרו במכון לרפואה משפטית ולא יקברו. לביקורת וניתוח הפסיקה ראו: גלעד, נזיקין, גבולות האחריות, כרך ב', החל בעמ' 950)).
בעניין גורדון קבע השופט ברק (שם בעמ' 140-1):
"איני רואה כל יסוד רציונאלי להבחין בין נזק לא-רכושי, הכרוך בנזק רכושי, לנזק לא רכושי, העומד בפני עצמו…כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו…"
דברים אלו יפים ביתר שאת היום לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהעלה את כבודו של אדם למעמד של זכות חוקתית. בהתאם נקבע בהצעת הקודקס סעיף 563 הקובע: "נגרם לנפגע נזק שאינו נזק ממון, והוא אינו תוצאה של נזק גוף, רשאי בית המשפט לפסוק לו פיצויים בשל נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין."
גם החששות מפני הכרה בנזק לא ממוני, כמו הרתעת יתר מפני עיסק בפעילות חברתית רצויה; עלות יתר וסכנה להצפת בתי המשפט, פגיעה בהגינות אם מדובר במזיק שפעל בתום לב סוביקטיבי, פיזור הנזק בהעדר ביטוח כל אלו אינם נתקיימים במקרה בו מדובר בפעולה ופרקטיקה שלילית כשלעצמה ובעוולה המבוצעת בכוונת מכוון.
גלעד, נזיקין, גבולות האחריות, כרך ב', עמ' 938 מציין לעניין זה כי חומרת האשם מאפשרת להטיל אחריות רק במקרים הראויים:
"דרישה לחומרה מיוחדת של אשמה, כהתרשלות חמורה או חוסר תום לב, היא אמצעי אפקטיבי להגבלת האחריות. דרישה זו משמשת הן שיקול להטלת אחריות מטעמי הרתעה והגינות (כאשר הדרישה מתקיימת) והן אמצעי אפקטיבי להגבלת אחריות (כשאינה מתקיימת)"
בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 17.1.05), נפסק פיצוי בשל מידע שגוי שמסרו רשויות השלטון ביודעין. אף על פי שהדבר לא נאמר מפורשות, נראה כי נפסק פיצוי בגין נזק נפשי – נהגו ביבואנים שלא באורח ענייני והוגן – בהתבסס על היחסים המיוחדים ותלות האזרח ברשות, וכן שהיה מדובר במעשה שנעשה ביודעין. בע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (ניתן ביום 6.2.06) העריך עורך דין בחסר תשלום מס שבח, והלקוחה פוצתה כיון: "שהמשיב גרם למערערת בהערכתו השגויה צער רב, ולו בשל כך שחיה באשליות לגבי סכום הכסף שיהיה בידה לאחר תשלום המסים". גם כאן הפסיקה מוגבלת ליחסים מיוחדים (עורך דין לקוח) ולמעשה שנעשה ברשלנות חמורה.
במקרה שלפניי יש להכיר בנזק מוגבר שכן היה מדובר במעשה מכוון שכל תכליתו פגיעה בעזור, פגיעה שאכן נגרמה.
(2) קשר סיבתי

אשר לקשר הסיבתי בין העוולה לנזק – במקרים של נזק לא ממוני שאינו ניתן לכימות קשה להוכיח קשר סיבתי. מסיבה זו בעניין דעקה נקבע (בעמ' 608) כי : "אשר לנזק עצמו…קיומו והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק". היינו, הקשר הסיבתי בין העוולה (אי קבלת הסכמה מדעת) לנזק (פגיעה באוטונומיה) טבוע בעצם הפרת החובה על ידי הרופא, ולמעשה הניחו את הקשר הסיבתי (לניתוח זה ראו: אליעזר ריבלין, "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה" 21, 46, ספר שמגר (מאמרים, כרך ג', 2003, להלן: ריבלין, נזק לא ממוני).
כך גם בענייננו, הקשר הסיבתי נלמד מעצם העובדה שהנתבעים בכוונת מכוון ניסו לגרום לנזקלעזור, נזק שיביא אותו לעמדה נחותה במו"מ.
(3) שיעור הנזק
השאלה הקשה יותר לעניין הנזק הלא ממוני היא שיעורו. ריבלין, נזק לא ממוני מציין לעניין זה כי (בעמ' 51):
"בשאלת שומת הפיצויים בגין נזק לא ממוני 'הפרוץ מרובה על העומד והניחוש על המוחש'. ראש נזיקין זה 'לא במידות ומשקלות של הגיון ייבחן מקורו לא בתבונה אלא במוסר וברגש…."

ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 518 (2001, להלן: עניין אמר), קבע השופט ברק (פיסקה 13 בעמ' 521 לפסק הדין):
"הסדר חקיקתי זה באשר לפיצויים בגין עוולה הוא דל. אין בו הפירוט הנדרש להסדר מקיף ויסודי של דיני הפיצויים. אין בו כללים באשר לכימות (quantification) של הנזק. כללים אלה נקבעו על-ידי הפסיקה. אכן, רוב רובם של דיני הפיצויים בגין עוולה הם פרי הפסיקה. עם זאת ההכוונה החקיקתית היא חשובה. נקבע בה כי הניזוק זכאי לפיצויים (compensation בנוסח המקורי). מה הן אמות-המידה לפסיקת הפיצויים? על שאלה זו לא ניתן להשיב בלא לקבוע את מטרתם של הפיצויים. מטרה זו אין לקבוע בלא לבחון את מטרתם של דיני הנזיקין, בכלל, ושל דיני איסור לשון הרע, בפרט. אכן, פירושה של ההוראה בפקודה בדבר "פיצויים" חייב להיעשות במסגרת התכלית המונחת ביסוד דיני הנזיקין ודיני איסור לשון הרע. והנה, על תכלית זו אין הסכמה. מבחינה היסטורית מילאו דיני הנזיקין פונקציות שונות, ובהן פונקציה תרופתית, פונקציה הרתעתית (או מחנכת) ופונקציה עונשית …תכליות דומות הונחו ביסוד הפיצויים בגין לשון הרע."
השופט ברק ממשיך ומפרט כי מטרת הפיצוי, הן הנזיקי, הן בהקשר של לשון הרע, ופגיעה בשם הטוב, היא השבת המצב לקדמותו (שם):
"אכן, כחוט השני עובר בדיני הפיצויים בנזיקין העיקרון כי מטרתם של הפיצויים הינה להשיב את המצב לקדמותו (restitution in integrum) … גישה זו חלה גם בפיצויים בגין לשון הרע…אכן, הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע. בהגשמתה של מטרה זו נמצא האיזון הראוי בין הזכות לשם הטוב לבין חופש הביטוי. הפגיעה בזכות לשם הטוב – כמו הפגיעה בזכות החוקתית לחירות ולשלמות גופנית – מצדיקה פיצוי תרופתי המשיב את המצב לקדמותו."
בפסיקה העוסקת בנזק לא ממוני קשה למצוא הנמקה מפורטת באשר לשיקולים שעל בסיסם יש להעריך נזק זה (באשר להעדר הכוונה חקיקתית בפסיקת פיצויים ראו: יהודה אדר "על הדבש ועל העוקץ – הרהורים על פרק התרופות בהצעת הקודקס האזרחי" , משפט ועסקים ה', 357 (2006)).
הנשיא ברק מדגיש את הקשיים בעניין אמר (שם בעמ' 524):

