אגדת דשא – איך ייראו החיים אחרי מלחמה גרעינית

"הוכשטט הרים את ראשו והציץ בחטף מעל לגגה של המכונית השרופה.
הרחק לפנים, השתרעה העיר הדוממת. ממנה ועד למקום שבו ניצב עכשיו
הוכשטט, התפתל נחש אדיר של מכוניות מתות שבעליהן ניסו בשעתם, ללא
הצלחה, להימלט מהתופת שנחתה על העיר. הוכשטט כרה את אוזנו, אך שום
צליל לא קרע את הדממה העמוקה ששררה סביב".
.
סיפורי מד"ב לא מעטים, העוסקים בעולם של אחרי הפצצה, נפתחים
בתיאורי אווירה מסוג זה. עולם שקט כקבר, וגיבורים-ניצולים מעטים
הסובלים מבדידות. מכיוון שאין עוד חברה, אין שום סיבה לשמור על החוק
ועל המוסכמות החברתיות. הגיבורים הסובלים מהבדידות, מרשים לעצמם גם
ליהנות ממנה במידת מה. צ'רלטון הסטון, בסצינת הפתיחה של "איש
האומגה", דוהר במכונית ברחובות העיר הריקה. כשנגמר לו הדלק, הוא
בולם את המכונית באמצעות התנגשות במכוניות חונות. ואז הוא יוצא,
בורר לו מכונית אחרת, וממשיך בדרכו. כל העולם שלו, כל החיים לפניו.
ויל סמית, ב"אני, האגדה", מנסח בזהירות את הגרסה שלו לסיפור הזה.
אחר כך מתברר שלדבש האנטי-חברתי צמוד עוקץ נפשי וביולוגי, אבל זה
כבר חלקו ה"חינוכי" של שני הסרטים. חלק פחות מרשים, שמעורר
הרבה פחות תחושות הזדהות.
.
הרבה אנשים רוצים לחיות לנצח, רק כדי לדעת "מה יהיה בסוף". לא
רוצים ללכת לישון לפני הפרק האחרון של השושלת. ומכיוון שקשה להאמין
שסוף העולם יבוא ביבבה, מחכים כולם לפיצוץ ולמה שיבוא בעקבותיו.
ייתכן, למשל, שאתה תהיה הצ'רלטון הסטון של המציאות. ייתכן שאתם
תמצאו את עצמכם על חוף "האיזור האסור" של כוכב הקופים, מיסודו של
כדור-הארץ המנוח, מול שרידיו המתמוטטים של פסל החירות האמריקאי.
ייתכן שעליכם יוטל ה"תפקיד" של אדם וחווה החדשים.
.
האמירה המיוחסת לאיינשטיין, שלפיה קשה לדעת באילו
כלי נשק, בדיוק, תתנהל מלחמת העולם השלישית, אך ברור שהלוחמים
במלחמות שתבואנה אחריה, ישתמשו במקלות ובאבנים, מעלה תחזית של
מלחמה גרעינית שתחריב את העולם ותחזיר אותו אל המשבצת הראשונה במשחק
של התפתחות החיים. בסרט "על החוף" (1959, לפי ספרו של נוויל שוט),
מחכים אחרוני הניצולים בעולם, על חופה של אוסטרליה, לסופם, המגיע בדמותו
של ענן נשורת רדיואקטיבית המתקרב לעברם. ב"היום שאחרי" מומחשת
המגמה הזאת בעוצמה חזותית מרשימה. אמנם בעולם המתואר בסרט, ביום
הראשון אחרי, עדיין יש בני-אדם על פני האדמה, אבל הם (כמו אחרוני
הניצולים ב"על החוף"), נדמים כמי ששרים את שירת הברבור של האנושות.
למעשה, שני הסרטים האלה שביניהם מבדילות 30 שנים, בערך, מציגים
מעין תיעוד של גוויעה, מעין תמונה אחרונה למזכרת, ממשהו שללא ספק
עומד לכלות מן העולם. "הדוור", "עולם המים" ודומיהם מביאים, פחות
או יותר, את אותו רעיון.
.
עד כמה התחזיות האלה קרובות לתאר מציאות עתידית אפשרית? האם כל
סכסוך גרעיני באמת יכסח אותנו בגובה הדשא?
כדי לחסל את העולם יש צורך בכמה אלפי פצצות מימן בתפזורת גלובלית.
כדי להכריע סכסוך אזורי בינוני, די בשתיים שלוש פצצות ביקוע
"מלוכלכות". מי שלא נפגע מהפצצות האלה ישירות, והצליח להסתתר גם
מפני שטף הקרינה הרדיואקטיבית, יכול בהחלט להמשיך לחיות עם זה.
השאלה היא רק איך. על השאלה הזאת מנסים לענות וולטר מ. מילר
ב"הימנון לליבוביץ" ואנדה נ. מקאינטר ב"נחש חלומות", דניאל גאלויה
ב"יקום אפל", ורבים אחרים, שנמנעים מאיזכור מפורש של נקודת המוצא
הגרעינית, אך אינם מספקים הסברים אחרים לתהליכים שהם מתארים.
.
מדובר בתהליכים של דבולוציה חברתית וטכנולוגית שלא תסיג אותנו
אל הגבול שבין הדומם לחיים, אך תשקע אותנו עמוק במעין ימי-ביניים
מודרניים. מלחמה גרעינית אזורית "פרימיטיבית" לא תהרוס את
העולם, אבל היא בהחלט עלולה לחבל קשות בתשתיתו של ה"כפר הגלובלי"
ולהחזיר אותו לממדיו הישנים, הגדולים בהרבה ממידתנו. קליפת
