העתיד שהיה, הוא שיהיה

עידן המכונות החושבות. ריי קורצוייל. תרגום: בת שבע מנוס. הוצאת כנרת. 575 עמודים.יש, כנראה, משהו מפחיד בקשר שבין האדם לטכנולוגיה. משהו שדוחף, או מוביל לניסיונות חוזרים ונשנים לפתח – או, לפחות לחזות את בואה של "טכנולוגיה אנושית" שתתבסס על הכלאת אדם ומכונה. יחסי המשיכה-דחייה שבין האדם לטכנולוגיה פורצים אל תודעתנו מדי פעם, באופן בלתי-צפוי, כמעט כמו רעידות אדמה. "רעידה" כזו התחוללה, למשל, כאשר קרל צ'אפק, פילוסוף ומחזאי צ'כי הציג בשנת 1922 מחזה המתאר מדענים שהצליחו ליצור חומר המחקה את תכונות הפרוטופלאסמה. הם יצרו מהחומר הזה בובה דמויית אדם וציפו לקבל ממנה, בתמורה, יחס אנושי. "מדוע לבלות עשרים שנה ביצירתו וחינוכו של אדם מבוגר?" שואל המדען בספרו של צ'אפק. "אם לא נמצא דרך לעשות זאת מהר יותר מהטבע, ניאלץ לסגור את החנות". הרעיון הזה, התחליף האולטימטיבי לחינוך ה"נקנה בייסורים", שהועלה טרם המצאת המחשב, הוא, כך נדמה, גולת הכותרת, "משפט המחץ" האמור להמם את קוראיו של "עידן המכונות החושבות": "זוהי חולשה נוספת של האינטליגנציה האנושית. מחשבים יכולים לחלוק את הידע שלהם זה עם זה בקלות ובמהירות. לנו, בני-האדם, אין דרך לחלוק ידע באופן ישיר… ולכן… יהיו לנו שתלים המרחיבים את יכולתנו לשמור ידע, כך שאפשר יהיה להוריד ולהעתיק ידע במהירות להרחבות האלקטרוניות האלה של מוחותינו" (עמודים 142 – 143).

ריי קורצוייל מצייר לנו עתיד שבו יימחקו ההבדלים שבים אדם למחשב, עתיד שבו המחשבים יוכלו לחקות את בני האדם בהצלחה כה רבה, עד שלא נוכל להבחין ביניהם. מחשבים כאלה יעברו בהצלחה את "מבחן טיורינג" ויוגדרו לפיכך כישויות בעלות אינטליגנציה מלאכותית. מכאן אפשר, אם רוצים, להמריא לכמה שאלות עקרוניות: מה זכויותיהן של ישויות אינטליגנטיות? האם, למשל, חוק שעות עבודה ומנוחה חל עליהן? האם זכותן לקבל אספקה שוטפת של אנרגיה (חשמל) לצורך קיומן? מה דינו של מי ש"נוהג באלימות" כלפי מחשב אינטליגנטי ומנתק אותו מזרם החשמל? האם מותר לעשות בהן ניסויים מדעיים? האם יבוא יום והן ידרשו ויקבלו זכויות הצבעה בבחירות? קורצוייל נוגע-לא-נוגע בשאלות האלה. במקום זה הוא מתבצר בתחום התחזית הטכנולוגית: מה יוכלו לעשות הישויות האלה, כיצד הן ישתלבו בסביבה, אפשרויות לשילובן בגוף האדם, ועוד.

מצב עניינים זה לא מותיר מפלט מהשאלה: איך קורה ש"שיא העתידנות", בספר שנכתב בארה"ב ב- 1999 כדי לחזות את מה שיקרה במאה ה- 21, הוא רעיון שבעצם נולד בצ'כיה שבעים ושבע שנים קודם לכן, ב- 1922 (אולי עוד לפני-כן)? ובכן, עם כל הצער שבדבר, נראה שיכולתנו לחזות את העתיד מוגבלת למדי, ובאותה מידה נראה שיש אמת בשמועה שסיפורים טובים אינם מתים. רובוטים, מחשבים, בני-אדם ושילובים שונים ביניהם מפרנסים לא מעט סופרים בעשורים האחרונים, ונראה שאין שום סיבה לחשוב שענף הפרנסה הזה ייגדע בעתיד. העתיד שהיה, הוא שיהיה: כמו שאפשר להניח בביטחון יחסי שגם במאה ה- 23 ימשיכו ילדים לפחד מהחושך, כך אפשר לחזות, בביטחון יחסי, שבשנת 2020, ו/או 2030, יתפרסמו ספרים חדשניים שיחזו עתיד "מדהים" שבו יככבו הכלאות שונות בין רובוטים, מחשבים ובני-אדם.

מי שקורא את הספר הזה לפי תומו עשוי להיוותר בסופה של קריאה עם השאלה: האם יש ממש בתחזיותיהם של ריי קורצוייל, מחבר "עידן המכונות החושבות", ועתידנים טכנולוגיים לא מעטים לפניו (כמו, למשל פמלה מק'קורדוק מחברת הספר "מכונות חושבות" שגרסתו העברית, בתרגום נעמי כרמל ראתה אור בשנת 1985 בהוצאת מסדה)? ובכן, האמת היא שאין זו השאלה הנכונה. ניסיון לבחון את הספר הזה (ואת אלה שהיו לפניו ואלה שיבואו בעקבותיו) אך ורק על-פי מידת ההתגשמות של תחזיותיהם, יחמיץ את לב העניין. והעניין הוא לא שרטוט קוויו של עתיד בלתי-נמנע, אלא ציור מסלולי ההתקדמות האפשריים של הטכנולוגיה, והשפעתם על החברה האנושית. כלומר, לא המקום שאליו תגיע הטכנולוגיה הוא החשוב, אלא הדרך שהיא תעשה בדרך לאותו מקום, והאנשים שהיא תפגוש בדרכה.

לדוגמה, מבחינת קו האופק (פיתוח אינטליגנציה מלאכותית), אין כמעט הבדל בין ספריהם של קורצוייל ומק'קורדוק, על-אף עשרים השנים המפרידות ביניהם (ספרה של מק'קורדוק ראה אור במקור בשנת 1979). שניהם חוזים אינטליגנציה מלאכותית בימינו. שניהם רוצים גאולה עכשיו. אבל הדרך שהם מתארים בדרך לקו האופק הזה – שונה בתכלית. כלומר, העתיד שהם מתארים כמעט זהה, אבל ההווה שממנו הם יוצאים אל העתיד הזה – עושה את כל ההבדל. ואכן, לא צריך להיות מומחה גדול בטכנולוגיה כדי לדעת שהטכנולוגיות של 1979 כמעט שאינן דומות לאלה של 1999. ולכן מסלולי ההתפתחות הטכנולוגיים שהם מתארים – בדרך אל אותו אופק – שונים בתכלית. במלים אחרות, חשיבותם וערכם של הספרים האלה אינם נובעים מהעתיד שהם מתארים לנו, אלא מצפונותיו של ההווה שהם מבארים לנו. בדרכם אל העתיד הם עושים לנו סדר בהווה, מארגנים את הידע, ממדרים אותו, שמים ראשון ראשון ואחרון אחרון. במובן זה, העתיד משמש כאן כמעין מנוף מניפולטיבי להבנה טובה יותר של ההווה, וזו, הרי, תכליתה של העתידנות. אם זוכרים את העובדה הפשוטה והבסיסית הזאת, אפשר ליהנות מ"עידן המכונות החושבות" הנאה רבה, ואף לשאוב ממנו לא מעט תובנות חשובות על ההווה שבו אנו חיים.