הנזק הלא רכושי הוא נזק בר-פיצוי. לעתים קרובות נזק זה הוא ניכר, והניזוק זכאי לפיצוי ממשי ולא אך לפיצויי נחמה (ראו לאחרונה ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב [26]). הוא הדין בפיצוי כאשר הנזק הלא רכושי הוא לשם הטוב. על בית-המשפט לעשות מאמץ תוך בחינת כל מקרה לגופו, להעריך את היקף הפגיעה בשם הטוב ולקבוע אותו פיצוי אשר יהא בכוחו, ככל האפשר, להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון לולא פורסם לשון הרע.
כפי שראינו גם הצעת הקודקס אינה מציינת פרמטרים שעל בית המשפט לקחת בחשבון.
סעיף 564 להצעת הקוקס האזרחי, שכותרתו: "פיצויים מוגברים" מאפשר לבית לפסוק לנפגע פיצויים שאינם תלויים בנזק, אם מצא שההפרה נעשתה נעשתה בזדון, כשעיקר כוונתו של המפר הייתה הפגיעה בנפגע. על פי ההצעה מוגבלים פיצויים כאלו בסכום.
במשפט האנגלי ניתן לפסוק פיצויים מוגברים בנזיקין, הנקראים aggravated damages, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי מיוחד. ההצדקה וההנמקה לפיצויים מוגברים במצב דברים זה היא כי המניע המכוון, הזדוני, שעמד בבסיס העוולה החמיר את נזקו הלא ממוני של הניזוק (השופט ברק קבע זאת תוך ציון המונח aggravated damages בהתייחס לפיצוי לא ממוני בשל הפרת חוזה בע"א 348/70 גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה (4) 31,41 (1981), אולם הרציונל יפה גם לענייננו). מטרת הפיצויים המוגברים היא הערכת הנזק על הצד הגבוה לטובת הנפגע, מקום שהתנהגות המזיק החמירה את הנזק. כך קורה כאשר מדובר במעשה מכוון (ראו לעניין זה: תורת הנזיקין, בעמ' 579. עוד ראו: ישראל גלעד, "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס – אחריות ותרופות" משפטים לו 761, 810 (2007).
בדיני החוזים, כאשר הנזק הכלכלי נובע מהפרה בוטה של יחסי אמון או תלות ששררו בין המפר לנפגע, או כאשר הפרת החוזה נעשתה בזדון, או התלוותה אליה התנהגות פוגענית במיוחד, יהיה הנזק הלא ממוני ראוי לפיצוי, גם אם ככלל, כאשר יש נזק כלכלי, אין מפצים בגינו (ראו: שלו ואדר, תרופות בעמ' 302).
הנשיא ברק אימץ את הפיצוי המוגבר במסגרת הפיצוי שנועד להיטיב את נזקו של הניזוק (להבדיל מפיצוי עונשי). בעניין אמר (בעמ' 524), קבע לעניין זה:
"די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. אכן, ההיבט המחנך והמרתיע עשוי למצוא מקום של כבוד בגדרי הפיצוי העונשי, אך מקום שאין תחולה לפיצוי עונשי – וכזה הוא המקרה שלפנינו – אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו. בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתיים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע."
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
מתוך אותו בסיס רעיוני יש לקבוע בנזיקין, כי כאשר מדובר בעוולה מכוונת, שכל מטרתה הייתה לגרום לנזק, גם בהעדר יכולת להוכיח נזק ממוני, יש לפצות בגין הנזק הלא ממוני ולהגביר את הפיצוי, כיוון שהתנהגות מכוונת, מטבעה וטיבה שהיא מגבירה את הנזק, כיוון שהיא ממוקדת ומכוונת מטרה.
כלומר כאשר אנו מעריכים את הנזק הלא-ממוני, מניחים למעשה כי נזק זה גבוה יותר אם העוולה בוצעה במכוון, כפי שהיה במקרה שלפניי.

לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בכך שמדובר ברצון לפגוע בעזור כדי להחלישו במו"מ, בתכנית משחק מפורטת שמרבית סעיפיה מטרתם לפגוע בתובעים, ולאור העובדה שמהראיות עולה כי לפחות חלק מהסעיפים בוצעו, יש להניח כי הנזק שנגרם חמור במיוחד.
מוטי מורל העיד כי מטרת מסע יחסי הציבור הייתה להביא את התובעים לוויתור בבוררות שהתנהלה או בתהליך המו"מ. בהסכם בין הנתבעים למורל תקשורת, היה, כאמור, שכר בגין הצלחה שמשמעותה זכייה בבוררות או כניעה של התובעות במו"מ. היינו, הנתבעים השקיעו כסף כדי לגרום לנזקים במפורש.
אשר לסכומים, יש מקום לבחון את הסכומים שעמדו על הפרק בעסקת הג'רוזלם פוסט וכשכר טרחה של מורל תקשורת.
ההצעה לרכישת קבוצת הפוסט עמדה על 11 מיליון דולר שהועלתה לאחר מכן ל-13 מיליון דולר (מתוך עמ' 6-7 לפסק הבוררות). היינו, הנתבעים התכוונו לגרום לנזק כה חמור לתובעים שיביא אותם להתפשר בעסקה בסדרי גודל כאלו.
התשלום למורל תקשורת גם הוא מעיד כי הנתבעים היו מוכנים להשקיע כסף רב כדי לפגוע בתובעים. בהסכם ההתקשרות (נ/7) נקבע, כי בשלושת החודשים הראשונים (מיום 3.2.05 בו נחתם ההסכם), ישלמו הנתבעים למורל תקשורת סכום של 10,000$ לחודש בצירוף מע"מ, כי בשלושת החודשים לאחריהם ישלמו סכום של 7,500$ לחודש בצירוף מע"מ וכי בתום מחצית השנה ידונו שוב בשאלת שכר הטרחה. כן קבע ההסכם סכום של 50,000$ בגין הצלחה. כפי שעולה מניתוח הראיות, הצלחה משמעותה זכייה בבוררות או הסדר הראוי בעיני הנתבעים.
כלומר, הנתבעים שילמו כששים אלף דולר (גם אם לא הוארך ההסכם) והיו מוכנים להכפיל סכום זה בגין הצלחה.
מדובר בסכומים גבוהים ובעסקה גדולה בהיקפה הכספי. כאשר פוסקים פיצוי במקרים של נזק לשם הטוב, לאמינות העסקית, יש לזכור את ההיקפים בהם מדובר. בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 4.8.08,להלן: עניין שרנסקי), היה מדובר בהוצאת לשון הרע מכוונת. בית משפט השלום פסק לטובת שרנסקי 900,000 ש"ח, וזאת לאחר שלקח בחשבון כי נודלמן הוא אדם פרטי שיקשה עליו לעמוד בסכום זה. בית המשפט העליון הפחית את הפיצוי ל-500,000 ש"ח, כשהשיקול המרכזי היה מצבו של נודלמן כאדם פרטי. בית המשפט ציין לעניין זה (פסקה 64 לפסק הדין):
"אילו עמד סעד הפיצויים על תכלית אחת ויחידה – השבת מצב הניזוק לקדמותו כי אז ספק אם ניתן היה להתחשב בגורמים אחרים שאינם קשורים במישרין להטבת הנזק בהערכת שיעור הפיצויים הראוי. אולם התכליות האחרות המתלוות לסעדים בעוולת לשון הרע הקשורות בפן העונשי-הרתעתי ובפן החינוכי פותחות בפני בית המשפט שער רחב לשיקולים מגוונים בתחום הסעדים בלשון הרע, המאפשרים ומצדיקים התחשבות בגורמים שונים החורגים משיקולי הטבת הנזק גרידא. בגדרם של שיקולים רחבים אלה ניתן לשקול, בין היתר, את זהותו של הפוגע, ולתת משקל יחסי למצבו האינדיבידואלי מבחינה אישית, כלכלית, והיקף יכולתו לעמוד בחובת הפיצוי המושתת עליו כמרכיב בהשגת תוצאה ראויה וצודקת, המגלמת בתוכה מכלול שיקולים, וחותרת לנקודת איזון ראויה לא רק בתחום האחריות אלא גם בתחום הנזק והסעדים. מבחינה זו, לא הרי פיצוי המושת על גוף כלכלי איתן, המסוגל לשאת בו, ואף לתמחר אותו בין סיכוניו, ולבטחו, לפיצוי המושת על אדם פרטי, דל אמצעים, הנדרש לפורעו משארית משאביו, לדרדרו לפת לחם ואף להוליכו לעבר הליכי פשיטת רגל. ההתחשבות בהיבט האינדיבידואלי במסגרת התכלית ההרתעתית-חינוכית שבסעדי לשון הרע מצדיקה, בין שאר השיקולים הרלבנטיים לפיצוי, גם מתן משקל יחסי ראוי למצבו של המפרסם, וליכולותיו הכלכליות והאישיות."