הטכנולוגיה והקידמה הקובעת כיום את איכות, רמת ותוחלת חיינו, אינה
אלא מעין קליפת ביצה שכל זעזוע מסכן אותה. שבר במקום אחד של קליפת
הביצה, יכול להימשך באופן שקשה לחזותו, ולהשפיע על אזורים אחרים
בקליפה. ובכל מקרה, כל שבר משנה באופן מהותי את תכונותיה של הקליפה
כולה. חזרה לנמשל תנחית אותנו על גבה של תחזית לא סימפטית, שלפיה
הפרעה בינונית באספקת האנרגיה, תשאיר אותנו בלי מערכות תקשורת
אמינות ובלי יכולת להפעיל מערכות מחשבים גדולות. בלי אלה אפשר
להיפרד יפה מלווייני התקשורת, מתחזיות מזג-האוויר ומהטייסים
האוטומטיים. שלא לדבר על הכספומטים, תחנות הדלק והטלפונים. על
האנרגיה שעדיין נוכל להפיק, יתחרו צורכי החימום, הבישול, התאורה
והדלק לתחבורה קרקעית. התחבורה הימית תשותק, קרוב לוודאי, אלא אם
יימצאו אנשים ואמצעים שיוכלו לבנות מנועי קיטור.
.
מטח לא גדול של פצצות גרעין, יעלה לאטמוספירה כמות אדירה של
אבק ופיח, מה שאולי לא יגרור חורף גרעיני מלא, אבל בהחלט יביא אתו
את הסתיו הסוער והמתמיד, שישפיע גם על מדינות ואיזורים שכלל
לא היו מעורבים במלחמה הגרעינית המוגבלת. ייתכן גם שמלחמה כזאת לא
תסתכם במטח בודד של פצצות גרעין, אלא תתמשך ותגרור מטחים נוספים
שייצרו אפקט של כדור-שלג באטמוספירה המפוייחת. נכון שאף אחד עדיין
לא מת מחורף קר, וממחסור באנרגיה ובתקשורת. אבל קשה להניח שמישהו
יצליח, בתנאים כאלה, לתקן במהירות מספקת את המרקם העדין והמורכב של
הכפר העולמי.
.
אז לא יהיה כפר אחד קטן. אז יהיו כפרים קטנים אחדים, אז מה? אז
כלום, חוץ מזה שמגמות גלובליות לא נעצרות עד שהן ממצות את עצמן.
ומכיוון שמה שרחוק מהעין ומהטלוויזיה נשאר רחוק מהלב ומתשומת הלב,
יתחיל תהליך של התבדלות והתרחקות. זה יתחיל בהתרחקות של המדינות
ה"שפויות" מהמדינות ש"עשו לנו את זה", וימשיך בפילוג מתמשך, פנימה,
של המבנים השלטוניים שישרדו, ליחידות יותר ויותר קטנות שיוקמו על
בסיס אינטרסים מקומיים :הדלק במאגר שלנו שייך רק לנו, החלב שפרותינו
מניבות הוא שלנו בלבד, החיטה הגדלה בשדותינו מספיקה רק לנו, מי
שרוצה להשתמש בכביש שלנו, שישלם לנו דמי מעבר, וכך הלאה. שלום
לאיחוד אירופה, שלום לכל סימן של שלטון מרכזי. במקומם יעלו ויבואו
דוכסים, רוזנים וברונים שודדים שיקימו להם ממלכות זעירות, סביב
עיר, או תחנת כוח, או מחשב מרכזי גדול.
.
כך, מסע מישראל ללונדון, לא יהיה עניין של שעות אחדות, אלא
הרפתקה רבת ימים, שתכלול שימוש בעגלות שוורים, רכבת, ספינה, מסוק
ומסע רגלי, הכל לפי מצב המצאי המקומי בדוכסויות השונות שהתייר עובר
בשטחן. הטכנולוגיה הקיימת תלך ותיעשה נדירה יותר ויותר, מכיוון שלא
יתקיימו ארגונים שיוכלו לרכז מספיק מאמץ, הדרוש לפיתוח טכנולוגיות
חדשות, או לתחזוקה של טכנולוגיות קיימות. ומכיוון שלא תהיה התקדמות,
ללא ספק תהיה נסיגה.
.
מדינות או חברות מרוחקות ממוקד המלחמה הגרעינית, שנזקן הישיר
יהיה לא גדול, יחסית, שינסו להסתגר מאחורי חומה ולשמר בצלה את
הקידמה והנוחות המלווה אותה, ימצאו את עצמן מותקפות בידי מי "שלא
שפר עליהם מזלם". וגם רומי, כזכור, לא אצרה כוח לבלום את שבטי
הצפון. בשל היעדר יכולת להפעיל את מתקני הריפוי החדישים, תעבור
תוחלת החיים הממוצעת קיצור נמרץ. האנשים שיחיו מעט שנים, יבקשו
להגיע מהר להישגים של נוחיות, כלומר, לשליטה בטכנולוגיה. ומכיוון
שהעכבות החברתיות והשלטוניות תיחלשנה, תתפתח חברה של כל דאלים גבר,
ואיש הישר בעיניו יעשה. מתברר שכך או אחרת, אלימות גרעינית לא ממש
יכולה לתרום לביטחון האישי.
.

1 תגובה

  1. אני תמיד תוהה אם כל ההתייחסויות הספרותיות והקולנועיות ל"יום שאחרי" הן לא רק פחד מפני היום הזה אלא גם קצת תקווה אליו, תקווה להתחיל משהו חדש כי מה שיש הוא רע.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.