אמנם דובר שם בנזק שנגרם מעוולה של פרסום לשון הרע, אך מדובר בנזק לא ממוני והדברים יפים לענייננו. במקרה שלפניי, השיקול הכלכלי מביא אותנו לפסוק את הנזק המוגבר במלואו ולא לצמצמו. מדובר בגוף עסקי עתיר נכסים, ומדובר, כפי שהעיד מר מורל, בפרקטיקה עסקית מקובלת. כפי שציינתי, לא ראוי ולא רצוי כי בעלי ממון יעשו שימוש במסע יחסי ציבור שמטרתו פגיעה באחר. פרקטיקה זו תפסק רק אם הסכומים שיפסקו יהיו גבוהים במיוחד, במקביל לנזק שנגרם. ודוק, אין מדובר בפיצוי עונשי אלא בפיצוי מוגבר הנגזר מן ההשקעה, מהרצון ומהכוונה לגרום נזק. נזק המושג באמצעים כמו פניה לבנקים, אנשי עסקים אחרים, וועדי עובדים ואף פעילות לוביסטית בכנסת, גם אם אינו מתבטא בנזק ממוני מיידי, הוא מתבטא בנזק עצום.
כיוון שמדובר בהערכה, ולאור הסכומים בהם מדובר אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על מיליון ש"ח.
5. עוולת לשון הרע
א. על חופש הביטוי ועל הזכות לשם טוב
חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי: זכות יסוד לשם טוב וזכות יסוד לחופש ביטוי. שתי זכויות אלו נגזרות מכבוד האדם (ראו ע"א 214/89 אריה אבנרי ואח' נ' אברהם שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 860 (1989) (להלן: "עניין אבנרי"); עניין אמר; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 565 (2004) (להלן: "עניין הרציקוביץ'"); ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד ס(4) 13 (2005) (להלן: "עניין מורדוב"); ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי (ניתן ביום 27.7.11) (להלן: "עניין בכרי")).
על טיבה של זכות האדם לשם טוב ועל ההצדקות לה עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (ניתן ביום 12.11.06), פיסקה 12 לפסק דינה (להלן: "עניין בן גביר"), כדלקמן:
"הזכות לשם טוב היא מיסודות הקיום האנושי של האדם כיצור חברתי. הצורך בהגנה על כבודו האנושי של האדם בהתייחסותו לסביבתו היא תנאי הכרחי לחיים בצוותא, להגשמתו העצמית המלאה של הפרט, וליכולתו למצות את חייו החברתיים והרוחניים. הזכות לשם טוב כחלק מהכבוד האנושי טבועה עמוק ביסודות ההוויה האנושית של האדם, ומקרינה על מערך היחסים בינו לבין הסביבה העוטפת אותו. היא תנאי הכרחי להגשמת האוטונומיה האישית ולמיצוי יכולותיו של האדם ותרומתו לחברה. היא מהותית לגיבושו של כבוד עצמי שאדם חש כלפי עצמו, ולכבוד שהסביבה רוחשת כלפיו. היא מקור כח עשייה לאדם, ותנאי למיצוי יכולתו, כישרונותיו והישגיו לטובת החברה. סביבה אנושית הנשלטת על ידי תרבות של השמצות, גינויים ומתקפות מילוליות הדדיות שלוחות רסן סופה שתביא הרס חברתי פנימי, ובלימה של התפתחות תרבותית וערכית. מירקם חברתי הרמוני בין בני אדם, הוא תנאי חיוני למימושם של תהליכי בנין, קידמה, ומיצוי הכוחות והיכולות הטמונים בפרטים לתועלת הכלל. הזכות לשם טוב של הפרט היא נדבך מרכזי בסדר חברתי הרמוני. היא ניצבת ביסוד משטר הבנוי על חירות וכבוד האדם. היא מצויה במעמד רם במידרג זכויות האדם."
ההצדקה המרכזית להגנה על השם הטוב נובעת, אם כן, מהקשר ההדוק בין השם הטוב של אדם לבין זכותו לכבוד (ראו גם עניין בכרי, פיסקה 21) וכדברי כב' השופט ברק בעניין אבנרי, 856-857:
"כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי כל המלבין את פני חברו ברבים 'כאילו שופך דמים', ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. אין להתפלא, איפוא, כי תפיסתנו הינה כי 'טוב שם משמן טוב'".

השם הטוב נתפס גם כחלק מקניינו של אדם (ראו עניין הרציקוביץ', 573) ויש הרואים בו זכות הנגזרת מן הזכות לפרטיות (ראו עניין אמר, 518).
מנגד, כאמור, מצויה זכות היסוד לחופש הביטוי, אשר הוגדרה בפסיקה כ"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ראו ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968)) וכחירות "שיש שנייה לה אך אין קודמת לה" (ראו דברי כב' השופט ריבלין בע"א 751/10, 1236/10, 1237/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין – אורבך ואח' (ניתן ביום 8.2.12) פיסקה 62 לפסק דינו (להלן: "עניין אילנה דיין")).
חירות הביטוי נועדה, בראש ובראשונה, לאפשר לכל אדם לתת ביטוי לתחושותיו ולתכונותיו האישיות, להביע את אשר על ליבו וכך לפתח ולטפח את אישיותו. במובן זה חירות הביטוי היא חלק מן האוטונומיה של האדם, חלק מזכותו להגדרה עצמית וחלק מיכולתו לתת ביטוי לסגולותיו; זוהי הזכות להגשמה עצמית (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 62 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). חירות הביטוי הינה גם אמצעי להשגת מטרות חברתיות ודמוקרטיות. החלפת המידע, בעיקר בנושאים ציבוריים, מאפשרת לציבור לגבש את עמדותיו וכך מתאפשר גם פיקוח יעיל יותר על רשויות השלטון. כמו כן, חופש הביטוי הוא אמצעי יעיל לקידום הידע וגילוי האמת (ראו עניין אבנרי, 857; עניין אילנה דיין, שם. עוד על הטעמים ביסוד ההגנה על חופש הביטוי ראו עניין בכרי, פיסקה 24).
ההסדר המצוי בחוק איסור לשון הרע, על היבטיו המורכבים, יוצר איזון בין שתי זכויות שוות מעמד אלה (ראו עניין אמר, 519; עניין בן גביר, פיסקה 34 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). עיקרו של הסדר זה בהגדרתה של לשון הרע, מחד גיסא (ראו סעיפים 3-1 לחוק) ובקביעת שורה של פרסומים מותרים או שיזכו להגנה אף אם הם עולים כדי לשון הרע והוראות לעניין נטל ההוכחה, מאידך גיסא (ראו פרק ג' לחוק איסור לשון הרע).
אף שהאיזון המצוי בחוק איסור לשון הרע בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב הוא איזון אופקי, הרי שקביעת המדרג בין הזכויות השונות ומידת ההגנה על חופש הביטוי ביחס לזכויות ולערכים המתנגשים בו, נגזרת מסוג הביטוי הספציפי ומאפייניו. לא כל הביטויים נולדו שווים, ועוצמת ההגנה על חופש הביטוי תושפע, בין היתר, ממושא הביטוי, מנושאו ומחשיבות העניין (ראו עניין בן גביר; עניין אילנה דיין, פיסקה 78 לפסק דינוו של כב' השופט ריבלין והאסמכתאות שם). עוד יש להביא בחשבון באם המדובר באדם פרטי או שמא המדובר באיש ציבור (ראו עניין אבנרי, 863-864).
ב. לשון הרע – מהי
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם – שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי(ראו עניין שרנסקי)
וכדברי כב' השופט ע' פוגלמן בעניין אילנה דיין, פיסקה 18 לפסק דינו:
"המוניטין של אדם עשוי לחרוץ את גורלו, לשבט או לחסד. הוא שיקבע, במידה רבה, אם אדם אחר יסכים להעסיקו או לעשות עימו עסקים; אם הציבור ייתן בו אמון ככל שירצה לבקש להיבחר למשרה ציבורית; אם הסובבים אותו יבקשו את חברתו או יפנו לו עורף. פגיעה לא מוצדקת במוניטין של אדם, היא פגיעה לא רק בכבודו הוא, אלא גם באינטרס רחב יותר של התנהלות תקינה של החברה."
(הדגשה שלי – מ' א' ג')

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע את מהותה של "לשון הרע", ומגדיר אותה כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.."
מסעיף 1 לחוק לשון הרע עולה, כי ביטוי שיש בו כדי להשפיל ולבזות אדם, בין בשל מעשיו, אופיו, התנהגותו וכיו"ב עולה לכדי לשון הרע. גם ביטוי שיש בו כדי לפגוע באדם בעסקו או במשלח ידו (הוא הכבוד החברתי, ראו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (2005), 80-83), עולה לכדי לשון הרע. על פי הוראת הסעיף, די בכך שהפרסום עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בחלופותיו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ולא נדרשת הוכחתה של פגיעה בפועל (ראו עניין הרציקוביץ', 567; א. שנהר, דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור, תשנ"ז – 1997), 121 (להלן: "שנהר")).
בחינת הפרסומים, באם הינם בגדר לשון הרע, נעשית על פי אמות מידה אובייקטיביות, היינו, האם מנקודת מבטו של האדם הסביר (ובענייננו – הקורא הסביר) עלול הפרסום לפגוע, להשפיל או לבזות אדם, או לפגוע בעסקו. בהקשר זה, נקבע, כי אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום מצד הטוען לפגיעה בשמו הטוב ולתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט (ראו ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 617 (2002); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300-301 (1977); דנ"א 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337 (1978)). עם זאת, הכוונה שמאחורי הפרסום יכול שתשפיע על הבחינות האחרות המתבקשות בחוק (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 83 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין).
גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו. פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם על הקטעים האחרים כדי שהתמונה תהא שלמה- הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו עניין מורדוב, 25). משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ראו עניין אילנה דיין, פיסקה 84 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).
על רקע מושכלות יסוד אלו וההסדר הכללי שבחוק, יש לברר האם היה בפרסומים נשוא התביעה משום לשון הרע ובמידה והתשובה על כך הינה בחיוב, יש לברר האם עומדת לנתבעים איזה מן ההגנות המצויות בחוק. אולם עוד קודם לכן, יש לברר הכיצד תבוא לידי ביטוי, במסגרת הדיון בסוגיות אלו, כוונתם של הנתבעים לפגוע בעזור, כפי שהוכחה בנסיבות ענייננו.
ג. על היסוד הנפשי בעוולת לשון הרע ועל משמעות הוכחת כוונה לפגוע

סעיף 7 לחוק לשון הרע קובע, כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". כדי להקים אחריות בגין לשון הרע על הנפגע להוכיח "פרסום" שיש בו משום "לשון הרע". לשאלת הזדון אין ולא כלום, לכאורה, עם ההליך האזרחי בתביעת לשון הרע, שהרי עיקרון חשוב בתביעות אזרחיות בגין לשון הרע הוא, שאין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי, היינו שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה. לצורך הוכחת העוולה גם אין רלבנטיות למניעי המפרסם או לכוונותיו. על רקע כללים אלה, מקוטלגת העוולה של פרסום לשון הרע כעוולה של אחריות חמורה כשהרציונל לכך הוא כי העוולה של לשון הרע מגינה על קניינו של אדם בשמו הטוב, בדומה לעוולות המגנות על קניינו של אדם ברכושו (ראו שנהר, 143-144. לדעתו החולקת של פרופ' פלר, לפיה העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע מותנית במודעות של המפרסם לקיומם של הנתונים האובייקטיביים המהווים את יסודות העוולה ראו ש"ז פלר, "לשון הרע – עבירה ומשמעות הדרישה 'בכוונה לפגוע' – מחשבה שנייה (ע"פ 506/89)", משפטים כג (תשנ"ד) 515, 518).
עם זאת, יש לזכור, כי העובדה שמדובר בעוולה של אחריות חמורה, אשר איננה מותנית בהוכחת יסוד נפשי כלשהו, נועדה להקל על התובע, המבקש להוכיח פגיעה בשמו הטוב. על כן נקבע, כי הכוונה שמאחורי הפרסום לא תשפיע על שאלת עצם קיומה של לשון הרע. אולם, אין בכך דבר – וחצי דבר – עם העובדה שהוכחת יסוד נפשי של כוונה לפגוע יכול שתשפיע על האיזונים ועל הבחינות המתבקשות במסגרת החוק. הכוונה לפגוע תשליך, בראש ובראשונה, על יכולתם של הנתבעים להוכיח הגנות שונות. הכוונה לפגוע יכולה גם להשפיע על גובה הפיצוי שיפסק, אם יוכח שאכן היה פרסום לשון הרע. משהוכחה כוונה לפגוע, חייב הדבר להשליך גם, לטעמי, על אופן בחינת הפרסומים, שהרי משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום. בענייננו, ביקשו הנתבעים לעשות שימוש בזכות חופש הביטוי אך ורק בשל רצונם לגרום נזק לתובעים וזאת מבלי שהפרסום שירת כל מטרה חיובית לגופה. על כן, מן הראוי כי גם פרסומים שמידת פגיעתם וחריפותם נמוכה יחסית יסווגו, בנסיבות ענייננו, כפרסומים שיש בהם משום לשון הרע.
ד. האם היה בפרסומים נשוא התביעה משום לשון הרע
הפרסומים נשוא התביעה, שעל תוכנם עמדתי לעיל, מציגים את עזור כסחטן, המנהל משא ומתן שלא בתום לב (ראו סדרת פרסומים א'), מפר הסכמים (ראו סדרת פרסומים א', סדרת פרסומים ב', סדרת פרסומים ג' וכן סדרת פרסומים ה'), איש עסקים שאינו פועל על פי הקודים העסקיים המקובלים בעולם העסקי (ראו סדרת פרסומים ב') ואף נוטה להסתכסך עם שותפיו העסקיים (ראו סדרת פרסומים ד') וכן כמי שנתון תחת לחץ כספי כבד (ראו סדרת פרסומים ג' וכן סדרת פרסומים ה'). ההודעה לבנק לאומי, וההודעה לתקשורת בעניין בנק לאומי מציגה את עזור כמי שמסוכן לנהל עמו עסקים ושכל עסקה עמו – ולא רק עסקה שתבוצע בעניין הג'רוזלם פוסט – עומדת על בסיס רעוע מאד וחשופה לתביעות.
יש לזכור כי פרסומים אלו מקורם במשרד יחסי הציבור מורל תקשורת, ששכרו הנתבעים, והם היוו חלק מתכנית המשחק. מוטי מורל העיד לעניין זה (עמ' 15 ש' 22 עד עמ' 16 ש' 1):
"ש. אני העברתי לך את הנספחים האחרים (ב' – י"ד) לתצהירו של אייל גולן שהיו קטעי עיתונות שונים האם חלקם או כולם נמסרו על ידך.
ת. לא זוכר, על ידי משרדי. בעיקרון אנחנו עשינו את יחסי הציבור של קנווסט.
ש. נספח י"א – הוא נושא כותרת של משרדך.

ת. נכון.
ש. הפיסקה האחרונה מופיעה במרכאות, "כל עסקה שתבוצע.." האם אתה מסכים שפיסקה כזו נועדה לשרת את המטרות של אותה תוכנית משחק שאתם הכנתם.

ת. זה מתאים.."
יש להדגיש כי קיימות מספר הודעות לתקשורת של מורל תקשורת, בעקבותיהן נכתבו מרבית הכתבות (לעיתים ממש באותה לשון עצמה). עם זאת, יש לזכור כי העיתונים שפרסמו את הכתבות לא נתבעו על ידי התובע, ומורל תקשורת נמחקה מכתב התביעה. אתייחס לפרסומים על כן מכוח סעיף 11 (א) לחוק איסור לשון הרע לפיו:
11. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

היינו, יש לראות בפרסומים הוצאת לשון הרע, כיון שהנתבעים, באמצעות מורל תקשורת, הביאו את הדבר לפרסום.
נפסק כי אדם שהביא לידיעה שפורסמה באמצעי התקשורת ישא באחריות לפרסום כמי "שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו" (ר"ע 657/85 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (4) 499, 500). נקבע כי מי שפונה לעיתון ומוסר מידע במטרה שיפורסם בו מבצע שתי עוולות נפרדות. הראשונה, הפנייה לעיתון המהווה עוולה רגילה של פרסום לשון הרע, שלא באמצעי תקשורת. השנייה, אם העיתון מפרסם את הדברים, מכח הוראת סעיף 11 (א). נקבע עוד כי קיימת הנחה שאדם השולח מכתב לעיתון מתכוון שהדברים אכן יפורסמו (ראו ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, עו"ד, פ"ד כז (2) 225, 235. לאחרונה נדונה שאלה של הבאה לפרסום בהקשר של אתרי אינטרנט. פסיקה זו אינה רלבנטית למקרה שלפניי כי הפרסומים נעשו בעיתונות הכתובה או באתר העיתון באינטרנט). במקרה שלנו כל מטרת תכנית המשחק הייתה להביא ידיעות שליליות לתקשורת נגד התובעים, תכנית שצלחה, ועל כן על הנתבעים לשאת באחריות לכך.
אמנם העיתונים ומורל תקשורת אינם נתבעים בתיק שלפניי, אך יש לתהות על הקלות של הבאת ידיעות מסוג זה לתקשורת, בעיקר במקרים בהם הידיעה שהוציאה מורל תקשורת דומה עד זהות לכתבות שהתפרסמו בעקבותיה. יש לדאוג להפסקת הפרקטיקה של מסעות יחסי ציבור שליליים מזה, אך גם לדרוש אחריות מהעיתונות, שתבחן הודעות המגיעות ממשרד יחסי ציבור, כפי שעשה בית המשפט העליון בעניין אילנה דיין.
אמירות המייחסות לאיש עסקים התנהלות שלא על פי הקודים המקובלים בעולם העסקי, חוסר תום לב במשא ומתן, סחטנות, הפרת הסכמים ונטייה להסתכסך עם שותפים עסקיים, מצביעות על תכונות שאינן ממעלותיו של איש עסקים הגון. הן מציגות את עזור באור שלילי וכמי שאין לו מקום בצמרת הקהילה העסקית. אמירות כאמור, עלולות בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בעיני אנשי עסקים אחרים. בהכרח נכונים הדברים באשר לאמירות המטילות דופי ביציבותו הכלכלית וכן באפשרות לקשור עמו עסקאות. יש גם להביא בחשבון, כי כל אותן אמירות פורסמו בעיתונות הכלכלית, היינו במקום הרלבנטי ביותר מבחינת "פוטנציאל הנזק".

הנתבעים טוענים, כי יש לפרש אמירות אלו על רקע ההקשר שבו נאמרו וכי הקורא הסביר מבין כי האמירות הללו נאמרו על רקע הסכסוך שבין הצדדים. אמת, לא כל אמירה בשעת כעס, גם כזו הפוגעת ומעליבה, מהווה בסיס לתביעת דיבה. מקום בו ברור מן הנסיבות כי האומר שרוי בכעס רב, הרי שאין להבין את דבריו כהוצאת לשון הרע, אלא אך כביטוי סתמי של רוגז ותסכול, אף שהוא לא נעים לאוזני השומע (ראו והשוו עניין בן גביר). יתכן, כי באם לא היה מדובר בכוונה מוכחת לפגוע בשמו הטוב של עזור כבענייננו הייתי נוטה להתייחס לפרסומים שכאלה ביתר סלחנות. אולם, כפי שציינתי לעיל, המדובר בענייננו במקרה שבו הוכחה כוונה ממשית לפגוע והפרסומים נשוא ענייננו עוסקים בעזור ולא רק בסכסוך שבין הצדדים. אין המדובר אם, כן, בפרסומים שנאמרו ב"עידנא דריתחא", כי אם באמירות מתוכננות ומכוונת היטב. אמירות שהוו חלק מתכנית כוללת לפגיעה בעזור.
אשר על כן אני קובעת, כי הפרסומים נשוא התביעה אכן מהווים לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. משכך, יש לברר, האם בענייננו עומדות לנתבעים איזה מבין ההגנות שבחוק.
6. ההגנות
א. הגנת אמת בפרסום – הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעים טוענים להגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע, הקובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים. האחד, אמיתות הפרסום. השני, קיומו של עניין ציבורי נילווה לפרסום (ראו גם שנהר, 215). היסוד הראשון, אמיתות הפרסום, הוא עובדתי בעיקרו ועניינו השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית הידועה בעת הפרסום (היא האמת לשעתה, ראו, בהרחבה, עניין אילנה דיין). היסוד השני, עניין ציבורי, עניינו בשאלה האם קיים אינטרס ציבורי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (ראו עניין בן גביר, פיסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). זה יתקיים, אם ניתן לומר, כי הבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים, או להביא לשיפור באורחות חייו. בחינה זאת נעשית על דרך של איזון בין האינטרס של הפרט הנפגע שלא יפורסמו עליו פרטים נכונים אך פוגעים, לבין חופש הביטוי והאינטרס של הציבור בידיעת הפרטים. ברי כי ככל שהפרסום נוגע לעניינים הקשורים במישרין לציבור הרחב, קטן באיזון הכולל משקל האינטרס של הנפגע וגובר משקלה של זכות הציבור לדעת (ראו ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (ניתן ביום 12.12.06), פיסקה 13 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל).
שני התנאים בהגנת "אמת הפרסום" אינם מתקיימים בענייננו. כאמור לעיל, מסלול זה של הגנה על פרסומים שיש בהם לשון הרע עוסק בפרסומים עובדתיים באופיים, להבדיל מפרסום של דעה. ההגנה מבוססת על ההנחה, כי פרסומים עובדתיים תורמים לדיון הציבורי ולשוק הרעיונות, רק כאשר הם אמיתיים. ההגנה על פרסום כזה נובעת מהסברה, כי טמונה בו תועלת כזו לחברה, הגוברת במידה ניכרת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע מן הפרסום. המטרה היא להביא לדיון ציבורי, על בסיס מידע נכון, עניינים אשר חשובים לציבור. במצבים כאלה, ניתנת הגנה למרות הפגיעה בשמו הטוב של אדם.
בענייננו, אין המדובר באמירות שגלומה בהן אמת עובדתית כלשהי. ניסיונם של הנתבעים להציג בסיס לכאורה לטענתם, כי לעזור היסטוריה של סכסוכים עסקיים, לא צלח (ראו, לעניין זה, את חקירתו הנגדית של גולן, פרוטוקול מיום 21.12.11 עמ' 13-22; חקירתו הנגדית של מר מוטי מורל, פרוטוקול מיום 22.12.11 עמ' 16-17). לא הוצגה גם – ולו ראשית ראיה – שתקים בסיס לכאורה לטענות הנתבעים, כי עזור הינו איש עסקים שאינו נוהג על פי אמות המידה המקובלות בעולם העסקי, כי הוא הפר הסכמים וכי הוא היה מצוי בקשיים כלכליים במועדים הרלבנטיים לפרסומים.

מעבר לכך, המדובר באמירות שמטרתן נועדה, כל כולה, לפגוע בעזור ובעסקיו ולא לקדם עניין ציבורי אמיתי. עזור גם איננו איש ציבור במובן שהמחוקק התכוון אליו בהוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לעניין זה אעיר, כי סעיף 14 אינו דורש כי מושא הפרסום יהיה בהכרח איש ציבור לצורך תחולת ההגנה, אולם נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו "עניין ציבורי" תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית (ראו עניין בן גביר, פיסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). בנסיבות אלו, ההנחה כי הפרסום הפוגע מגשים ערך או אינטרס אחר בעל חשיבות, באופן שהפגיעה בשם הטוב נתפסת "כמחיר נסבל" למען הגשמתו של אותו ערך או אינטרס נעלה, אינה קיימת. ויובהר. אין בעצם היותם של הפוגע והנפגע פרטים המוכרים בציבור והעובדה כי ההתבטאויות הושמעו בכלי תקשורת רב תפוצה, כדי להפוך את האמירות לבעלות עניין ציבורי (ראו שנהר, 234).
הנה כי כן, הגנת אמת בפרסום אינה עומדת לנתבעים.
ב. הגנת תום הלב – הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעים טוענים עוד, כי בעת שנעשו הפרסומים, היינו במהלכו של הליך הבוררות ובטרם ניתן פסק הבורר, הם סברו, בתום לב, כי התובעים הפרו עימם את תנאי ההסכם, ניסו לסחוט מהם שינויים בתנאיו ולבסוף אף נכסו לעצמם הזמנות עסקית שיצרה קאנווסט. היינו, הנתבעים טוענים להגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק לשון הרע.
הגנת תום הלב חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב. השני, כי התקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15, כאשר הרלבנטית לענייננו, כך לטענת הנתבעים, הינה זו שבסעיף 15(4) הקובעת, כדלקמן:
"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם התגלו באותה התנהגות."
שני היבטים להגנת תום הלב בחלופה הנוגעת לענייננו: האחד, פרסום בתום לב; והשני, תוכן הפרסום, העוסק בהבעת דעה, להבדיל מהצגת עובדות, על התנהגות הנפגע בתפקיד בעל אופי ציבורי, או בהקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו, במידה שנתגלו באותה התנהגות. הפטור מאחריות ללשון הרע בנוי, אפוא, מיסוד תום לב בפרסום ומתוכן ההתבטאות, הקשורה בהתנהגות איש ציבור בתפקידו הציבורי, או בקשר לעניין ציבורי.
למושג "תום לב" משמעות שונה בהקשרים שונים. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום (ראו עניין בן גביר, פיסקה 32 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין). תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה (שנהר, 260).
מקצת משיקולים אלה משתקפים בחזקות תום הלב הקבועות בסעיף סעיף 16 לחוק לשון הרע. וזהו נוסח הסעיף:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת אם לאו;
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15".
הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לעניין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת. הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב (עוד על הפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב ראו עניין שרנסקי, פיסקה 27). כך היה בענייננו.
כפי שציינתי לעיל, תכנית המשחק הינה פרקטיקה עסקית בלתי לגיטימית בעליל. וודאי ווודאי שאין לאפשר לה לחסות תחת הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק לשון הרע. כוונה לפגוע אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה לתום לב. בנוסף, הפרסומים בהם אנו עוסקים, פורסמו כחלק מתכנית שמטרתה הייתה לפגוע ולהשחיר את דמותו של עזור, אינם בתחום הסביר בנסיבות המקרה (ראו שנהר, 264-265). על כן, ניתן לקבוע, כי לא מתקיימת בנתבעים חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, וכן כי מתקיימת החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב בפן השלילי שלה, כאמור בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע. חזקה זו לא הופרכה.
אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי ביסודם הפרסומים נשוא התביעה לא היו בבחינת הבעת דעה, אלא אוסף של טענות עובדתיות, אשר אמיתותן לא הוכחה. זאת ועוד, כפי שהובהר לעיל, גם אין המדובר באיש ציבור או בעניין ציבורי במובן שאליו התכוון המחוקק. על כן, כלל לא התקיימו בענייננו התנאים הנוספים הנדרשים להקמת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, כנטען על ידי הנתבעים.
הנה כי כן, גם הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעים.
7. הפיצוי
א. עקרונות כלליים
משקבעתי כי בפרסומים נשוא התביעה יש משום הוצאת לשון הרע וכי פרסומים אלה אינם חוסים בצל הגנות החוק, חלה על הנתבעים אחריות בגין ביצוע עוולה אזרחית על פי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. לאור זאת, יש לבחון את זכותם של התובעים לפיצוי.
כפי שציינתי לעיל, כיוון שמדובר בתכנית בה מעורבים פרסומים, ופעולות שנועדו לפגוע בתובעים, שאין עניינן בפרסום, לא ניתן להפריד בין הנזקים ויש להעריך את הנזק כולו.
אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרות מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת האחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם. משכך, סכום הפיצוי נגזר מנקודת האיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי (עניין אבנרי, 874). המטרה העיקרית בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע היא השבת מצב הנפגע לקדמותו והעמדתו במצב בו היה נתון אלמלא פורסמו דברי לשון הרע. פסיקת הפיצוי עשויה גם לבטא הכרה שיפוטית בעוולה שנגרמה לנפגע בלא הצדקה ובצורך לשקם את הפגיעה בשמו ואת מעמדו בקרב החברה הסובבת אותו (שנהר, 369, עניין אמר, 524). יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם וכן גורם של חינוך הציבור לערכים (עניין אמר, 525; עניין בן גביר, פיסקה 32 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה).

בעניין אמר עמד כבוד הנשיא א' ברק על מכלול השיקולים בהם יהא על בית המשפט להתחשב בפסיקת פיצויים, כדלקמן (שם, 525):
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים.."
שיעור הפיצוי צריך לשקף, אפוא, את הפגיעה בשמו הטוב של התובע, תוך התחשבות במכלול השיקולים האמורים לעיל, אשר נקבעו כקריטריונים לקביעת שיעור הפיצוי.

ב. גובה הנזק
גיבושה של עוולת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק. יחד עם זאת, לצורך פסיקת פיצוי, חלות ההוראות הכלליות של דיני הנזיקין, המחייבות קיומו של נזק כתנאי לפסיקת פיצוי, שהרי סעד הפיצוי, מטבעו, מצריך קיומו של נזק עליו יש לפצות. זאת, בכפוף לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, המוסדר בהוראה מיוחדת בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין (ראו עניין שרנסקי, פיסקה 50).
כפי שראינו בעניין עוולת הרשלנות הוכיחו התובעים נזק לא ממוני. מדובר באותו נזק שנגרם במקרה זה – נזק לשמם הטוב לאמינותם ומהימנותם בכלל, ולעזור בפרט, נזק שנגרם מהתכנית בכללותה. על כן אין להוסיף ולפצות בגין אותו נזק בראש נזק זה. אולם, גם המבחנים לפסיקת נזק בעוולה של לשון הרע היו מובילים לקביעת סכום דומה של מיליון שקלים. האינדיקציות הבולטות הן חומרת הדיבה בפרסום ותפוצתו. במקרה שלפניי הכוונה לפגוע שעמדה בבסיס הפרסומים ותפוצתם הרחבה. בעניין אמר ציין המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין:
"סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעת לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי וכי, בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר…"
כך ככלל, כך וודאי כאשר מדובר בכוונה לפגוע, כדי לגרום לתובעים לוותר במו"מ לרכישת חברה בסכום של כ-12 מיליון דולר.
ג. פיצוי ללא הוכחת נזק ו"כוונה לפגוע"
הנתבעים טענו כי לתובעים לא נגרם נזק כלל ועיקר. כאמור, דחיתי טענה זו. יש להדגיש כי פסיקת פיצוי בשיעור של מיליון ₪, גם בגין נזקי לשון הרע בפרסום אינו עומד בסתירה לסעיף 7א לחוק. סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע קובע, כדלקמן:
"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה כדי לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע,יותר מפעם אחת.."
הצעת החוק שהוסיפה סעיף זה הבהירה שהמטרה היא "להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6) (פיצויים ללא הוכחת נזק) תשנ"ח-1998, ה"ח 2748, עמ' 568). למעשה, הצעת החוק התעלמה מהמצב ששרר בפסיקה עד אותה עת, שבפועל בתי המשפט במקרה של נזק לא ממוני (שככלל הוא הנזק שנגרם בתביעות לשון הרע), העריכו את הנזק, שהינו, במהותו, נזק הקשה להוכחה. המטרה הייתה להעלות את רף הפיצויים. אולם, בניגוד לאמור, הוספת תקרה לפיצוי ללא הוכחת נזק הובילה לטענה כי ההסדר נועד למעשה להגביל את הפיצוי בתביעות לשון הרע ולא להפך (לניתוח של הטעות שנפלה בהבנת המצב קודם לתיקון ראו: יובל קרניאל ועמירם ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב' 205, 218 (תשס"ב). במאמר מוכיחים המחברים כי סכומי הפיצוי קודם לתיקון בפיצוי על נזק לא ממוני עלו, פעמים רבות, על הסכום של 50,000 ש"ח). סכום זה, שמטרתו הייתה לסייע, פגע בנפגעים כיון שהפך, כביכול, לקנה מידה לפסיקת פיצויים). סקירת הפסיקה (קרניאל וברקת לעיל, בעמ' 221) מצביעה על כך שבתי המשפט נהגו לפרש את התיקון כמגביל לפסיקת 50,000 בלבד.
בעניין אמר (בו מדובר היה במקרה עליו לא חל התיקון לחוק) קבע הנשיא ברק כי:
"ההוראה מעוררת בעיות לא פשוטות של פירוש ותוקף. די אם נאמר, לצרכי ערעור זה, כי אין לקבל את עמדת המשיבים לפיה נקבע בהוראה זו רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק. מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו".
בעניין שרנסקי, פסק בית המשפט פיצויים של 500,000 שקל בגין ספר שהוציא נודלמן ובו הוציא דיבתו של שרנסקי ומפלגתו. מדובר היה במקרה של הוצאת לשון הרע בכוונה, כפי שנעשה במקרה שלפניי. הטענה כי סעיף 7א מגביל את הפיצוי נטענה במפורש, נקבע כי אין לקבל טענה זו (פסקאות 45-47 לפסק הדין):
עולה שאלה פרשנית מהי משמעותו של סעיף 7א לחוק – האם כוונתו היא להגביל את סמכות בית המשפט לקבוע פיצוי מקסימלי ללא הוכחת נזק מיוחד, הגבלה החלה גם כאשר מצויים בפני בית המשפט נתונים על נזק כללי העולה על סכום הפיצוי הסטטוטורי, או שמא מדובר בפיצוי מקסימלי שבית המשפט רשאי לפוסקו כאשר לא הוכח כל נזק שהוא – בין מיוחד ובין כללי, בעוד כאשר מצויים נתונים על נזק מיוחד או כללי, מסגרת הפיצוי הסטטוטורי אינה מחייבת. נוסחו של החוק אינו ברור כל צורכו, ולפיכך מתבקשת פרשנות תכליתית של הוראת חוק זו. התכליות הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחת, מצביעות על כך שהוראה זו נחקקה כדי להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצוי מקסימלי שניתן להפעילה גם ללא הוכחת נזק מיוחד או נזק כללי כלל.

אשר לתכלית הסובייקטיבית, סקירת ההיסטוריה החקיקתית של הוראה זו בחוק מלמדת כי תכליתו על פי מסמכי ההכנה לחקיקה, משקפת כוונה לקבוע רף מינימלי, אשר יאפשר פסיקת פיצוי משמעותי לנפגע גם ללא צורך בהוכחת נזק מיוחד או נזק כללי כלשהו….התכלית האובייקטיבית מעוגנת במטרות, בערכים וביעדים שהפיצוי על לשון הרע נועד להשיגם. תכלית זו לא תושג אם יינתן פירוש מרחיב להוראת חוק זו, המגביל את השיעור המקסימלי של הפיצוי שניתן להטיל על לשון הרע גם במצבים שבהם הובאו נתונים לבית המשפט ביחס לנזק כללי, גם אם לא הוכח נזק מיוחד. מטרת ההרתעה הטמונה ביסוד הוראה זו תושג רק אם יינתן לה פירוש מצמצם, המגביל את סמכות בית המשפט בפסיקת הפיצויים הנקובים בסעיף 7א למצבים בהם לא הוכח בפועל כל נזק לתובע – בין נזק מיוחד ובין נזק כללי. שאם לא כן, תסוכל מטרת ההרתעה, ועימה התכלית העיקרית שלשמה שולבה ההוראה בענין פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק."
והנה, על אף האמור, ביום 22.11.11 מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 10) (הרחבת סעדים), התשע"ב-2011, בהצעה בה נקבע כי הסכומים יועלו, ללא שינוי והבהרת נוסח הסעיף. גם הפעם עמדת מציעי הצעת החוק היא כי ההצעה תשפר את מצבם של הנפגעים. בדברי ההסבר נאמר:
"נוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, ולשם הרתעה, מוצע בזה להגדיל את הסכומים הקבועים בסעיף 7א לחוק לפיצוי ללא הוכחת נזק לסכום שלא יעלה על 300,000 שקלים חדשים, ולסכום שלא יעלה 600,000 שקלים חדשים אם הוכחה כוונה לפגוע"
כפי שאנו רואים, במקרים מסוימים יביא הדבר לקביעת מגבלה על סכום הנזק שבית המשפט מעריכו כגבוה יותר (ובדברי ההסבר אכן נאמר: "לא יעלה על"). באחרים, וזהו החשש הגדול יותר, יהיה בכך פיצוי עונשי, שאינו מפצה על נזק שנגרם. אם הכוונה היא אכן לפיצוי עונשי יש להבהירה במפורש, ונראה שאינה מהווה מטרה ראויה כאשר מדובר באיזון בין שם טוב לחופש הביטוי.
חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, 397 (ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר, 2005), סבורים גם הם כי ההצעה מיותרת, כי אין לקבוע סכום בחקיקה ויש להשאיר את הערכת הפיצוי בתחום זה לבתי המשפט, כפי שנעשה בתחומים אחרים, גם בהם נפסק פיצוי על נזקים לא ממוניים (עוד ראו מאמרו של עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", בתוך: יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכויות יוצרים, 580 (מיכאל בירנהק וגיא פסח, עורכים, 2009), המנתח הוראה דומה בחוק זכויות יוצרים).
לאור כוונת המחוקק, ולאור העובדה כי השם הטוב כלול בכבוד האדם שהועלה לדרגת זכות חוקתית, יש להעדיף פרשנות שאינה מגבילה פיצויים בנזקים שאינם נזקי ממון. דווקא המקרה שלפניי מבסס טענה זו. אמנם הפרסום בחלקו היה בעיתונים, אך מקורו אינו בתחקיר עיתונאי אלא במסע יחסי ציבור, שכל כולו נועד לפגיעה מכוונת בתובעים. מדוע יש להגביל את הסכומים במקרים אלו? יש לזכור כי שווי העסקה היה כ-12 מיליון דולר. אלה הסכומים שהיו תלויים על הכף. כלומר נדרש נזק רציני לשמם של התובעים כדי להביא אותם להכנע לדרישות הנתבעים. מדוע יש להגביל את הפיצוי במקרה כזה לסכומים הנקובים בחוק?
כפי שציין בית המשפט בעניין שרנסקי (פסקה 46 לפסק הדין):
"יש הסבורים, כי אף שאין בסעיף 7א לחוק דבר המגביל פסיקת פיצוי ממשי בגין נזקים לא ממוניים, יש בו כדי להבהיר קיומה של חובה על תובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב בראיות ממשיות גם כאשר מדובר בנזק כללי, אם מבקש הוא לחרוג מרף הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי שבהוראת החוק. בענין זה נראה, כי אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם…. די בכך כדי להוציא מקרה זה ממגבלות הפיצוי הסטטוטורי על פי סעיף 7א.
לאור כל האמור, אני סבורה כי אין להגביל את הפיצוי, ועל כן הייתי מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה גם כן על מיליון ש"ח (בחופף לסכום הנזק מכוח עוולת הרשלנות).
8. עילות תביעה נוספות
לנוכח קביעותיי, כמפורט לעיל, כי הנתבעים הפרו את הוראות עוולת הרשלנות וחוק איסור לשון הרע, מתייתר הצורך להמשיך ולבחון את זכאותם של התובעים לפיצוי מכוח עילות התביעה הנוספות, אשר נטענו בכתב התביעה לחילופין.

עם זאת, מצאתי להרחיב מעט בעניין, באשר כפי שכבר ציינתי, התנהלות הנתבעים, בנסיבות העניין, אכן מקימה לתובעים עילות תביעה נוספות.
לעיל עמדתי על כך שתכנית המשחק מקימה לתובעים עילת תביעה עקרונית מכוח דיני הנזיקין הכלליים. אוסיף, כי לטעמי בהוצאתה אל הפועל של תכנית המשחק גם הפרו הנתבעים את עקרון תום הלב. כפי שנקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, עקרון תום הלב הוא עקרון "מלכותי", אשר אינו מוגבל לחוזים או חיובים, זהו עקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט (ראו רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 275 (1999)). הדוקטרינה של תום הלב "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו, מלוא כל הארץ כבודה" (שם, 230, מפי כב' השופט מ' חשין). משכך, יש בעקרון תום הלב גם כדי למנוע שימוש לרעה בזכות, כפי שנעשה בענייננו. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא ברק בעניין רוקר הנ"ל (שם, 279) :
"עקרון תום-הלב קובע את אופן התנהגותם של אנשים שמציאות החיים הפגישה ביניהם. הוא קובע כי התנהגות זו צריכה להיות ביושר ומתוך הגינות כנדרש על-פי תחושת הצדק של החברה בישראל. מעצם מהותו, עקרון תום-הלב מהווה אמת-מידה "פתוחה" המשקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית באשר להתנהגות ראויה בין בני-אדם. הקטגוריות של תום-לב לעולם אינן סגורות; לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים. תום-הלב מכניס לשיטתנו יסוד של גמישות המאפשר לשיטה להתאים את עצמה לצורכי החיים המשתנים. הוא מאפשר למשפט לגשר על הפער בין צרכיו של הפרט לצרכיו של הכלל.. עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם.."
במקרה שלנו מדובר באדם לאדם – זאב, ואף למעלה מכך.
אי פרסומו של פסק הבורר באותו האופן שבו פורסמו הידיעות הקדומות בעניינם של התובעים גם מהווה לטעמי מחדל רשלני, בנסיבות העניין. בהוצאתה אל הפועל של תכנית המשחק, יצרו הנתבעים כללי משחק שאמורים היו לחייבם בהמשך. אולם, בניגוד גמור לאופן התנהלותם עד לאותה נקודה, הנתבעים לא טרחו לפרסם את פסק הבורר באותו האופן שבו דאגו לפרסם את הידיעות השליליות בעניינם של התובעים. תחת האמור, הנתבעים הפסיקו את המסע התקשורתי כנגד עזור וחזרו הביתה ובלשונו של אספר (עמ' 114 ש' 21-23):
"..Once we lost the arbitration we just stopped everything and went home"
זאת, על אף שהממצאים והקביעות שנפסקו במסגרתו של פסק הבורר היו רלבנטיים לפרסומים הקודמים בעניינם של התובעים והם אף עמדו בניגוד להם. הנתבעים גם לא טרחו לפנות לבנק לאומי ולהודיע לו כי לנוכח ממצאיו של הבורר, אין עוד רלבנטיות למכתב ששלחו לבנק בעניין עזור ומרקעי תקשורת. התנהלות כאמור עולה לכדי מחדל רשלני, שבתוצאותיו אמורים היו הנתבעים לשאת.
לעניין זה, ניתן לגזור גזירה שווה מחובת העדכון אשר עוגנה בסעיף 25א לחוק לשון הרע. מכוח חובה זו מחויבים אמצעי התקשורת אשר פרסמו כי נפתחה חקירה פלילית נגד אדם, או שהוגש נגדו כתב אישום, או שהורשע בעבירה, לפרסם הודעת עדכון אם התבקשו לעשות כן, מקום בו התקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום, או לעכב הליכים, או מקום שבו האדם זוכה או התקבל ערעורו. במקרה שלפנינו, מי שדאג להעביר ידיעות לתקשורת על החלטות שהתקבלו לטובתו במהלך ההליך, צריך היה להפיץ ידיעות דומות כאשר בסופו של ההליך זכה בו הצד שכנגד.
9. סוף דבר
הנתבעים 3-1 ו-5 ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך מיליון ₪.
כמו כן, הנתבעים 3-1 ו-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.
שני הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן והודע לצדדים היום, ל' סיון תשע"ב, 20 יוני 2012




כתיבת תגובה משלך לקטע

 Plugin developed by Jon Fox